נאמנות שני עדים
בפרשת השבוע נאמר "לא יקום עד אחד באיש וכו' על פי שני עדים וכו' יקום דבר" (דברים יט, טו).
מפסוק זה נלמד שבדבר שבממון נאמנים רק שני עדים ולא עד אחד. והוא הדין בדברים שבערווה, שרק שני עדים נאמנים ולא עד אחד (עי' יבמות פח, גיטין ב,: גיטין סד,. גיטין פט,. גיטין צ,. קידושין סה-סו).
ובטעם הדבר שעד אחד אינו נאמן, נאמרו כמה דרכים:
[א] חשש משקר [שו"ת תשב"ץ (ח"א סי' עז), ועיין ר"ן (חולין צו), קצות החושן (סי' פא ס"ק יא, וסי' ל ס"ק ט), מנחת חינוך (מצוה קכג), רעק"א (כתובות יח:), נתיבות המשפט (סי' קמה ס"ק ב), שו"ת ר' משולם איגרא (חו"מ סי' ה)].
[ב] שמא לא מדייק ואומר בדדמי, וכדמצינו חשש זה ביבמות קיד: [נתיבות המשפט (סי' לא ס"ק א, וסי' נו ס"ק יד וס"ק יח)].
[ג] גזירת מלך [תוס' רא"ש (גיטין י), תשובות הרשב"א המיוחסות (סי' צד), ועיין קובץ שיעורים (ב"ב סי' תקצד), וברכת שמואל (גיטין סי' כ), נתיבות המשפט (סי' פא ס"ק ו)].
נאמנות עד אחד באיסורין
אמנם באיסורין עד אחד נאמן, ונחלקו הראשונים במקור הדבר:
לשיטת רש"י המקור הוא מכך שהכהנים אוכלים את הבשר אע"פ שאין שני עדים שהשוחט שחט כדין (חולין י, ונלמד מהפס' "ושחט את בן הבקר"), וכן ממה שמותר לאדם לאכול אצל חבירו ואינו צריך לחשוש שמא האוכל לא כשר (יבמות פח,: גיטין ב:).
אך תוס' (גיטין ב:) כתבו שהמקור הוא ממה שמצינו שאשה נאמנת על ספירת ז"נ, כדכתיב "וספרה לה".
ובטעם הדבר – אף שנתבאר לעיל שעד אחד אינו נאמן בדבר שבממון, מחשש משקר או אומר בדדמי, בכל אופן באיסורין עד אחד נאמן, משום שחששות אלו הן חשש רחוק קצת, ולענין עדות באיסורין די בכך, אך לענין הוצאת ממון או בדבר שבערווה, לא די בכך, אלא צריך שני עדים. וכפי שמצינו שבאיסורין הולכים אחר הרוב, אך בממון אין הולכים אחר הרוב (עיין ב"ק מו, ב"ב צב).
נאמנות עדים מדין חזקה ["חזקת כשרות"]
ויש להקשות, כיצד ניתן לקבל כל עדות שהיא, מדוע אין אנו חוששים שהעדים משקרים (עי' רמב"ם פ"ז מיסודי התורה ה"ז, וכן פ"ח ה"ב). ואם נימא שהוא משום חזקת כשרות, הרי חזקה אינה יכולה להוציאה ממון, שהרי רובא וחזקה רובא עדיף (קידושין פ, נדה יח) ואפי' רוב אינו יכול להוציא ממון (ב"ב צב), אז כל שכן שחזקה אינה מוציאה ממון (ועי' ב"ב צג, וצ"ע מב"ב ה גבי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו שמהני להוציא ממון).
ויש לומר שכיון שכלל אין לחשוש שהם מעידים שקר, ואין שום סיבה להסתפק בזה, אזי זה אלים מחזקה רגילה, כיון שפה כלל אין להסתפק בזה.
אמנם יש להקשות על כך מהמבואר בגמ' (ב"ב לא:) ונפסק ברמב"ם (הל' עדות פכ"ב ה"א) ובשו"ע (חו"מ סי' לא ס"א) שאם יש שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, שתיהן כשרות ויכולות להעיד כל אחת בפני עצמה בעניינים אחרים.
ונראה שבאופן זה שכת אחת ודאי מעידה שקר, אין זה מטעם שאין כל סיבה להסתפק שמא הם משקרים, שהרי בהכרח שכת אחת משקרת. אלא ודאי צריך לומר שהסיבה שכל כת נאמנת בפני עצמה היא מדין חזקת כשרות וכמו שכתב הרשב"ם שם, וא"כ צריך עיון, כיצד חזקה מועילה להוציא ממון, וכנ"ל.
וצריך לומר שחזקת הכשרות מכשירה את העד, ואז הוא נאמן מדין עדות, והעדות היא זו שמוציאה את הממון. ואף שחזקה אינה מוציאה ממון, הכא החזקה נותנת לעד את כשרותו, ואז ממילא הוא נאמן מדין עדות.
עד אחד בממונות כשאין טוען ונטען
שאלה: במקום מסוים בבית המדרש מונחים קפה וסוכר, וראובן מעיד שהם עומדים לרשות הציבור. האם ניתן לסמוך עליו ולהשתמש בקפה והסוכר, או שמא צריכים שני עדים שיעידו על כך, וכדין כל דבר שבממון.
תשובה: מותר להשתמש, אע"פ שאין כאן עדים.
מקור: אף שלכאורה היה נראה שאין לסמוך על עדותו, כיון שבדבר שבממון צריכים שני עדים, אך נראה שיש לדון להתיר, וכדלקמן.
יש מהראשונים הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערווה אם אינו נגד איתחזק איסורא [עיין רמב"ן (גיטין ב:), ומהרי"ק (שורש עב) ובשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' לז)].
ונראה שכפי שלדעות אלו עד אחד נאמן בדבר שבערווה כשאינו נגד חזקת איסור, הכא נמי י"ל בעד אחד בדברים שבממון, שכשאינו נגד החזקה, נאמן.
והנה כתב הר"ן (חולין לד. מדפה"ר) "דבמציאה נמי נאמן אדם לומר, אלו כליו של פלוני, דכיוון דלית ליה הנאה מיניה, לא חיישינן דמשקר".
ולכאורה נראה שסברתו היא, שהטעם שעד אחד נאמן באבידה הוא משום שאין כאן מוחזק כנגד [וכמו שכתב המהרי"ק (שם) שעד אחד נאמן בדבר שבערווה אם אינו נגד חזקת איסור, כך גם בממון הוא נאמן כשאינו מוציא ממוחזק].
אך הדברים צריכים עיון, וכמו שהקשה השב שמעתתא (שמעתתא ו פ"ג) מהמבואר בגמ' (ב"מ כח) לענין סימנים וסימנים ועד אחד, יניח [כלומר – מצא אבידה, ובאו שני אנשים וכל אחד מהם מסר סימנים, ועד אחד מסייע לאחד מהם, יניח ולא יחזיר לאף אחד]. ולפי דברי הר"ן שעד אחד נאמן באבידה, צ"ב מדוע לא יחזיר למי שהעד אומר כמותו.
ועוד קשה מדברי הרא"ש (ב"מ ב:) שדן אם עד המסייע פוטר משבועה. ולדברי הר"ן שעד אחד נאמן על דבר שבממון כאשר הוא מסייע למוחזק, צ"ב מה שייך לדון אם עד המסייע פוטר משבועה, הרי אפילו בדבר שבממון העד אחד מועיל לסייע למוחזק שאינו צריך להוציא ממון, ועיין בשמעתתא הנ"ל שהעיר כעין זה.
וכתב בשערי יושר (שער ו פרק יד) שאין כוונת הר"ן שעד אחד באבידה נאמן מהטעם שזה אינו נגד מוחזק [כדמוכח מן הקושיות הנ"ל], אלא הטעם הוא משום שאין כאן טוען ונטען, וכל שאין שני בעלי דין שטוענין זה על זה, אין צורך בשני עדים.
ולפי"ז ביאר מדוע באבידה כשיש סימנים וסימנים ועד אחד, אין העד אחד מועיל [אע"פ שאינו נגד מוחזק], והוא משום שכיוון שישנם שניים שטוענים שהאבידה שייכת להם, לא מועיל מה שעד אחד מעיד לטובת אחד מהם, מפני שעד אחד לא מועיל היכא שיש טוען ונטען. וכן מובן לפי"ד מדוע עד המסייע לא מהני, כיוון שכנגדו יש טוען אחר.
ולפי"ז נראה דבנידון דידן של הקפה והסוכר, כיוון שאין טוען ונטען, ואין מי שאומר שהקפה הינו פרטי, די בעד אחד.
תעודת כשרות בחנות או נאמנות המוכר
שאלה: האם מותר לקנות בחנות שהמוכר טוען שהמוצרים כשרים.
תשובה: אם המוכר שומר תורה ומצוות ואינו חשוד על מאכלות אסורות, מותר לספרדים לקנות שם. אך לבני אשכנז מותר לקנות רק אם המוכר מוחזק בכשרות [כלומר, שידוע שהוא אדם נאמן], וראה עוד במקור.
מקור: כתוב השו"ע (יו"ד סי' קיט, והוא דעת הטור) שסתם ישראל נאמן ואפשר לסמוך על עדותו, אא"כ הוא חשוד באכילת דברים אסורים, שאז אי אפשר לסמוך על עדותו.
אולם דעת הרמ"א (שם, והוא דעת הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ג הכ"א, ופי"א הכ"ה) שרק אם הוא "מוחזק בכשרות" אפשר לסמוך על עדותו.
הש"ך (שם סק"א) פסק כהשו"ע, והט"ז (סק"ב) פסק כהרמ"א, וכן ההלכה [לבני אשכנז], וכפי שפסק החכמת אדם (כלל עא ס"א) [ובהגדרת "מוחזק בכשרות", עי' ערוך השולחן שם סעיף יא].
לפי"ז נמצא לכאורה שכל מוכר שמוחזק כנאמן [ולספרדים – אף אם לא מוחזק לנאמן, כל שאינו חשוד] אפשר לקנות אצלו ולסמוך על עדותו. אך מצינו באחרונים - בית הלל, בית לחם יהודה ולחם הפנים (יו"ד שם, והובאו דבריהם בדרכ"ת שם סק"ז) - שישנה תקנת ועד ארבע ארצות "לא ליקח דבר מאכל או יין משום ישראל אפילו הוא מוחזק בכשרות אלא א"כ יש בידו כתב הכשר מאיזה רב אב"ד שנעשה בהכשר" עכ"ד. אולם נראה שבמקומותינו לא נתקבלה תקנה זו.
אמנם יש לדון שכיוון שהמוכר נוגע בעדות, שמא אין בזה דין של עד אחד נאמן באיסורין, ואף שקרוב ופסול כשרים בעדות עד אחד, שמא נוגע אינו נאמן.
והנה כתב הרמ"א (יו"ד סי' קסב ס"ב) גבי סאה בסאה [שמותר להלוות סאה רק אם יש ללווה סאה אחת, וכגון גמ"ח דולרים, שמותר להלוות דולר רק אם יש ללווה דולר אחד בביתו], שנאמן לווה לומר שיש לו סאה [דולר] בביתו.
וביאר הגר"א (שם ס"ק יא) שהטעם הוא משום דלא שביק איניש התירא ואכיל איסורא (גיטין לז), וכיוון שיכול להשיג מעט במתנה או בהלוואה, לא יעשנה באיסור.
ויש לעיין מדוע לא כתב הגר"א שהטעם הוא משום עד אחד נאמן באיסורים. ולכאורה נראה דס"ל להגר"א שכיוון שהלווה נוגע בעדותו, כי רוצה להשיג את ההלוואה, מטעם זה שוב אינו נאמן מדין עד אחד. וכן נראה בגר"א (יו"ד סי' קסג ס"ק ה), וכ"ה להדיא בדברי הגר"א (סי' רלו ס"ק כב) "כיוון שנוגע בעדות הוא, לאו כל כמיניה, ואף לענין איסורא" עכ"ל.
ודברי הגר"א צ"ע מדברי הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י הי"ד) "כל טבח שיודע הטריפות הללו והרי הוא בחזקת כשרות, מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש, שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו", ומבואר שעד אחד נאמן באיסורין אף כשהוא נוגע, והאריך בזה בשו"ת חקרי לב (יו"ד סי' קצו, עמ' ערב).
ולהלכה נתבאר שעד אחד נאמן באיסורין אף כשהוא נוגע בעדות, ולכן אם המוכר מוחזק בכשרות [ולספרדים כל שהוא שומר תו"מ] אפשר לקנות אצלו אף ללא תעודת כשרות.
אך למעשה גם אדם שמוחזק בכשרות לא תמיד יודע את כל הפרטים המעשיים, וכגון באילו ירקות יש תולעים, וכיצד בודקים ופרטים רבים נוספים, ולכן טוב תמיד לקנות מחנות שיש לה תעודת כשרות, או כשיודעים בוודאות שהמוכר יודע את כל הפרטים המעשיים.