שימו לב! דיני קדימה בברכות יצאו במהדורה חדשה
למעבר לחץ כאן
אם יין הקידוש פוטר שאר משקין
שאלה: מי ששתה מהיין בקידוש היום ואכל מזונות, האם צריך לברך על שאר משקין או לא.
תשובה: בנידון זה ישנם כמה חלוקות: [א]. אם נעשה הקידוש על יין או על מיץ ענבים. [ב]. בין המקדש עצמו ששתה רביעית או מלוא לוגמיו, לשאר המסובין ששתו מעט. וכמבואר להלן: [א]. באופן שקדשו על יין: המקדש בעצמו ששתה כמלוא לוגמיו מיין הקידוש אינו צריך לברך שהכל ובורא נפשות, שהיין פוטר שאר משקין[1] בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה[2], ולכתחילה צריך שיהיו המשקין לפניו בשעת הברכה[3], ואולם אף אם לא היו המשקין לפניו בשעת הברכה כל שהייתה דעתו לשתות נפטרו המשקין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה[4], ובסתם נחשב כהייתה דעתו כיון שהרגילות לשתות שאר משקין יחד עם המזונות[5], ואם שתה כמלוא לוגמיו פחות מרביעית הרי הוא בספק לגבי ברכה אחרונה, ויאכל כזית ממאכל שברכתו בורא נפשות ויפטור בכך את המשקין, ואם אין לו מאכל שברכתו בורא נפשות לא יברך ברכה אחרונה כלל[6]. והמסובים ששתו מעט מיין הקידוש הרי הם בספק אם היין פוטר שאר משקין[7], ולכן מי ששתה מיין הקידוש יבקש מאחר שלא שתה שיוציא אותו בברכת שהכל או שיפטור את המשקין במאכל שברכתו שהכל[8].
ומי שלא שתה מיין הקידוש כלל אינו נפטר על ידי שתיית המקדש אלא חייב בברכת שהכל[9].
[ב]. ואם קידשו על מיץ ענבים גם המקדש בעצמו טוב שיפטור את המשקין במאכל שברכתו שהכל או שיצא מאחר שלא שתה[10], ואם אין מאכל שברכתו שהכל הרי זה ספק ברכות וישתה בלא ברכה.
ולגבי כוונה שלא לפטור את המשקין אם מועילה בזה עיין הערה[11].
אם צריך ליטול ידיים דווקא במקום הקידוש
שאלה: האם יציאה לאחר הקידוש לנטילת ידיים בחדר אחר נחשבת הפסק לגבי קידוש במקום סעודה, או לא.
תשובה: לגבי קידוש עדיף לכתחילה ליטול באותו חדר[12] או לכל הפחות בחדר שרואים בו את מקום הקידוש[13] בכדי שלא יהיה הפסק בין הקידוש לסעודה, ובדיעבד אפשר לסמוך להקל ליטול ידיים גם בחדר אחר שאינו רואה את החדר שבו נעשה הקידוש[14], וכדאי באופן זה שלא יצאו כולם יחד ליטול ידיהם אלא יטלו תחילה מקצת ומקצת יישארו במקום הקידוש ולאחר מכן יתחלפו שיטלו השאר והנוטלים יהיו במקום הקידוש[15].
אם לשתות מיין הקידוש ולהיכנס בספק ברכות
שאלה: השומע קידוש בבוקר על מזונות, ורוצה לשתות שאר משקין, ואין לו מאכל שברכתו שהכל לפטור את המשקה, האם עדיף שישתה מיין הקידוש ויכנס לספק ברכות, או שעדיף באופן זה שלא ישתה כלל מיין הקידוש.
תשובה: אם יוכל לבקש מאחר שיוציאו בברכת שהכל ישתה מיין הקידוש ויצא מאחר בברכת שהכל, ואם אין עמו אחר שיוציאו בברכת שהכל כיון שיש הסוברים שכל שלא שתה מיין הקידוש בקידוש היום לא יצא ידי חובתו[16], ומאידך אם ישתה מיין הקידוש הרי הוא בספק לגבי שאר משקין[17], ומוטב באופן זה שלא ישתה שאר משקין ובכך יוכל לשתות מיין הקידוש, ובכל אופן אם שתה מיין הקידוש ועתה שותה שאר משקין לא יברך עליהם[18].
[1] בגמרא ברכות (מא ע"ב) אמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים, ובתוספות שם (ד"ה ויין) כתבו שכיון שאין הלכה כמותו לגבי פת שפוטרת כל מיני מאכל כמו כן אין הלכה כמותו במה שאמר שהיין פוטר, וכן כתב בערוך השולחן (סימן קעד ס"ג) לדקדק בדעת הרי"ף הרמב"ם והטור שלא הביאו דין זה להלכה, [ולפלא על דבריו שבטור (סימן קעד) הביא דין זה בהדיא שאם הביאו להם גם שאר משקין אחר הסעודה עם היין אין צריכין לברך עליהן דיין פוטר כל מיני משקה, וכן כתב גם בסימן רח], אבל הרא"ש שם (פ"ו סימן כו) נחלק וכתב שלגבי יין שפוטר כל מיני משקין הלכה כמותו, וכן דעת רבינו יונה (כט ע"א מדפי הרי"ף) וכן הכרעת השולחן ערוך (סימן קעד ס"ב).
[2] בטור (סימן רח) הביא מאחיו רבי יחיאל בשם הרא"ש שכמו שהיין פוטר שאר משקין בברכה ראשונה כמו כן פוטר בברכה אחרונה, ובבית יוסף שם הביא מהגהות מימוני בשם הסמ"ק שהניח דבר זה בצריך עיון, וכתב הבית יוסף שלהלכה כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו ועוד שמסתבר טעמו, וכן פסק בשולחן ערוך (שם סט"ז), ועיין בהערה הבאה כמה תנאים בדין זה.
[3] ברשב"א בברכות (מא ע"ב ד"ה אי) כתב שמה שאמרו שהיין פוטר כל מיני משקין אין מדובר במשקין הבאים בסעודה שהם אינם טעונים ברכה, אלא מדובר בקובע עצמו לשתות, שבאופן זה שאר משקין טעונים ברכה והיין פוטרם, ומשמע בדבריו שכל דין זה שהיין פוטר שאר משקין הוא דווקא באופן שקובע עצמו על היין, וכן כתב לדקדק בנשמת אדם (כלל נה סק"א), וכן הביא שם מהמרדכי (רמז קלו) שכתב בשם תוספות שאין היין פוטר אלא כשקובע עצמו כמו בפורים או ברית מילה, ובלבוש (סימן קעד ס"ד) כתב שאם בירך על היין שקבע עליו ורוצה אחר כך לשתות שאר משקין, אף על פי שלא בירך עדיין ברכת המוציא אין צריך לברך על שאר משקין, דברכת היין פוטר אותם, ובאליה רבה (סק"ח) הביא מעולת תמיד שכתב לדקדק בדבריו שדווקא בקבע על היין פוטר, וכתב האליה רבה שאפשר שקבע לאו דווקא אלא שהייתה דעתו לשתות אחר כך, וכמו שמבואר בדברי הלבוש שקודם לכן לגבי יין שבתוך הסעודה שאם קבע עצמו על היין לפני הסעודה הרי זה פוטר גם את היין שתוך הסעודה, וכתב האליה רבה שקבע לאו דווקא שהרי אין צריך לזה קביעות, אלא הכוונה שהייתה דעתו לשתות בתוך הסעודה ואינו נמלך עתה לשתות, וכמו כן יש לומר גם בדין זה של יין פוטר שאר משקין שקבע לאו דווקא ודעתו לשתות מספיקה, והביא שם באליה רבה שבשיירי כנסת הגדולה כתב שאם שתה עראי ולא היו שאר משקין לפניו אין היין פוטר, ושמא מדובר שלא הייתה דעתו לשתות.
ובדרכי משה (שם אות ו) הביא מהמרדכי שכל דין זה שהיין פוטר שאר משקין הוא דווקא כאשר היו המשקין מונחים לפניו בעת הברכה, אבל אם לא היו מונחים לפניו אינם נפטרים בזמן הזה שאין אנו קובעים על היין, והביא שם מהר"ר אברהם מפראג שכתב שמלשון הטור מבואר שאין חילוק בין זמן הזה לזמנם, וסיים שם בדרכי משה "ועיין להלן סימן ריג אות א כיצד נקטינן הלכה בזה", ובסימן ריג נחלקו הסמ"ג והטור אם יכול אחד לברך על היין להוציא אחרים שדעת הסמ"ג שבזמן הזה אין אנו קובעים על היין ולכן כל אחד יברך לעצמו, ודעת הטור שאין חילוק בין זמנם לזמנינו, וכתב הרמ"א שנהגו בזה כדעת הטור, והיינו שהכרעת ההלכה בזה שגם בזמן הזה מועילה קביעות על היין, ובדבריו מבואר שכל שקובע עצמו על היין אף בזמן הזה פוטר גם משקין שלא היו לפניו וכל שאינו קובע אינו פוטר אלא משקין שהיו לפניו, ובט"ז (שם סק"ב) כתב שהיין פוטר שאר משקין רק כאשר היו לפניו, ומשמע שדעתו שבזמן הזה אין קובעים על היין ולכן היין פוטר רק משקין שהיו לפניו בעת הברכה, ומשמע גם בדבריו שגם כשאינו קובע על היין אם היו המשקין לפניו נפטרו בברכת היין, אבל בנשמת אדם (שם) כתב שכל שאינו קובע על היין אין היין פוטר כלל, ודברי המרדכי שכתב שבהיו לפניו נפטרו גם בזמן הזה היינו בזמן הזה שאין חשיבות לקביעות על היין כמו בזמנם מועילה הקביעות לפטור משקין שהיו לפניו בעת הברכה, אבל אם לא קבע לא נפטרו גם משקין שהיו לפניו, ובשאר הציון (סימן קעד סק"ה) הביא מהרבה אחרונים שנקטו שלא כדעת הנשמת אדם אלא כל היו שאר המשקין לפניו בעת הברכה נפטרו בברכת היין אף אם לא קבע עצמו על היין, ואולם לעניין הלכה כתב שם בביאור הלכה שאין לסמוך בזה לחלוק על דברי הנשמת אדם אלא כאשר שתה מלוא לוגמיו שהוא שיעור חשוב ליישב דעתו, אבל אם שתה פחות ממלוא לוגמיו אין לסמוך בזה אף במשקין שהיו לפניו, ודלא כדרך החיים שכתב שאפילו בשתה מעט פוטר כל שהיו לפניו, וסיים שם דלהלכה הדבר צריך עיון ולכן נכון לכתחילה שישתה מלוא לוגמיו ואם לא שתה מלוא לוגמיו יבקש מאחר שלא שתה שיוציא אותו בשהכל או שיפטור אותם במאכל שברכתו שהכל.
ובשולחן ערוך הרב (שם ס"ד) הביא את דין זה שהיין פוטר שאר משקין ובלבד שיהיו לפניו בעת הברכה, והוא הדין אם הייתה דעתו בעת הברכה, ולא חילק בין קבע עצמו על היין ללא קבע אלא בכל אופן אם היו לפניו או שהייתה דעתו בעת הברכה נפטרו שאר משקין, ולפי זה המקדש ששותה שיעור רביעית או מלוא לוגמיו נפטרו משקין שהיו לפניו בעת הברכה, ולדעת אליה רבה ושולחן ערוך הרב גם אם לא היו לפניו כל שהייתה דעתו עליהם בשעת הברכה, ובמשנה ברורה (שם) הביא דעה זו בשם יש אומרים, ובשער הציון הביא שכן דעת שולחן ערוך הרב ומהר"ם בנעט בפירושו על המרדכי, וכתב שם המשנה ברורה שלכתחילה טוב יותר בכל אופן שיהיו המשקין לפניו בעת הברכה, ומשום כך לכתחילה יש להקפיד שיהיו המשקין לפניו בעת הברכה, ובדיעבד כל שהייתה דעתו על שאר משקין נפטרו שאר משקין בברכתו, ובסתמא בקידוש היום שהרגילות לשתות שאר משקין הרי זה כדעתו לשתות, וכל שלא הייתה לו דעה שלא לשתות נפטרו שאר המשקין בברכתו, [ועיין בהערה בסמוך לגבי ברכה אחרונה תוספת דברים בזה].
ובגליון רבי עקיבא איגר (סימן קעד) הביא מבתי כהונה שכתב שכל דין זה שיין פוטר שאר משקין הוא "דוקא בשותה יין דרך שתייה שרצונו לשתות יין, אבל בשותה מצד כוס של ברכת המצוות כגון כוס ברכת המזון וכדומה אינו פוטר יין", ובסוף דבריו שם ציין לדברי המגן אברהם (שם סקי"א) והמגן אברהם שם כתב בהדיא שיין הקידוש פוטר שאר משקין, ואמנם בבתי כהונה עצמו כתב לחלק בין כוס של קידוש שהיא גורמת לסעודה לכוס של ברכת המזון שאינה באה לקבוע עצמו על היין אלא למצווה, ואפשר להוסיף בזה ביותר על פי מה שהתבאר לעיל מדברי הראשונים בפסחים (קו ע"א) שמצוות קידוש היום היא לקבוע את סעודתו על היין (כן כתבו רבינו דוד, המאירי, תוספות רי"ד ומהר"ם חלאוה שם), וכיון שזוהי כל מצוות הקידוש וודאי שיועיל לפטור שאר משקין ואין זה כמו שאר כוס של מצווה שהברכה באה כברכת המצוות ולא כברכת הנהנין.
[4] לגבי ברכה אחרונה כתב המשנה ברורה (סימן רח סקע"ב) שיין פוטר שאר משקין בברכה אחרונה בב' אופנים, א. באופן שקבע עצמו על היין ובאופן זה פוטר גם אם לא היה בדעתו לשתות שאר משקין כלל ונמלך לשתותם (כן כתב שם בסקע"ג) ב. כאשר היו המשקין לפניו בשעת ברכת הגפן, אבל אם לא היו לפניו בשעת הברכה צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כמו שמברך עליהם ברכה ראשונה, ובשער הציון שם (סקע"א) כתב שיש מקילין גם אם לא היו המשקין לפניו כל שהייתה דעתו לכך בעת הברכה, ומשמע בדבריו שדין ברכה אחרונה שווה לדין ברכה ראשונה ורק באופן שנפטרו המשקין בברכה ראשונה נפטרו גם בברכה אחרונה, ולכאורה מקור דברי המשנה ברורה הללו הם במגן אברהם (סימן רח סקכ"ד) בשם המרדכי שבכדי שיפטור היין את שאר משקין בברכה אחרונה צריך שיפטרו גם בברכה ראשונה, אלא שלכאורה יש להעיר בסתירת דבריו במה שכתב בסימן קעד (סקי"ד) לדון במי ששתה שאר משקין קודם הסעודה מה יעשה לגבי ברכה אחרונה, וכתב לתלות דין זה במחלוקת בעל המאור והרמב"ן והר"ן לגבי ברכה אחרונה על ב' כוסות הראשונים בליל הסדר שדעת בעל המאור שאם ישתה תוך הסעודה הרי הן נפטרות בברכת המזון, ולכן כל שלא שתה תוך הסעודה צריך לברך עליהם ברכה אחרונה ואינן נפטרות בברכת על הגפן שיברך אחר ב' כוסות אחרונים כיון שברכת המזון גורמת הפסק, ואילו שיטת הרמב"ן והר"ן שאין ברכת המזון פוטרת אותם אלא נפטרים בברכת על הגפן שיברך אחר כוסות אחרונים, וכתב המגן אברהם שהוא הדין גם לגבי שאר משקין שלדעת בעל המאור אם ישתה תוך הסעודה נפטרו בברכת המזון, ולדעת הרמב"ן והר"ן כל שדעתו לברך ברכת המזון על הכוס נפטרו בברכת על הגפן שיברך על הכוס, ולכך ירא שמים ישתה פחות מרביעית לצאת מידי ספק, וכתב המחצית השקל שאם ישתה משקין גם תוך הסעודה יוכל לשתות רביעית שהרי נפטר בברכה אחרונה ממה נפשך, ומבואר מכל זה שברכת על הגפן שמברך על היין שאחר הסעודה פוטרת גם את המשקין ששתה קודם הסעודה, ואף שאין שייכות בין שתיית המשקין שקודם הסעודה לשתיית היין ומשקין אלו היו צריכים ברכת שהכל לעצמם, ודבר זה היה פשיטא למגן אברהם, ובמשנה ברורה (שם סקל"ז) כתב דכוונת המגן אברהם לאופן שמברך ברכת המזון על שכר שברכה אחרונה שלו בורא נפשות ובאופן זה הוא פוטר את המשקין שקודם הסעודה, והלך בזה לשיטתו שאין שאר משקין נפטרים בברכה אחרונה של היין אם אינם נפטרים גם בברכה ראשונה, ולפי זה מיושבת הסתירה בדבריו, אבל בפרי מגדים (סימן רב סקכ"ו) נראה בהדיא שנקט שברכת על הגפן שמברך אחר שתיית היין פוטרת גם משקים ששתה קודם לכן, ואמנם שכן דעתו גם גם בסימן רח (סקכ"ד) שהביא שם בשם האליה רבה שחלק על המגן אברהם שגם בנמלך נפטרו המשקין בברכה אחרונה שעל היין.
והנה בטעם הדין שיין פוטר שאר משקין נשנו ב' טעמים בדברי הפוסקים דבתוספות (ברכות מב ע"א ד"ה אי הכי) כתבו לבאר הטעם "לפי שעיקר משקה הוא, והוא ראש לכל מיני משקין, ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה", וכן כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן כט) והוסיף שם עוד בדבריו שאף על גב שברכת בורא פרי הגפן אינה שייכת כלל לשאר משקין אף על פי כן כיון שהיין ראש לשאר משקין הוא עיקר לענין ברכה וכולם טפלים לו, ומבואר בדבריהם שאין שאר משקין נכללים בברכת היין מחמת חשיבותה, אלא שנטפלים אל גוף היין, ואף שאין היין גורר את שאר המשקין כמו בכל עיקר וטפל שהעיקר גורר את הטפל מכל מקום חשיבותו של היין מטפילה אליה את שתיית שאר המשקין שאין שתייתם חשובה במקום שתיית יין, ואולם בלבוש (סימן קעד ס"ד) כתב הטעם "דהואיל ומתוך חשיבותו קובע לו ברכה בפני עצמה, כל שאר מיני משקין טפלין הם אצלו ויוצאין בברכתו", ומשמע בדבריו שעיקר הטפילות היא בברכה שברכת היין ברכה חשובה היא וכוללת גם את שאר המשקין, וכן כתב גם במחצית השקל (סימן קעז סק"א) לבאר את דברי המגן אברהם שכתב להסתפק באוכל מעט פת ואינו רוצה בה אם פוטרת שאר אוכלין, וביאר המחצית השקל שאף שלגבי יין גם אם שותה מעט פוטר שאר משקין חלוק הפוטר של יין מהפוטר של פת, וטעם החילוק הוא שהיין פוטר משום חשיבות הברכה ואילו הפת פוטרת משום ששאר המאכלים טפלים אליה, ומשום כך בפת כל שאינו רוצה באכילת הפת אינה פוטרת את שאר המאכלים, ומה שאין כן ביין שעצם הברכה פוטרת ולכן גם אם אינו רוצה בשתיית היין הרי זה פוטר שאר משקין, [וכל זה לשיטתו שהיין פוטר שאר משקין גם אם אינו קובע עליהם], והרי גם בדבריו כמו שכתב הלבוש שטעם הפוטר ביין הוא מחמת חשיבות הברכה ולא מחמת חשיבות גוף היין כלפי שאר משקין.
ובפרי מגדים (סימן קעז סק"א) כתב ב' צדדים בטעם הדין שיין פוטר שאר משקין אם משום שברכת היין חשובה ונכללו שאר משקין בברכתו, או שהיין עצמו חשוב שהרי תקנו לו ברכה לעצמו ולגודל חשיבותו שאר משקין טפלים אליו בערכם.
ולכאורה יש לתלות את מחלוקת הפוסקים האמורה אם שאר משקין נפטרים בברכה אחרונה שעל היין דווקא כאשר נפטרו גם בברכה ראשונה או לא, בנידון האמור שאם טעם הפוטר של יין הוא משום חשיבותו של היין עצמו שמעשה השתייה של שאר משקין אינו נחשב במקום שתיית היין, אם כן כל שיש חשיבות לשתיית שאר משקין שהרי טעונים ברכה בפני עצמם כמו כן יש להצריכם גם ברכה אחרונה בפני עצמם, אבל אם הפוטר הוא בברכה שהברכה כוללת היא את שאר משקין מפני חשיבותה אם כן גם באופן שלא נכללו שאר המשקין בברכת בורא פרי הגפן מאיזה טעם שהוא עדיין אין זה סיבה שלא יפטרו בברכת על הגפן, ונמצא שהכרעת המשנה ברורה שאין נפטרים בברכה אחרונה אלא באופן שנפטרו גם בברכה ראשונה היא משום שדעתו שטעם הפוטר דיין הוא מחמת חשיבות היין עצמו ולא מחמת חשיבות הברכה.
[5] כן נקטו גדולי הפוסקים שכל שהרגילות לשתות אחר שתיית היין גם שאר משקין הרי זה נחשב כהייתה דעתו לכך, וכל דברי הפוסקים שהצריכו דעתו מדובר דווקא בכוס של ברכת המזון שאין רגילות לשתות אחריה.
[6] בשער הציון (סימן רח סק"ע) כתב שאף שלענין ברכה ראשונה אפשר שאם שתה מהיין רק כמלא לוגמיו פוטר שאר משקין, אבל לענין ברכה אחרונה כל ששתה כמלוא לוגמיו הוא בספק ברכה שברכת על הגפן אינו יכול לברך שהרי לא שתה רביעית, ובורא נפשות גם לא יוכל לברך כיון שיש דעות בפוסקים (כמבואר בשולחן ערוך סימן רי ס"א) שבכזית או ברוב רביעית כבר מחוייב בברכת על הגפן, ושוב אינו מחוייב בברכת בורא נפשות, ואף שלמעשה לא יוכל לברך על הגפן שהרי זה ספק ברכות, אבל עדיין אינו יכול גם לברך בורא נפשות שהרי יש צד שהוא מחוייב בברכת על הגפן ונפטרו בכך גם שאר משקין, והרי זה ספק בחיוב ברכת בורא נפשות ומספק לא יוכל לברך ברכה אחרונה כלל, והניח שם הדבר בצריך עיון, ובעמק ברכה (דיני ברכת הנהנין אות ה) ועוד מגדולי הפוסקים כתבו להקשות על דברי השער הציון שאחר שלמעשה אינו מברך על הגפן כיון שהוא ספק ברכה מפני מה לא יברך בורא נפשות על היין, ולכאורה יסוד הנידון הוא בזה הוא במה שחקרו האחרונים (חידושי רבי אריה ליב סימן א) בגדר הפוטר של עיקר וטפל אם הטפל פטור מברכה או שהוא נכלל בברכת העיקר, ובחזון איש (או"ח סימן כח סק"ט) כתב להוכיח ממה שהצריכו שתהיה דעתו או שיהיה לפניו בעת הברכה שאין הטפל פטור מברכה אלא נכלל בברכת העיקר ולכן צריך שיהיה לו שייכות לברכת העיקר, אבל באבני נזר (או"ח סימן לח סקי"ג) נראה שנקט שהטפל פטור מברכה כלל ולכן אם העיקר אין בו ברכה לא יברך גם על הטפל, ובפשטות היה נראה שלדעת החזון איש שהטפל נפטר בברכת העיקר הרי שבאופן זה שאינו יכול לברך על העיקר מחמת ספק ברכות בהכרח דינו לברך על הטפל בורא נפשות, ואילו לדעת האבני נזר שהטפל אין בו ברכה כלל גם באופן זה לא יוכל לברך על הטפל, ולפי זה דעת המשנה ברורה כמו האבני נזר שהטפל אין בו ברכה כלל, אלא שזה אינו שהרי כתב המשנה ברורה (סימן ריב סק"י) שכאשר אוכל הטפל לפני אכילת העיקר מברך על הטפל שהכל שכיון שהוא טפל איבד את ברכתו ובכדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה מברך עליו שהכל, והרי שדעתו כמבואר בחזון איש שגם הטפל חייב בברכה אלא שנכלל בברכת העיקר, ושוב קשה למה לא יברך בורא נפשות על המשקין אחר שאינם נפטרים בברכת על הגפן, ונראה שגם לדעת החזון איש שהטפל מחוייב בברכה אלא שנכלל בברכת העיקר, היינו שמחמת היותו טפל לעיקר נשתנתה ברכתו להיות כברכת העיקר שחיוב הברכה המוטל עליו על דבר זה הוא ברכת העיקר, ולכך באופן זה הרי הוא בספק אם חיוב ברכה אחרונה שעל המשקין היא ברכת על הגפן או בורא נפשות, והנה לגבי משקה שהוא ספק מעין ג' וספק בורא נפשות כתב הביאור הלכה (סימן רב סי"א) להכריע כדעת המגן אברהם (סימן רח סקכ"ו) שאין ברכת בורא נפשות פוטרת מספק, ודלא כמו שהביא המאמר מרדכי (שם) בשם גינת ורדים שמספק יברך ברכת בורא נפשות שהיא ברכה כוללת כמו שהכל, ומשום כך כיון שברכה אחרונה של שאר משקין בספק אם ברכת על הגפן או בורא נפשות משום כך כתב הביאור הלכה שלא יברך מספק.
[7] כפי שהתבאר בהכרעת הביאור הלכה לחוש לדברי הנשמת אדם שכל שלא קבע עצמו על היין אין היין פוטר שאר משקין גם כאשר היו לפניו בעת הברכה, אלא אם כן שתה מלוא לוגמיו, ולכן המסובין שלא שתו אלא מעט מהיין הרי הם בספק ברכה.
[8] כמו שכתב בביאור הלכה (סימן קעד ס"ב).
[9] בערוך השולחן (סימן קעד ס"ג) כתב "ויש להסתפק אם גם השומעים ברכת בורא פרי הגפן ויצאו בברכתו אם גם בהם פוטר כל מיני משקים מברכה כשלא שתו מכוס של ברכה", וציין שם לדברי התוספות (פסחים קא ע"א ד"ה ורבי יוחנן) שכתבו שהמסובין שלא שתו מכוס הקידוש לא יצאו ידי חובת ברכת הגפן ואם רוצים בתוך הסעודה לשתות יין צריכים לחזור ולברך שהרי הפסיקו בין ברכת המברך לשתייתם, ומבואר שאין שתיית המקדש מועילה למסובין, ולכן אין שתיית היין של המקדש מועילה להם לפטור שאר משקין, ובמשנה ברורה (שם סק"ג) כתב כן בפשטות שאם קידש על היין והוציא אחרים בברכתו אם לא טעמו מכוס של קידוש ורוצים לשתות שאר משקין אף שהיו לפניהם בשעה שבירך על היין צריכים לברך על המשקין כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה, ובשער הציון (סק"ט) כתב שכן מתבאר מדברי הדרך החיים בהלכות קידוש, ובשו"ת לבושי מרדכי (ח"א סימן לו) האריך להוכיח כן, וכתב שגם לדעת הרוקח שהובא ברמ"א (סימן קסז ס"ו) שאם שחו המסובין קודם שטעמו לאחר שטעם המברך אין זה הפסק בברכת המוציא שכבר טעם המברך, ולפי זה היה לכאורה מקום לומר שכן הדין גם בכאן ששתיית המברך תועיל לכל המסובין לפטור שאר משקין, וכתב שם בלבושי מרדכי שגם לדעתו לגבי הפסק אין זה נחשב הפסק כיון שטעימת המברך מחשיבה את הטעימה סמוכה לברכה, אבל לפטור שאר משקין זהו מחמת קביעותו על היין וזה נעשה בגוף שתיית היין ולכן אין שתיית המברך מחשיבה קביעות על היין לשאר המסובין שלא שתו, אלא שלכאורה דבריו תלויים במה שהתבאר לעיל להסתפק בטעם הפוטר דיין אם הוא מחמת חשיבות גוף שתיית היין שמטפילה את שתיית שאר משקין לשתיית היין, או מחמת חשיבות ברכת היין שמועילה לפטור גם שאר המשקין כמו שכתבו הלבוש והפרי מגדים, שאם ננקוט שזוהי חשיבות בגוף הברכה, כל שהועילה ברכת המברך וטעימתו לשאר המסובין שאף אם שוחחו אין זה הפסק בין הברכה לאכילה כמו כן תועיל גם לפטור שאר משקין, ואולם נראה שעדיין יש לחלק בין דין הפסק שטעימתו מועילה לייחס את הברכה לאכילה אבל אם לא טעמו כלום אין שתיית המברך מועילה להם להוציאם כאילו טעמו הם, ומלבד זאת כבר השיגו המגן אברהם (שם סקי"ט) והט"ז (סק"ח) על הרמ"א שנקט כדעת הרוקח, ובמשנה ברורה שם (סקמ"ג) ובביאור הלכה שם הכריע כדעתם וכתב שאפשר לדחוק גם בדברי הרוקח שאין זו כוונתו, ולכן להלכה כל שלא טעמו מיין הקידוש צריכים לברך שהכל על שאר משקין.
[10] שהטעם שמיץ ענבים מועיל לקידוש הוא על פי המבואר בגמרא בבא בתרא (צז ע"א) סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום, שאף שעדיין אינו יין כיון שראוי להיות יין הרי הוא כשר לקידוש, ומשום כך יש לדון לגבי הלכה זו שהיין פוטר שאר משקין אם גם מיץ ענבים שעדיין אינו יין גם הוא נכלל בדין זה או לא, ולכאורה נידון זה תלוי בטעם הפוטר שביין שאם טעם הפטור הוא משום חשיבותה של ברכת הגפן כמבואר
בלבוש ובפרי מגדים (כפי שהובא בהערות הקודמות) אם כן גם מיץ ענבים כיון שברכתו הגפן הרי זה פוטר שאר משקין, ואם הטעם הוא משום חשיבותו של היין עצמו כמבואר לכאורה בדברי התוספות והרא"ש אם כן מיץ ענבים שאין בו עדיין את מעלת היין לא יפטור שאר משקין, וכיון שהדבר נידון בין גדולי הפוסקים לכן יש להזהר שלא להכנס לספק בזה ולפטור את המשקין במאכל שברכתו שהכל, או לצאת ידי חובה מאחר שלא שתה.
[11] בשולחן ערוך (סימן קעד ס"ד) הביא ב' דעות במבדיל על השולחן אם פטר יין שבסעודה שיש אומרים שפוטר ויש אומרים שאין יין הבדלה פוטר את היין שבסעודה אלא אם כן נטל ידיו לסעודה קודם הבדלה, וכתב השולחן ערוך שמשום כך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא את היין שבסעודה, ובדיעבד אם לא כוון כך פטר את היין שבסעודה שספק ברכות להקל, והרי בדבריו שדעתו שלא לפטור מועילה, ולכאורה יהיה הדין כן גם בספק זה אם מיץ ענבים פוטר שאר משקין ותועיל דעתו בברכת היין שלא לפטור שאר משקין, אלא שבמשנה ברורה שם (סקט"ו) הביא את דברי הב"ח שכתב שצריך באופן זה שיברך ברכה אחרונה על היין קודם הנטילה, ומשמע שכל שלא ברך ברכה אחרונה אף שהייתה דעתו בהדיא שלא לפטור אין זה מצריכו לחזור ולברך, ואין דעתו מועילה אלא שיוכל להקדים ולברך ברכה אחרונה על יין ההבדלה ולא תהיה ברכת הגפן שיחזור ויברך על היין שתוך הסעודה כברכה שאינה צריכה, אבל כאן לגבי ברכת היין שתפטור שאר משקין אינו יכול לברך על הגפן קודם שישתה שהרי הוא צריך שיהיה הקידוש במקום סעודה ואוכל מזונות ורק אחר אכילתם מברך ברכה אחרונה, ואם כן עדיין לא תועיל לו כוונתו שלא לפטור שאר משקין, ועל עיקר דברי השולחן ערוך שם ציין רבי עקיבא איגר שם לדברי המגן אברהם בסימן תרלט (סקי"ז) לגבי ברכת לישב בסוכה שהביא את דברי הב"ח שכתב שגם אם לא יצא מן הסוכה כלל כשחוזר ואוכל חוזר ומברך כיון שכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך, וכתב המגן אברהם שדבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות זה ודאי אינו, וסיים שם המגן אברהם לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה, וסיים שכן משמע בדברי התוספות בברכות (יא ע"ב ד"ה שכבר) שדנו לגבי ברכת לישב בסוכה ולא תירצו כדברי הב"ח, ובמשנה ברורה שם (סימן תרלט סקמ"ז) הכריע כדעת המגן אברהם שכל שלא יצא מהסוכה לא יחזור ויברך לישב בסוכה ולכן אם לא יצא כלל מהסוכה כל ימות החג לא יברך אלא בעת אכילה ראשונה, ודלא כדעת הב"ח, ומשמע שנקט להלכה שלא מועילה דעתו שתחול הברכה לזמן מסוים, וכמו כן בכאן לא תועיל דעתו שלא לפטור שאר משקין בברכתו, וברבי עקיבא איגר שם ציין עוד לדברי התבואות שור (יו"ד סימן יט סקי"ז) שהשיג על הפרי חדש (שם סק"ז) שכתב שהשוחט יכוין בברכתו שאינו מברך אלא על בהמה זו ולא על אחרת בכדי שלא יכנס בספק ברכות במי ששח בין שחיטה לשחיטה, וכתב התבואות שור שאם יחזור ויברך הרי זו ברכה לבטלה, ובפרי מגדים (סימן נב משבצ"ז סק"א) לגבי ברכות התורה כתב במי שלא ברך ברכות התורה שיכוין באהבה רבה שלא לפטור, וכן איתא בליקוטי חבר בן חיים שהורה החתם סופר לתלמיד אחד שישן בליל שבועות אחר עלות השחר שיברך ברכות התורה ויוציא את כולם ידי חובתם, ואמר החתם סופר שיכוונו כולם לצאת רק עד שיקיצו משנתם ביום, ואחר התפילה ישנו כולם וכשקמו משנתם ברכו כולם ברכות התורה, ובביאור הלכה שם כתב להשיג על דברי הפרי מגדים הללו, וכן בנשמת אדם (כלל ט ס"ג) כתב שלא מועילה דעתו בזה, ומשמע בכל דבריהם שלא מועילה דעתו להגביל הברכה שתחול לזמן מסוים, ואם כן הוא הדין גם לגבי ברכת היין שלא תועיל דעתו שלא לפטור שאר משקין, ואמנם יש מן הפוסקים שכתבו לסמוך על דעת הפרי חדש להתנות שלא תועיל הברכה רק לזמן מסוים וכדברי הפרי מגדים.
ועוד מצינו במטה אפרים (סימן תקפד ס"ד) שכתב שיכוין בברכת הטלית שלא לפטור אלא לבישה ראשונה ולא לבישות שאחר כן, ועל ידי זה יוכל אחר כך לברך אחר שנצרך לנקביו, וכן כתב אחיו בשערי תשובה (סימן ח סקט"ז) ובביאור הלכה (שם סי"ד) העתיק את דברי השערי תשובה להלכה, ולכאורה מבואר בזה שמועילה דעתו שתחול הברכה לזמן, ואולם יש לחלק שאין נידון זה דומה לעניינו כלל כיון שבציצית כל לבישה היא מצווה בפני עצמה המחייבת ברכה בפני עצמה, והרי הם חלוקים מצד עצמם לב' לבישות וב' מצוות חלוקות, אלא שכל שלא הסיח דעתו מלבישה הראשונה מועילה ברכה הראשונה כברכה גם ללבישה הנוספת, ובזה מועילה דעתו שאינו פוטר בברכתו את הלבישה השניה וממילא היא מחוייבת ברכה בפני עצמה, אבל לחדש את חלוקת הזמנים שתחול הברכה עד זמן מסוים זה אינו יכול לחדש בדעתו.
ונראה שגם לדעת הפרי חדש והפרי מגדים שיכול להחיל את הברכה לזמן מסויים עדיין לגבי יין הפוטר שאר משקין לא תועיל דעתו שלא לפטור שאר משקין, שאין הטעם שנפטרו שאר משקין משום שברכתם שווה עם ברכת היין, אלא מחמת טפילותם ליין, וכל שדעתו לשתות שאר משקין אחר שתיית היין הרי הם טפלים מאליהם ליין, ומה תועיל דעתו שלא לפוטרם בברכת היין אחר שממילא הם נכללים בה.
[12] ברמ"א (סימן רעג ס"ג) כתב שצריך לאכול במקום הקידוש לאלתר, או שיהיה בדעתו לאכול שם מיד, אבל בלא זה אפילו אכל במקום קידוש אינו יוצא, ואם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד ונמלך ואכל יצא, ובמשנה ברורה (סקי"ב) הביא משיירי כנסת הגדולה שכתב שאם מאיזו סיבה קם ממקומו ויצא לחוץ ואחר כך חזר למקומו אינו צריך לחזור ולקדש כיון שלבסוף הייתה הסעודה במקום הקידוש, וכתב שם המשנה ברורה שיש חולקים ועל כן לכתחילה יזהר בזה מאוד, ובדיעבד ובפרט כאשר היה צריך לעשות צרכיו נראה שאין להחמיר לקדש שנית שהרי זה כדברים שהם צרכי סעודה, ובביאור הלכה שם הביא את דברי המגן אברהם (סק"ה) שכתב שאם הייתה דעתו להפסיק בין הקידוש לסעודה אפילו אם אכל במקום הקידוש לא יצא ידי חובתו שאין זה קידוש במקום סעודה, אבל אם הייתה דעתו לאכול מיד ואירעו אונס אינו צריך לחזור ולקדש, וסיים שם המגן אברהם דבריו שאם יצא ממקומו בינתיים צריך לחזור ולקדש, ונחלקו האחרונים בביאור דבריו בשולחן עצי שיטים ובדרך החיים וחיי אדם כתבו שאף אם חזר אחר כך למקומו צריך לחזור ולקדש כיון שיצא ממקומו, ודלא כדעת השירי כנסת הגדולה שהביא במשנה ברורה, אולם בתוספת שבת ומחצית השקל כתבו שכוונת המגן אברהם שכל שסועד במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום השני, וכתב בביאור הלכה שיש ליישב שלא יחלקו דברי המגן אברהם כפי ביאור השולחן עצי שיטים דרך החיים וחיי אדם עם דברי השירי כנסת הגדולה, דכל דברי המגן אברהם שכתב שאם יצא ממקומו צריך לחזור ולקדש הם רק באופן שהפסיק מחמת אונס שבזה כל שיצא ממקומו אף אם חזר אחר זמן צריך לחזור ולקדש, אבל אם לא הפסיק אלא שיצא ממקומו וחזר מיד שלא נשתהה בזה מודה המגן אברהם לשיירי כנסת הגדולה שאינו צריך לחזור ולקדש, והביא שם ראיה לדבריו מדין שינוי מקום האמור לגבי ברכות דלגבי ברכות הכרעת הרמ"א (סימן קעח ס"ב) שבדברים הטעונים ברכה במקומם כפת ומיני דגן אף אם יצא וחזר אינו צריך לחזור ולברך שכיון שצריך לחזור ולברך במקומו לא נפסקה הסעודה ביציאתו, ואף ששם אם יברך במקום שיצא יקיים בכך את חיובו בברכת המזון, אף על פי כן כיון שעיקר המצווה היא לברך במקום הראשון כל שיצא אנו אומרים שלא הסיח דעתו ממקומו הראשון, וכל שכן בקידוש שבהכרח דינו לאכול במקומו הראשון ואם לא יאכל במקום הקידוש לא יצא ידי חובת קידוש וגם שתייתו הראשונה תהיה שלא כדין, והרי זה עדיף מדברים הטעונה ברכה במקומם שאינו מסיח דעתו ביציאתו וכל שחזר למקומו ולא שהה ביציאתו אינו צריך לחזור ולקדש, [וכל דבריו אלו לדמות קידוש לברכות הם לשיטתו שנקט שאין לחוש לדעת הרי"ף (כמבוא בסמוך) שחילק בין קידוש לברכות, אבל לדעת המגן אברהם שחשש לדעת הרי"ף יתכן שיש לחלק ואין ראיה מדברים הטעונים ברכה במקומם], ובסוף דברי הביאור הלכה שם הביא מקונטרס פתח דבר שהכריע להלכה כנגד דעת השירי כנסת הגדולה והביא בשם הנחלת צבי שאם יצא לחוץ וחזר הרי זה שינוי מקום וצריך לחזור ולקדש, והכריע הביאור הלכה שבדיעבד כל שיצא וחזר לא יחזור ויקדש שהרי דעת השירי כנסת הגדולה ויד מלאכי שהיא ברכה לבטלה, ועוד שכל עיקר דין קידוש במקום סעודה הוא רק דרבנן, ומכל מקום לכתחילה יזהר בזה.
ובהגדרת 'מקום אחר' נחלקו הראשונים, ויסוד המחלוקת בגרסת הגמרא בפסחים (קא ע"א) שסברו בתחילה שדווקא אם עקר מבית לבית, אבל אם עקר ממקום למקום בבית אחד לא, ואמר רב ענן ששמואל היה יורד מעליה לבית לקדש, ובתוספות גרסו שהייתה ההוא אמינא שאם עקר ממקום למקום בבית אחד הרי זה נחשב במקום סעודה והיינו מעליה לבית, ועל זה הביא רב ענן ששמואל היה יורד מעליה לבית שגם מחדר לחדר באותו בית נחשב שינוי מקום, אבל מפינה לפינה באותו חדר נחשב כקידוש במקום סעודה כמבואר בהמשך סוגיית הגמרא שם לגבי שינוי מקום בברכות, אבל הרי"ף גרס שהייתה ההוא אמינא שאם עקר מפינה לפינה הרי זה נחשב במקום סעודה ועל זה הביא רב ענן שגם מפינה לפינה נחשב כשינוי מקום, ולפי גרסת הרי"ף נמצא שחלוק דין שינוי מקום האמור לגבי קידוש במקום סעודה שאף מפינה לפינה נחשב כשינוי מקום מדין שינוי מקום האמור לגבי ברכות שנאמר שם בהמשך הגמרא שמפינה לפינה אינו נחשב כשינוי מקום, ובטעם החילוק הביא בביאור הלכה (סימן קעח ס"ב) ממהר"ם חלאוה שכתב שבקידוש נצרך מקום סעודה ממש ולכן גם מפינה לפינה נחשב שינוי, ואילו בברכות נצרכת עקירה גמורה ממקומו הראשון וכל שלא עקר עקירה גמורה עדיין נחשב כהמשך האכילה הקודמת, ובשולחן ערוך (סימן רעג ס"א) כתב שאם קידש בפינה זו ונלך לאכול בפינה אחרת אינו צריך לחזור ולקדש, ומשמע שהכריע הלכה כדעת התוספות שגם לגבי קידוש מפינה לפינה נחשב כמקום אחד, ובמגן אברהם (סק"א) כתב שלשון השולחן ערוך הוא שלאחר הקידוש נמלך לאכול בפינה אחרת משמע שאין דעתו להתיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה יש לחוש לדעת הרי"ף שגם מפינה לפינה נחשב כקידוש שלא במקום סעודה, והעתיקו במשנה ברורה (סק"ג) ובשער הציון שם (סק"ד) הביא את דברי הגר"א ורבי עקיבא איגר שכתבו שאין כוונת השולחן ערוך להתיר רק בדיעבד אלא אדרבה להקל שאף אם לא הייתה דעתו לכך בעת הקידוש יצא ידי חובתו.
ובר"ן (פסחים כ ע"א מדפי הרי"ף) הביא את דברי הירושלמי שכתב שמבואר בדבריו שכל שהייתה דעתו בעת הקידוש לאכול במקום אחר יצא ידי חובתו, וכתב הר"ן שמסוגיית הגמרא בפסחים משמע לא כן, והביא שם שיש שחילקו שכל דברי הירושלמי אמורים דווקא בשינוי מחדר לחדר באותו בית ולא מבית לבית, ואילו דברי הגמרא בפסחים אמורים דווקא מבית לבית, וכתב שם הר"ן לדחות שכיון שלגבי קידוש במקום סעודה החמירו גם מפינה לפינה כמו מבית לבית בהכרח שלגבי קידוש במקום סעודה אין תוכן לחלק בין דרגת השינוי אם הוא מבית לבית או מחדר לחדר, ודברי הר"ן הם לשיטתו שגרס כגרסת הרי"ף שבקידוש גם מפינה לפינה נחשב שינוי מקום, אבל לגרסת התוספות שמפינה לפינה נחשב כמקום אחד מיושב היטב החילוק בין דעתו מבית לבית לדעתו מחדר לחדר, וברמ"א (שם) העתיק בשם יש אומרים את דעת אותם שהביא הר"ן שחילקו בין שינוי מבית לבית שלא מועילה דעתו לשינוי מחדר לחדר שמועילה דעתו, ובביאור הלכה שם הביא לכתחילה לא יעשה כן אלא במקום דוחק, שכן המגן אברהם החמיר גם מפינה לפינה כדעת הרי"ף, ואף שכתב בשער הציון שמסתבר שאין להחמיר בזה מכל מקום לגבי שינוי מחדר לחדר יש לחוש לדעת הר"ן שלא מועילה דעתו, [וקצת יש לעיין שכל דברי הר"ן מיוסדים על שיטתו כשיטת הרי"ף, וכיון שהכרעת השולחן ערוך שלא כדעת הרי"ף, שוב אין לחוש גם לדברי הר"ן], והוסיף שם בביאור הלכה שכל שרואה מקומו הראשון יוכל לסמוך לכתחילה על דברי הרמ"א שכל שהייתה דעתו מתחילה לכך יוכל לשנות מקומו מחדר לחדר.
ונמסר שהחפץ חיים הקפיד ליטול ידיו באותו חדר ואמר שאין לנו כיום דעת לתלות בה שהייתה דעתו לכך מתחילה, וכן העידו על החזון איש שהקפיד בזה ליטול ידיו באותו חדר, ויתכן עוד להוסיף שגם אם מועילה דעתו לשינוי מקום היינו כאשר דעתו לסעוד בחדר אחר שיש תוכן ומשמעות חיובית לדעתו לדון את הכל כמקום אחד, אבל אם דעתו לסעוד באותו מקום שנמצא בו ורק שיש לו דעת לצאת ולחזור בזה אין דעתו מחשיבה את המקום שיוצא אליו כמקום אחד עם הקידוש והסעודה אלא רק שאינו מסיח דעתו מהקידוש ולזה מניין לנו שמועילה דעת, ועיין במגן אברהם (סימן קפד סק"א) שהסתפק לגבי דעתו לאכול בחדר אחד ולברך בחדר אחר אם מועילה דעתו, וכתב במחצית השקל לבאר שאם דעתו להמשיך את האכילה עצמה במקום אחר וודאי שמועילה דעתו גם מבית לבית, אבל כאשר דעתו היא לאכול את כל האכילה במקום אחד ואת הברכה לברך במקום אחר בזה מבית לבית ודאי לא מועיל, ונסתפק המגן אברהם מחדר לחדר, שכל משמעות דעתו היא לדון לגבי האכילה את ב' המקומות כמקום אחד וזה דווקא אם דעתו לאכול בשניהם, אבל כאשר האכילה כולה נעשית במקום אחד מניין שמועילה דעתו להחשיב את ב' המקומות אחד בכדי שיוכל לברך במקום השני, וכמו כן יש לדון בעניינינו שלא תועיל דעתו רק בכדי לצאת ולחזור, ומשום כך ראוי להחמיר ליטול ידיו במקום הקידוש ממש, [ואמנם יתכן שבאופן זה שהנטילה היא נצרכת לקיום הסעודה, הרי שדעתו על הנטילה במקום אחר יש בה תוכן להחשיב את מקום הנטילה כמקום אחד עם מקום האכילה, שעל כרחו מקום נטילת ידיים הוא בחדר אחר ועל כרחו זוהי צורת סעודתו שמקדש בחדר אחד נוטל ידיו בחדר הסמוך וממשיך סעודתו בחדר הראשון וכיון שזוהי צורת הסעודה מועילה דעתו להחשיב הכל כמקום אחד].
[13] כאמור מדברי הביאור הלכה שאם רואה מקומו הראשון יוכל לסמוך לכתחילה על דברי הרמ"א שהתיר שינוי מחדר לחדר כאשר דעתו מתחילה לכך.
[14] שכן דעת הרמ"א שמחדר לחדר מועילה דעתו מתחילה, ואף שכתב הביאור הלכה שלא לסמוך על כך לכתחילה, ועוד התבאר לחוש שאין מועילה דעתו באופן זה, מכל מקום בדיעבד יוכל לסמוך על סתימת דברי הרמ"א, וביותר שיש מן האחרונים שכתבו שכל שיוצא וחוזר מיד אין זה נחשב שלא במקום סעודה וכפי שהתבאר, שקידוש הוא כדברים הטעונים ברכה במקומם שאף אם יצא אינו מסיח דעתו, ואף שהכרעת הביאור הלכה להיזהר בזה, מכל מקום כתב שם שבדיעבד אינו חוזר ומקדש, שכן קידוש במקום סעודה מדרבנן, ודעת השירי כנסת הגדולה ויד מלאכי שהרי זו ברכה לבטלה, ועל כן בדיעבד וודאי יוכל לסמוך בזה ליטול ידיו בחדר אחר ולחזור ולאכול במקומו הראשון, ועוד הביא בשו"ת רבנו יוסף מסלוצק (סימן ז) מדברי הריטב"א בסוכה (מה ע"ב) שכתב לגבי ברכת לישב בסוכה שכל שהייתה דעתו מתחילה לחזור מיד ויצא וחזר אין זה נחשב כהיסח הדעת ואינו חוזר ומברך, ומשמע בדבריו כדעת השירי כנסת הגדולה ויד מלאכי וכמו שכתב הביאור הלכה לבאר בדעת המגן אברהם, ועוד יש להוסיף בזה את דברי המשנה ברורה (סימן רעג סקי"ב) שכתב לגבי יוצא לעשות צרכיו שאינו חוזר ומקדש שהרי זה מדברים שהם צורך סעודה ומכל שכן לגבי נטילת ידיים שהיא צורך הסעודה.
[15] בשו"ת רבי יוסף מסלוצק (שם) הביא מרבי חיים מוולאזין שפעם אחת בקידוש ליל א' של יום טוב אחר הקידוש יצא אחד לחוץ וחזר מיד, ואמר רבי חיים שאינו צריך לחזור ולקדש כיון שהניח מקצת חברים שנתחברו יחד כדי לצאת בקידוש זה וחזר לחבריו, והרי זה כדין המבואר בסימן קעח (ס"ב) שאם הניח מקצת חברים אינו צריך לחזור ולברך בשינוי מקום, [ואמנם יתכן לדון שכל המעלה בהניח מקצת חברים היא שאינו מסיח דעתו מהם, וכיון שכתב הביאור הלכה שקידוש הוא כדברים הטעונים ברכה במקומם שאינו מסיח דעתו, אם כן אין תוספת מעלה בכך שהניח מקצת חברים, ובפרט שדעתו לחזור למקומו הראשון, ואולם מדברי רבי חיים מוולאזין מבואר לכאורה שנקט שיש תוספת מעלה גם באופן זה], ועל כן יש לנהוג כן לכתחילה ובפרט שבלאו הכי ממתינים זה לנטילתו של זה.
[16] כפי שכבר הובא בשם הגרי"ז שנקט שברכת היין שבקידוש היום דינה כברכת הנהנין ולכן אין המסובין יוצאים בברכת המברך אלא אם שתו בעצמם, ואין זה כברכת המצוות שיכולים לצאת ידי חובתם גם אם לא שתו מהיין.
[17] כמבואר בשאלה הקודמת שנחלקו הפוסקים אם יין פוטר שאר משקין הוא דווקא בקובע עצמו על היין כהכרעת הנשמת אדם, או שפוטר שאר משקין גם אם שתה מעט כהכרעת הרבה אחרונים, ובביאור הלכה (סימן קעד ס"ב) כתב שאף שעיקר ההלכה כדעת הסוברים שיין פוטר שאר משקין גם בלא קבע עצמו, מכל מקום יש לחוש לדעת הנשמת אדם שכל שלא שתה רביעית ולפטור שאר משקין בברכת שהכל על מעט סוכר.
[18] שספק ברכות להקל ועוד שכתב בביאור הלכה שעיקר ההלכה בזה כדעת הרבה אחרונים הסוברים שיין פוטר שאר משקין גם כשלא קבע עצמו על היין.