בס"ד כסלו תשפ"ד
ראיתי את החיבור "גם אני אודך" משנת אהרן – על עניני מלחמה, שחיברו הרה"ג אהרן ליברמן שליט"א, והוא חיבור נפלא מאד המקיף איך לנהוג בתקופת מלחמה כאשר יש שאלות קשות הטעונות הכרעה וקשה להכריע בהם, והרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א סידר שאלות אלו ברוב חכמה ותבונה והשכל, והמחבר האריך לבאר ולברר וללבן שאלות סבוכות אלו עד ההלכה למעשה,
ובענין מש"כ המחבר שליט"א שמי שהבדיל ולא שתה מלוא לוגמיו לא יצא וצריך לחזור ולהבדיל, נדון זה תלוי במה שיש להסתפק, האם העיקר הוא שברכת הגפן וברכת ההבדלה ייאמרו על הכוס, והשתיה היא רק מטעם אחר (ויתבאר להלן), או שחלק מדיני ההבדלה הוא שחובה לשתות מכוס ההבדלה.
ונדון זה תלוי בסתירה הידועה בדברי רש"י: בעירובין (מ:) כתב שצריך לטעום מכוס של ברכה משום "דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך".
ומבואר ברש"י שהטעם שצריך לשתות את הכוס הוא מטעם צדדי, כדי שלא יהיה גנאי לכוס שמברכים עליו בלי לשתות ממנו [ותמוה מדוע רש"י נקט שזה גנאי לא לשתות ולא כתב שזה ברכה לבטלה. ונראה לבאר כוונתו שהשתיה היא השימוש בכוס] ומבואר שהעיקר זה הברכה.
ובמקום אחר (ר"ה כט:) כתב רש"י "שהמברך צריך שיטעום וא"א ליהנות בלא ברכה". ומבואר ברש"י ששתית הכוס היא עיקר הקידוש, ומאחר וא"א לשתות ללא ברכה, לכן צריך לברך, אך ברכת הגפן אינה חלק מהקידוש.
וידוע לבאר שבקידוש העיקר זה השתיה [מדין 'זכרהו על היין', ועי' בראשונים (פסחים קו) שהעיקר לקבוע את הסעודה על יין, שהיין יבוא בתחילת הסעודה.] והברכה היא רק כי אסור לשתות בלא ברכה, אך בשאר הדברים הטעונים כוס, כגון ברית ונישואין, בהם העיקר הוא הברכה על הכוס [מדין 'אין שירה אלא על היין'], והשתיה היא רק משום שא"א לברך בלי לשתות [עי' שו"ע הרב (סי' קצ) ובשו"ת אפיקי ים (ח"ב סי' ב)].
ומצינו שנחלקו הפוסקים האם דין הבדלה כדין קידוש או כשאר כוס של ברכה: דעת המשנ"ב (סי' רצו ס"ק ט) שהבדלה כקידוש, ואם לא שתה כמלא לוגמיו לא יצא (פסחים קז), ואילו דעת שו"ע הרב (סי' קצ) שהבדלה כשאר כוס של ברכה, ובדיעבד די בשתייה כל שהיא. והמחבר הזכיר את כל ענין זה בקיצור.
ומה שנתבאר שאם לא שתה כמלא לוגמיו מהקידוש לא יצא, כן הוא דעת המשנ"ב (סי' רעא ס"ק סד), אמנם יש שחולקים וסוברים שהשתיה אינה מעכבת, ומפרשים שמש"כ בגמ' 'לא יצא' הכוונה 'לא יצא כתיקונה', עי' מג"א (שם ס"ק לב) בביאור דברי הב"י (שם) שכתב שהשתיה אינה מעכבת, ועי' לבוש (שם סע' יז), וא"ר (שם ס"ק לג). וכן אם נמצא לאחר הברכה שהיין התחיל להחמיץ, ושתו ממנו רק מעט – הדין תלוי בנדון הנ"ל (עי' סי' רד ס"ד, וסי' ערב ס"א).
ומה שכתב המחבר שליט"א לגבי האם אפשר להדליק נרות שבת ע"י גוי וכגון זקן שאינו יכול להדליק נרות שבת בעצמו האם יכול לומר לגוי שידיליק נרות שבת, והביא המחבר את דברי המג"א שכתב (סי' רס"ג ס"ק י"א) שאפשר לומר לגוי להדליק נרות שבת, ויברך היהודי את הברכה על סמך הדלקה זו. אך בהגהות רע"א על השו"ע (שם) הקשה שהרי אין שליחות לעכו"ם, ואיך יקיים הישראל את מצוות ההדלקה ויברך על כך. וצ"ל שדעת המג"א שיש שליחות מעשה לגוי ולכן יכול הישראל לומר לגוי להדליק נרות שבת ומקיים בזה את מצוות ההדלקה.
וכן כתב המג"א (סי' תמ"ו סק"ב) שאפשר לומר לגוי שישרוף את החמץ, ובהגהות רע"א על השו"ע (שם) וכן החת"ס (בשו"ת או"ח ק"י ויו"ד סי' שכ"א) הקשו על דברי המג"א שהרי אין שליחות לעכו"ם ואיך אפשר לשלוח גוי לשרוף את החמץ.
ויש לבאר את דברי המג"א שסובר שאפשר לשלוח גוי לשרוף את החמץ בשני אופנים:
א. שסובר שאף שאין שליחות לעכו"ם (ב"מ דף ע"א), הוא רק בדבר שצריך לפעול חלות כגון גיטין וקידושין ומכירה, אבל דבר שהוא רק מעשה כמו במקרה שלפנינו שהוא רק פעולת שריפה וצריך לייחס את פעולת השריפה למשלח, בזה יש שליחות אף לגוי וקטן. וכן כתב הנתיה"מ (סי' קפ"ב) שיש שליחות מעשה לגוי וקטן.
ב. שמצוות 'תשביתו' כיון שעיקרה התוצאה שלא יהיה חמץ בבית, לכן אפשר לקיימה אף על ידי גוי וקטן או כל גורם אחר, כי עיקר המצווה היא לדאוג שלא יהיה חמץ בבית, ולא משנה באיזה דרך דואג לזה.
ומתבאר באופן הראשון, שדעת המג"א שיש שליחות מעשה לגוי וקטן. ומצינו לגבי טבילת כלים (יו"ד סי' ק"כ סעיף ט"ו) בט"ז (שם ס"ק י"ז) שאם שולח גוי לטבול כלים אינו יכול לברך על הטבילה כי אין שליחות לעכו"ם. אך לדברי המג"א הנ"ל שיש שליחות מעשה לגוי, יוכל לברך על הטבילה. ואכן בפר"ח (יו"ד ק"כ ס"ק מ') כתב שאפשר לטבול כלים על ידי גוי ויברך הישראל על טבילה זו. ונראה שסובר כהמג"א והנתיה"מ הנ"ל שיש שליחות מעשה בגוי.
ובקובץ שיעורים (ביצה אות כ"ה) כתב כדרך השניה ש'תשביתו' עיקרו הוא התוצאה ולכן אפשר לקיימו אף על ידי גוי, וביאר בזה את דברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) שבית דין יכולים לקיים דין מיתת בית דין [ושריפת בת כהן] על ידי גוי. וכן ביאר בזה את המבואר בגמ' בביצה (דף ו') שאפשר לקבור מת ביו"ט ע"י גוי, וביאור כל הנ"ל שמכיון שהמצוה היא בתוצאה אפשר אף לקבור ע"י גוי ולקיים מצוות מיתת בי"ד ע"י גוי וכן לשרוף את החמץ.
ולהלכה כתבו החק יעקב והשו"ע הרב (סי' תמ"ו) וכן פסק המשנ"ב (סי' תמ"ו סק"ז) שאפשר לשלוח גוי לבער את החמץ ולפי זה נראה שהוא הדין בקטן שאפשר לשולחו לשרוף את החמץ, אך צריך ידיעה מישראל אחר שאכן הגוי והקטן שרפו את החמץ.
אך צ"ע מדוע במצוות הדלקת נרות שבת פסק המשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק כ"א) כהרע"א שאין שליחות לגוי וא"א לשלוח גוי להדליק נרות שבת, מאי שנא משריפת חמץ שפסק המשנ"ב כהמג"א שאפשר לשלוח גוי [ולא חשש לקושית רע"א].
וצריך לומר שסבר המשנ"ב כדרך השניה הנ"ל, שאכן אין שליחות מעשה לגוי וקטן ורק במצווה שעיקרה התוצאה אפשר אף על ידי גוי, ולכן בשריפת חמץ שעיקרה התוצאה אפשר ע"י גוי, ואילו בהדלקת נרות שבת שעיקרה המעשה א"א ע"י גוי.
והנה בעבודה זרה כ"ז יש מ"ד שסובר שמילה ע"י גוי כשרה וכן פסק השו"ע יו"ד רס"ד, והקשה הרעק"א בחידושיו לע"ז שם שהרי אין שליחות לעכו"ם ואיך יקיים האב מצוות מילה ע"י מילת הגוי, ולפי דברי המג"א והנתיבות הנ"ל שיש שליחות מעשה לגוי אתי שפיר. אך הרעק"א סובר שאין שליחות מעשה לגוי וכמבואר לעיל לגבי הדלקת נרות שבת ושריפת חמץ ולכן תירץ שם שעיקר המצווה של האבא הוא לדאוג שהבן יהיה מהול ולכן יכול למול אף ע"י גוי.
וגם החת"ס סובר שאין שליחות מעשה לגוי כנ"ל לגבי שרפת חמץ ולכן כתב בתשובתיו (חלק יו"ד סי' קל"ב רצ"ו ושכ"א) שאף למ"ד מילה בגוי כשירה אינו מקיים מצוות מילה כי אין שליחות לגוי [דלא כדברי הרעק"א הנ"ל שכתב שהאב מקיים מצוות מילה ע"י מילת הגוי] ובזה תירץ מדוע מילה דוחה שבת הרי אפשר למול ע"י גוי ותירץ שא"א למול ע"י גוי כי אז האב לא יקיים את המצווה. ובנידון זה אם יש שליחות מעשה לגוי תלוי דברי המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' י"א ועיי"ש בגרעק"א בהגהותיו) שדן האם מקיימים מצוות מעקה ע"י שליח גוי שמתקין את המעקה, ואכמ"ל.
ושוב אחזור בשבח המחבר שליט"א שהוא תלמיד חכם גדול מאד וחיבר הרבה חיבורים נפלאים ומיוחדים מתוקים מדבש, יה"ר שיזכה להוציא עוד חיבורים רבים כאלו אשר מתבררים בהם ההלכות בצורה בהירה וברורה. ותיתי ליה להרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א שבזכותו יוצאים חיבורים אשר כלל ישראל זקוק להם מאד.