בס"ד טבת תשפ"ה
ראיתי את החיבור "דרך צלחה" שחיברו ר' גדעון כץ, על הלכות הנוגעות לאנשים שנוסעים ממקום למקום, שנכתב ברב תבונה ודעת באופן נפלא ביותר, הכל עם מקורות מקור מים חיים יהלכון שכל אחד יכול לראות את הדברים במקורם.
ובעניין מה שכתב לגבי יין נסך, אכתוב ממה שנתבאר באזמרה לשמך פרשת וארא תשפ"ג:
לגבי נוצרי/מוסלמי/מומר שנגעו/הוזיזו בקבוק יין, נראה שאף אם הבבקבוק היה פתוח כבר וסגרו אותו והגוי הוזיזו כשהבקבוק סגור היין מותר בשתיה, ואם הוזיזו כהשבקבוק פתוח לגמרי אם הישראל ראה את הגוי כשהוזיזו והגוי לא נענע את הבקבוק בכונה [כדי לשכשך את היין] היין מותר בשתיה (יו"ד קכד סי"ז-כ"ה וקכה ח-ט-י).
ובעניין מה שכתב לגבי נוצרי/מוסלמי/מומר שמזגו יין בכוס, נראה שיש הבדל בין נוצרי למוסלמי/מומר, שאם נוצרי מזג היין נאסר הן היין שבכוס הן שבבקבוק, ואם מוסלמי/מומר מזגו מותר בשתיה אף היין שבכוס [ורק אם נגע ביין עצמו נאסר בשתיה].
וטעם הדבר הוא מפני שיש חילוק בין גוי שעובד עבודה זרה לגוי שלא עובד ע"ז, שגוי שעובד ע"ז אף כחו אסור (עי' ע"ז ס' א' עב ב'), ונחלקו הראשונים (שם עב) האם כחו אסור רק בשתיה או גם בהנאה ולהלכה פסק השו"ע יו"ד קכה ס"א שאסור רק בשתיה אבל לא בהנאה, ולכן היין שמזגו לכוס אסור בשתיה ולא בהנאה.
עוד נחלקו הראשונים (שם) האם להלכה נצוק חיבור ונאסר היין שבבקבוק, ולהלכה פסק השו"ע (שם) שהיין נאסר בשתיה ומותר בהנאה, והרמ"א פסק להתיר במקום הפסד מרובה.
מוסלמי/מומר שמזגו
והנה כתבו הרמב"ם פי"ג ממאכ"ס הי"א והשו"ע יו"ד קכד ס"ז שמה שבגוי שעובד ע"ז אוסר בהנאה בגוי שלא עובד ע"ז אוסר בשתיה, ומה שבגוי עובד ע"ז אוסר בשתיה בגוי שאינו עובד ע"ז מותר אף בשתיה.
ולפי"ז כתב הש"ך קכד ס"ק י"א קכה ס"ק ב שמוסלמי/מומר שמזגו לכוס היין שבכוס מותר בשתיה [כיון שבגוי שעובד ע"ז היין אסור רק בשתיה כנ"ל]. אך הט"ז קכד ס"ק לב כתב להוכיח שיין שמזגו מוסלמי/מומר נאסר בשתיה, ובהגהות רעק"א ובדגול מרבבה שם תמהו ע"ד הט"ז שהרי לפי השו"ע הנ"ל יש להקל אף בשתיה. וכן נקט להלכה בחזו"א יו"ד מ"ט ס"ק ו כהש"ך הנ"ל שהיין מותר אף בשתיה.
ולפי"ז נמצא שיש חילוק בין נוצרי למוסלמי/מומר שמזגו יין, כיון שנוצרי [דתי] נחשב עובד עבודה זרה, ואילו מוסלמי אינו נחשב עובד ע"ז כמש"כ הרמב"ם פי"א ממאכ"ס ה"ז. ולכן נוצרי שמזג היין אסור ומוסלמי/מומר שמזגו היין מותר.
אינם שומרי תורה ומצוות שמזגו
ויש להסתפק לגבי אינם שומרי תורה ומצוות בימינו, אם דינם כתינוק שנשבה לבין האומות (שבת סח:). שמחד גיסא נראה שדינם כמומרים, כיון שרק תינוק שנשבה לבין האומות ואינו יודע כלל מהמושג 'יהדות' (כמו ברוסיה שהייתה סגורה שלא ידעו כלל מיהודים ויהדות), אבל אינם שומרי תורה ומצוות שבזמנינו שיודעים שיש יהודים שומרי תורה ומצוות אך אינם חושבים שזה מחייב אותם, שמא דינם כמומרים, אך מאידך יש לומר שבגלל התקשורת המצויה היום וכדו' הם חושבים שהשומרי תורה ומצוות הם אנשים משונים, ולכך הם לא מנסים
להתקרב אליהם ולברר את האמת, אזי דינם כתינוק שנשבה, ובחזו"א (יו"ד סימן ב' ס"ק כח) נקט לדינא שהם נחשבים תינוק שנשבה. [ועיין רמב"ם פרק ג' מממרים הל' ג', יו"ד סי' קנט', או"ח סי' שפה', ועיין בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כג', ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכא', ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כה']. ומכל מקום נראה שגם לפי הצד שדינו כמומר אם בפני רב חשוב אינו מחלל שבת אינו נחשב מומר (עי' עירובין סט. ואו"ח שפה לענין עירוב ונראה שה"ה לנד"ד).
ובעניין מה שכתב לגבי טבילת כלים, אכתוב ממה שנתבאר באזמרה לשמך פרשת מטות תשפ"ב:
לגבי שימוש בכלי שאין אפשרות לטובלו, נראה שאין היתר להשתמש בכלי רב פעמי ללא טבילה, אפילו בפעם הראשונה. אך יש להסתפק אם יש להקל להשתמש בכלי [לזמן קצר בלבד] ע"י שיפקירו בפני שלושה [ובאופן שבעל הכלי מפקיר, ואחר משתמש ללא כוונת זכיה – מהני אף לכתחילה].
ומקור הדבר ע"פ המבואר בשו"ע (או"ח סי' שכ"ג ס"ז, יו"ד סי' קכ סט"ז) שאדם שיש לו בשבת כלי לא טבול, יכול להקנות את הכלי לגוי, ולחזור ולשאול אותו ממנו, וכך יכול להשתמש בכלי ללא טבילה. ומכך שלא כתב השו"ע שיכול להשתמש ע"י שיפקיר את הכלי בפני שלושה אנשים ויתכוון שלא לזכות בו בחזרה, יש להוכיח שאין הפקרת הכלי פוטרת מטבילה, ועי' שו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ה אות קלו) שהוכיח כן. אך יש לדחות שחד מתרי ותלת נקט השו"ע, ולמעשה היה נראה שעכ"פ מהני לפחות מיום אחד וצ"ע [ולכך לא נקט השו"ע עצה זו שאינה מועילה ליותר מיום אחד], אך יותר מכן אין יכול להשתמש בו ללא טבילה, אלא או ישליכנו לאשפה או יזכה בו ויטבלנו.
ומה שכתב לגבי טבילת תבניות חד פעמיות, מנהג העולם להקל שלא לטובלם.
ומקור הדבר ממה שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' כלים ה"ז) "חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיו"ב, אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו מתטמא, ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו, או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזרקו, טהור. וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה, ואם חשב עליה מקבלת טומאה" עכ"ל. [ומקור דבריו הם במשנה כלים פט"ז משנה ה, תוספתא כלים ב"מ פ"ו, ועי' כלים פכ"ח משנה ג].
ומבואר מדבריו שכלי שמתקלקל משימוש אחד ולאחמ"כ זורקים אותו (-חותלות), וכן כלי שרגילים להשתמש בו רק פעם אחת (-קרן), אין להם שם כלי.
נמצא שכלי חד פעמי אינו לו שם כלי לגבי טומאה, ולדעת הפוסקים שטומאה וטבילת כלים חד דינא אית להו [עי' בנידון זה בגידולי טהרה סי' יז, חכמת אדם כלל עג, יד אפרים יו"ד סי' קכ ס"ה, שו"ת שב יעקב סי' לא, שו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' רטז], נמצא שאין צריך לטבול כלים חד פעמיים. אך לדעת הפוסקים הסוברים שאין ללמוד דיני טבילת כלים מדיני טומאה, צ"ע מדוע אין טובלים תבניות חד פעמיות.
ויש לבאר שכיון שאין לזה שימוש קבוע, אינו נחשב כלי המחויב בטבילה, ואינו נחשב לכלי סעודה, ואף אם אין למדים דיני טבילת כלים מדיני טומאה וצריך לטבול אף כלים שאין מקבלים טומאה, כגון פשוטי כלי זכוכית, כלי חד פעמי גרע טפי, שאינו נחשב כלי סעודה ופטור מטבילה.
אך לפי האמור שכלים חד פעמיים פטורים מטבילה משום שאין להם שם כלי, יש להקשות כיצד נוטלים ידיים מכלי חד פעמי, וכן כיצד עושים קידוש בשבת על גביע חד פעמי.
וצ"ל שכלי חד פעמי יש לו שם כלי לכל עניין חוץ מלעניין טומאה וטבילת כלים שבהם יש דין מיוחד שצריך כלי גמור [וכפי שמצינו בכלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה שהם כלים גמורים לעניין נט"י וקידוש, אך לא לגבי טומאה], ולכך כלים חד פעמיים הוי כלי לכל עניין מלבד לעניין טומאה וטבילה.
ובעניין מה שכתב לגבי לחמניות מזונות, ע"פ המבואר בדרכי משה (סי' קסח ס"ז) יש לברך על זה המוציא וברכת המזון, ולכן עכ"פ יש לפטרו בלחם.
ובעניין מה שכתב לגבי נפילת אפיים בתחנון אם יש ספרים ואין ספר תורה, אכתוב ממה שנתבאר באזמרה לשמך אייר תש"פ, שמקור הדבר כתב הרוקח ס' שכד' שאמירת תחנון בנפילת אפים נעשית רק בפני ס"ת, וטעם הדבר הוא שבנביא יהושע (פרק ז' – ו') כתוב בפס' "ויפול על פניו לפני ארון ה'", הרי שיהושע נפל על פניו לפני ארון ה', ולומדים מכאן שנפילת אפים נעשית רק במקום שיש ס"ת שהוא כמו ארון ה', וכן פסק הרמ"א (סי' קלא' סע' ב') וז"ל – 'י"א דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים (ב"י בשם רוקח סי' שכ"ד)'.
וכתב הכנה"ג שה"ה ששאר ספרים מהני לזה ולא בעינן דוקא ס"ת, אולם דעת האליה רבה והדרך החיים שצריך ס"ת בדוקא, ואם אין ס"ת אין נופלים על פניהם [וכתב האליה רבה להשיג על הכנה"ג שהרי בכל בית יש מזוזה, ואם כן מדוע לא יאמרו תחנון בנפילת אפים, עכ"ד, אמנם בדוחק יש לתת טעם לדבר שמזוזה לא מהני מפני שבעינן ספרים שלומדים בהם, כדלהלן]. ונהגו כהכנה"ג.
ויש להסתפק האם לדעת הכנה"ג שנופלים על פניהם גם אם אין ס"ת אלא שאר ספרים, האם אפילו סידורים יועילו כדי ליפול אפים, ונראה שלא די בסידורים, דהרי תמיד מתפללים בסידורים ובכ"ז כתב שצריך שאר ספרים כדי ליפול על הפנים, ומשמע שלא די בסידורים, אך צריך ביאור טעמו של דבר, ואולי הוא ע"פ המבואר ביו"ד בסי' רע', שפסק שם השו"ע (ס"ב) – 'האידנא, מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן', ומקור הדין ברא"ש, וטעמו שבזמנינו ספרים שלומדים בהם דינם כס"ת, כיון שעיקר לימודנו הוא מתוך ספרים ולא מתוך ס"ת, ובש"ך שם (ס"ק ה') הביא דברי הפרישה שלדעת הרא"ש עיקר מצות כתיבת ס"ת בזמנינו היא דוקא בספרים ולא בס"ת כיון שאין לומדים בו, ואם כן ניתן לומר שספרי לימוד יחשבו 'לפני ה' לענין אמירת תחנון כמו ס"ת, אמנם זה דוקא בשאר ספרים שלומדים בהם, אך לא בסידורים.
ושוב אחזור בשבח החיבור שנכתב מתוך עמל רב ועושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר, יה"ר שיזכה להמשיך לעמול בתורה בכל כחו ולהוציא עוד חיבורים נפלאים ומיוחדים כאלו.