המסופק אם אמר יעלה ויבוא בראש חודש
שאלה: אדם שהתפלל שחרית ומוסף, ואחר תפילת מוסף התעורר בספק שמא לא הזכיר יעלה ויבוא בשחרית, מה דינו.
תשובה: אינו צריך לחזור, שאף שאם התעורר ספיקו לפני שהתפלל מוסף הלכה היא שמספק חוזר להתפלל שנית[1], מכל מקום אחר שהתפלל תפילת מוסף יש להקל לצרף דעת הפוסקים שכיון שהזכיר קדושת היום במוסף יוצא בכך חובת הזכרת היום, ולא יחזור[2]. אולם אם ודאי לו שלא הזכיר יעלה ויבוא צריך לחזור, שאין סומכים על דעה זו אלא בספק.
תפירת בגד בראש חודש
שאלה: תפירת בגד לצורך שמחה הנערכת באותו יום, האם מותרת בראש חודש.
תשובה: אשה המקבלת שכר על תפירתה יכולה להקל, שאפשר להקל לענין מלאכת תפירה לצורך פרנסה, אבל בחנם המנהג להחמיר[3].
שואל ומשיב | מתוך קובץ פסקי הלכות מרבינו שליט”א
האם מותר להסתפר או להתגלח בראש חודש?
רבי יהודה החסיד בצוואתו אסר להסתפר בראש חודש, והובא מנהג זה במשנה ברורה. ולנוהגים לאסור, אין להקל אף לצורך חתונה, או אפי' כאשר ר"ח חל בערב שבת וכדו', אמנם מי שלא נהגו אבותיו בזה אינו מחוייב בכך (סי' רס' מ"ב ס"ק ז').
האם מותר לכבס בראש חודש?
יש נשים הנוהגות שלא לכבס בראש חודש אך אפשר שהאשה תמיין את הבגדים ותכינם לכביסה, ואיש יכניס את הבגדים למכונת הכביסה ויפעיל אותה (סי' תיז מ"ב ס"ק ב).
האם נשים מחויבות להמנע מעשיית מלאכה בראש חודש?
בשולחן ערוך נפסק 'והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב'. ולמעשה לא נהגו להמנע מכל מלאכה, אלא משתי מלאכות עיקריות – כביסה ותפירה. וכל אשה תנהג כמנהג בית אביה. ובמקום שאין מנהג ידוע, צריכה להחליט להמנע לפחות ממלאכה אחת, כביסה או תפירה. וכל זה כעושה זאת לצורכי ביתה, אבל אם תופרת לפרנסתה – מותר לה לעסוק בכך בראש חודש (מגילה כב': רש"י ד"ה 'ראשי חודשים', סי' תיז' סע' א' ובבה"ל ד"ה 'והנשים', בית יוסף וערוך השולחן סע' י').
האם יש ענין ללבוש בגדי שבת בראש חודש?
יש בזה ענין (סי' תיט' בספר 'מחזיק ברכה' וכן ב'כף החיים' שם, ובספר סדר היום).
האם יש ענין בסעודה מיוחדת בראש חודש?
בראש חודש מצווה להרבות בסעודה, ולכן יש מדקדקים להכין מאכל אחד יותר מבכל יום לכבוד ראש חודש. טוב לאכול פת לשם סעודת ראש חודש אך אינו חיוב (או"ח סי' תיט').
כיצד ינהג מי שהחל לאכול פת לפני השקיעה בערב ראש חודש ושקעה השמש לגבי אמירת 'יעלה ויבוא'?
מי שאוכל סעודת פת לפני השקיעה עליו להזהר שלא לאכול כזית פת אחרי השקיעה לפני צאת הכוכבים שכן אז יכנס לספק האם לומר 'יעלה ויבוא'. ואם אכל - לא יאמר 'יעלה ויבוא'. המשיך ואכל כזית פת גם אחרי צאת הכוכבים - יאמר יעלה ויבוא (או"ח סי' קפח' מ"ב ס"ק לד', סי' תכד' מ"ב ס"ק ב').
השוכח 'יעלה ויבוא' בראש חודש האם חוזר?
שכח לומר יעלה ויבוא במנחה ושחרית - יחזור ויתפלל, והוא הדין אם מסופק אם אמר או לא. שכח בשחרית ונזכר לאחר שהתפלל מוסף - יחזור ויתפלל, אך במקרה זה אם מסתפק אם אמר - אינו חוזר. שכח בערבית – אינו חוזר (שו"ע או"ח סי' תכב' סע' א').
[1] בגמרא (שבת כד ע"א) שנינו "תני רבי אושעיא ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו. ומבואר שהזכרת מעין המאורע בימים אלו חובה היא ומעכבת, שאם לא הזכיר חוזר. וכתב הכלבו (סימן יא) שהרב מאיר הוכיח מדברי הירושלמי שאף בספק אם הזכיר מעין המאורע צריך לחזור ולהתפלל שנית, ששנינו בירושלמי (תענית פ"א ה"א) "התפלל ואינו יודע מה הזכיר, כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר", ויש ללמוד מכך שהוא הדין לחול המועד וראש חודש, שכיון שאין אדם למוד להזכיר המועד בתפילתו אם אינו יודע בודאי שהזכיר, צריך לחזור ולהתפלל שנית. וכן פסקו הרוקח (סימן רל), הארחות חיים (הל' תפלה סי' קב) והביא שגם הרשב"א בברכות (כט ע"ב ד"ה טעה) פסק שצריך לחזור גם מספק.
אולם הכלבו (שם) כתב, שכיון שבדברי הירושלמי בברכות (פ"ז ה"ד) מפורש שבחול המועד ובראש חודש אם מסופק שמא הזכיר המאורע אינו צריך לחזור, משום כך להלכה אין צריך לחזור. והבית יוסף (סימן תכב) הביא מסקנת הכלבו, והקשה עליו שהרי בירושלמי שם בברכות מסיים שיש תנא החולק וסובר שצריך לחזור, וכיון שמחלוקת היא בירושלמי, ואילו בבבלי (שבת כד ע"א) מבואר שצריך לחזור, הרי שיש לפסוק שצריך לחזור. ועוד הקשה שאין דברי הירושלמי אמרים אלא לענין הזכרה בברכת המזון שבענין זה עסקו דברי הירושלמי שם, אבל בתפילה צריך לחזור. ומטעם זה פסק הבית יוסף בשלחן ערוך שם (ס"ב) שאם מסופק אם הזכיר יעלה ויבוא צריך לחזור ולהזכיר ואם עקר רגליו צריך להתפלל שנית.
והרמ"א (דרכי משה שם אות א) נחלק על דברי הבית יוסף והוכיח כדברי מהרי"ל, שמכך שנשנו דברי הירושלמי לענין ספק אם הזכיר המועד מוכח שאינם אמורים אלא לענין תפילה, שהרי לענין ברכת המזון גם כשודאי לו שלא הזכיר המאורע אינו צריך לחזור. וכתב הרמ"א שמה ששנינו בירושלמי (תענית פ"א ה"א) "כל שלושים יום מה שהוא למוד הוא מזכיר" אין הדברים אמורים אלא לענין הזכרת טל ומטר ושאלת גשמים, שבהם צריך לחזור כל שלושים יום שכיון שעברו ששה חודשים מזמן שהזכיר ההזכרה ודאי שאינו למוד בה כבר, אבל לענין יעלה ויבוא כיון שבתוך שלושים יום אמרה, שלא מצינו לעולם שיעברו שלשים יום שלא יזכיר יעלה ויבא, אין בזה הרגל שלא לאומרו, וממילא שאם מסופק אין כאן הכרעה בספק שלא אמרו, ומשום כך אינו צריך לחזור מספק, וכך פסק בהגהה לשלחן ערוך (שם ס"ב).
ואולם הט"ז (שם ס"ק א), המגן אברהם (שם ס"ק ה), הפרי חדש (שם ס"א) והגר"א (שם אות ד) דחו דברי הרמ"א, וכתבו שאף שאמר יעלה ויבוא בתוך ל' יום מכל מקום כיון שלא אמרו אלא יום אחד או יומיים, אין זה נחשב הרגל להיות זכור כל ל' יום שאחריו לאומרו, ודימה זאת הט"ז לדין וסתות אשר אינם נקבעות אלא אחר ג' פעמים וכמו כן אמירת יעלה ויבוא אינה נקבעת בשני ימים בלבד. ומשום כך פסקו כדעת השלחן ערוך שהמסופק אם אמר יעלה ויבוא יש להכריע שלא אמר וצריך לחזור ולהזכיר שנית. וכן הכריע המשנה ברורה (שם ס"ק י) וכתב על כך הלשון שרוב וכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א בזה.
[2] בגמרא (ברכות ל ע"ב) שנינו "טעה ולא הזכיר ראש חודש בשחרית אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה בתפלת המוספין. אמר רבי יוחנן, ובצבור שנו". ונחלקו הראשונים מהו "בצבור שנו" רש"י (שם ד"ה ובציבור) פירש שבכל אדם המתפלל בציבור נשנו הדברים, שכיון ששומע תפילת שמונה עשרה משליח ציבור אינו צריך לחזור, אבל המתפלל ביחידות בביתו צריך לחזור. אולם הרי"ף (שם) הרמב"ם (תפילה פ"י הי"ב) והאור זרוע (ח"ב סימן תס) פירשו שבשליח ציבור בלבד הדברים אמורים, שרק שליח ציבור הוא שאמרו בו שאם שכח יעלה ויבוא בשחרית אינו צריך לחזור כיון שיזכירנו במוסף, שהקלו בו משום טורח הציבור, אבל יחיד ששכח יעלה ויבוא אינו יכול לסמוך על ההזכרה שמזכיר המועד במוסף, וחייב לחזור להזכיר בשחרית. ולהלכה פסק השלחן ערוך (סימן קכו ס"א) כדעת הרי"ף והרמב"ם, שרק שליח ציבור הוא שיכול לסמוך על תפילת המוסף ואינו חוזר אם שכח להזכיר בשחרית, אבל היחיד צריך לחזור.
ואולם כתב הכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן תכב) בשם הרמ"ע מפאנו, שאף שהיחיד ששכח צריך לחזור ואינו יכול לסמוך על ההזכרה שבתפילת המוסף, מכל מקום אם כבר התפלל מוסף אינו צריך לחזור שנית להתפלל שחרית, שבדיעבד של יחיד אינו גרוע מלכתחילה של שליח ציבור, ואם לשליח ציבור התירו לכתחילה לסמוך על תפילת המוסף, ליחיד התירו בדיעבד אחר תפילת המוסף לסמוך עליה. והמגן אברהם (סימן קכו ס"ק ג) פסק כדבריו. אולם הפרי חדש (שם ס"ג) והמור וקציעה (שם) והחיד"א (שיורי ברכה סימן קח אות ב) כתבו שאף בדיעבד צריך היחיד לחזור שלא הקלו אלא בשליח ציבור משום שמאד חשו חכמים לטורח הציבור, אבל היחיד אינו יכול לסמוך כלל על תפילת המוסף ואפילו בדיעבד. וכתב עוד החיד"א (שם) שמצא כן בתשובת הרשב"א שאין היחיד יכול לסמוך כלל על תפילת המוסף וצריך לחזור.
ונראה שאף שבמקום שודאי לא הזכיר יעלה ויבוא צריך לחזור אף אחר שהתפלל מוסף כפי שנראה מדברי המשנה ברורה (סימן תכב ס"ק ד) שהכריע כדעת הרשב"א בזה שאין היחיד יכול לסמוך על הזכרה שבתפילת מוסף ואף בדיעבד, מכל מקום במקום שמסופק שמא הזכיר, אם התפלל תפילת מוסף יכול לסמוך על הזכרה זו, שהרי אף קודם שהתפלל מוסף מצינו שדעת הרמ"א שהלכה כדעת הכלבו שאין לחזור מספק, ואף שעיקר ההלכה שלא כדעת הרמ"א והמסופק אם הזכיר יעלה ויבוא צריך לחזור ולהזכיר כמבואר בהערה לעיל, מכל מקום ראוי לצרף דעת הרמ"א לאופן זה שכבר התפלל תפילת מוסף, שיש בו דעות הסוברות שאינו צריך לחזור, ומדין ספק ברכות להקל לא יחזור להתפלל שנית, שאף שבתפילה אין אומרים ספק ברכות להקל, מכל מקום כאן שיש ספק ספיקא שמא הלכה כהרמ"א ושמא הלכה כהרמ"ע מפאנו, במקום ספק ספיקא בברכות יש להקל אף בתפילה.
[3] בגמרא (מגילה כב ע"ב) העוסקת בדיני קריאת התורה שנינו "ימים שאין בהם ביטול מלאכה כגון ראש חודש קוראים בהם ארבעה קרואים, אבל ימים שיש בהם ביטול ממלאכה כגון תענית ציבור קוראים בהם שלושה". ופירש רש"י (שם ד"ה ראשי חודשים) שהטעם שאין בו ביטול מלאכה הוא מפני שאין הנשים עושות מלאכה בראש חודש, וביאר טעם הדבר משום שהוא כיום טוב אצל הנשים, שזכו ליום טוב זה משום שלא היו בחטא העגל. והביא ראיה לדבר מהנאמר בשמואל (א כ) שאמר יונתן לדוד על ערב ראש חודש "ונסתרת שם ביום המעשה", ומבואר שרק ערב ראש חודש הוא שנקרא יום המעשה אבל ראש חודש עצמו אינו יום המעשה שיום שנמנעים בו מעשיית מלאכה הוא. וכן כתבו התוספות שם (ד"ה ושאין), והוכיחו שאין איסור זה אלא לנשים אבל האנשים מותרים במלאכה, שהרי אמרו בגמרא (חגיגה יח ע"א) שראש חודש מותר בעשיית מלאכה. וכן כתב הרא"ש (מועד קטן פ"א סימן א) והביא מדברי הירושלמי (תענית פ"א ה"ו) שאיסור זה שנוהגות הנשים משום מנהג הוא אבל אינו איסור. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (או"ח סימן תיז ס"א) שאמנם ראש חודש מותר בעשיית מלאכה אבל הנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. ואולם הב"ח (סימן תיז) כתב שמנהג זה אין בו איסור על האשה אלא רק מנהג לשכר האשה שאין בעלה יכול לכוף אותה לעשות מלאכה, אבל האשה עצמה אם רוצה רשאית לעשות מלאכה. אבל מדברי הראשונים מבואר שאף מלאכה שעושה לרצונה אסורה לעשות וכן מבואר בשלחן ערוך (שם).
וכתב רבינו ירוחם (נתיב יא ח"א נב ע"א) שאין חיוב לנהוג מנהג זה אלא לנשים שנהגו בו מכבר שלא לעשות בו מלאכה, אבל אינו חיוב לכל אשה, וכך נוטה לשון השלחן ערוך שכתב "והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב". אולם השבלי הלקט (סימן קסט) כתב שמנהג זה הוא חיוב לכל אשה בכל דור מימות משה רבינו, והביא הביאור הלכה (שם ד"ה והנשים) שכן משמע מהרבה ראשונים, והכריע כדבריהם שכל אשה אסורה בעשיית מלאכה, אלא שכתב שמדברי הבית יוסף (שם) והמגן אברהם (שם ס"ק ג) מבואר שאם לא נהגה איסור אינה אסורה אלא במלאכת מה שלא תנהוג בו כיום חול לגמרי, וכשנמנעת מעשיית איזה מלאכה מקיימת בזה את המנהג המחייב לכל הנשים, ולענין שאר מלאכות תלוי הדבר במנהגה של האשה עצמה.
והנה בבית יוסף (שם ד"ה כתב רבינו ירוחם) כתב בשם רבינו ירוחם שמעיקר הדין הנוהגות שלא לעשות מלאכה אסורות בכל מלאכה ותמה על מנהג נשים שאינן נמנעות אלא ממלאכות שעושות להשתכר, וכתב הבית יוסף שאפשר שמעיקרא כך היה מנהגם שלא לעשותו כחול ממש אבל לא נמנעו ממלאכות קלות. והתשב"ץ (ח"ג סימן רמד) כתב שנהגו הנשים שלא לטוות, אבל נהגו היתר בשאר מלאכות כתפירה וכיוצא בה. והשיח יצחק (סימן שכה) כתב שהטעם בזה משום שעיקר מלאכת האשה היא הטויה כמבואר ברמב"ם (אישות פכ"א ה"א), וכמו שנאמר במשלי (לא יט) "וכפיה תמכו פלך". ומשום כך לא נמנעו הנשים אלא ממלאכה זו שעיקר מלאכת הנשים היא. ואולם כתבו פוסקי זמנינו שהמנהג לאסור אף מלאכת תפירה.
וכתב המור וקציעה (שם ס"ק ה) שהמנהג לאסור אף מלאכה שמשתכרת בה האשה ממון. אולם דעת הערוך השלחן (שם ס"ק י) שאשה העוסקת במלאכה לפרנסתה אינה צריכה ליבטל ממנה בראש חודש, שלא קיבלו נשים על עצמן להמנע ממלאכות שעושות לצורך פרנסה. ונראה שלענין תפירה שמצינו מקילים בה אף שלא לצורך פרנסה, אף שהמנהג להחמיר בה, מכל מקום לצורך פרנסה יש למקל להתירה על מי לסמוך.