סוגי המוקצה העיקריים הם: מוקצה מחמת חסרון כיס, מוקצה מחמת גופו, כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמלאכתו להיתר.

כלי שמלאכתו לאיסור, הוא כלי המשמש לעשיית דבר האסור בשבת. מותר לטלטלו בשבת רק לצורך גופו [כלומר, לטלטלו כדי להשתמש בגוף הכלי שימוש המותר בשבת] או לצורך מקומו [כלומר, לטלטלו כדי להשתמש במקום שבו מונח הכלי], אך אסור לטלטלו מחמה לצל [כלומר, לצורך שמירה על הכלי, וכגון שנמצא במקום שעלול להיהרס מהחמה או מדברים אחרים או להיגנב], וכ"ש שאסור לטלטלו ללא סיבה כלל.

בדין כלי שמלאכתו לאיסור ישנם נדונים רבים, כגון: האם כלי שמלאכתו לאיסור מוגדר עפ"י רוב השימוש בכלי או עפ"י עיקר השימוש בכלי. וכן האם מותר לטלטל פלאפון בשבת, וכן לטלטל מדבקות של רבנים, ועוד נדונים רבים. ויתבאר כל זה בס"ד בגליונות הבאים.

כלי שמלאכתו לאיסור, ומוקצה

ויש לדון האם כלי שמלאכתו לאיסור המותר בטלטול באופנים שונים [כדלעיל, בשונה מכל מוקצה] אסור מדין מוקצה, או שהוא גזירה נפרדת.

גזירת טלטול כלי שמלאכתו לאיסור בזמן נחמיה

נאמר בגמ' (שבת קכג:) "תנו רבנן בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת... התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול... מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו... וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו, אין... אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו".

ומבואר שבזמן נחמיה גזרו "גזירת כלים", ובתחילה גזרו על כל הכלים, כי ראו שאנשים מקילים באיסורי שבת, ואח"כ התירו חלק מהכלים, והתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו ומקומו.

גזירת מוקצה

ובגמ' (שבת ל:) מבואר שכבר בזמן דוד המלך [כמה מאות שנים לפני נחמיה] היה איסור מוקצה, ולכן לא יכלו לטלטל את דוד לאחר שמת. ומבואר שאיסור מוקצה נאסר עוד לפני גזירת כלים [ועי' פסחים (מז:) וביצה (ב: ברש"י שם), ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' עט)].

וביארו החת"ס (שבת קמב:) ושו"ע הרב (סי' שח סי"ז) שגזירת מוקצה שהייתה בזמן דוד המלך [או עוד לפני כן (עי' בגמ' פסחים הנ"ל)] נאמרה רק על דברים שאינם ראויים כלל לשימוש [מוקצה מחמת גופו, כמו מת], אבל טלטול כלים נאסר רק בזמן נחמיה.

גזירת כלי שמלאכתו לאיסור וגזירת מוקצה

ויש לחקור האם איסור טלטול כלים שמלאכתם לאיסור שהתחדש בימי נחמיה, נובע מדיני מוקצה או שהוא איסור חדש. ובדברי הראשונים מבואר שהוא דין אחר, וכלשון הריטב"א (שבת קכד: ד"ה ולענין הלכה) "כלים שמלאכתם לאיסור, לא מידי מוקצה נגעו בהם לאיסור, אלא טלטול הוא שאסרו גזירה משום הוצאה, וכשם שגזרו בימי נחמיה אפילו על כלים שמלאכתן להיתר" עכ"ל. וכן הוא בראב"ד (בהשגותיו על הבעה"מ ריש ביצה אות ב) וכן הוא בחידושי הרמב"ן (שבת קכג: ד"ה ומדאוק'), וכן הוא בחידושים המיוחסים לר"ן (שם קכב: ד"ה אלא) וכן מבואר בביאור הגר"א (יו"ד סי' רסו סק"ג) שטלטול כלי שמלאכתו לאיסור אינו אסור מטעם מוקצה כלל, אלא הוא גזירת כלים חדשה שנגזרה בזמן נחמיה.

אמנם בחיי אדם (כלל סו ס"ד), ובמשנ"ב (ס"ק כ) ובבה"ל (ס"ג ד"ה קורדום), מבואר שאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור משום שמקצה דעתו ממנו מחמת איסורו. וכן משמע בלשון הבעה"מ (ריש ביצה), וכן משמע קצת ברש"י (שבת לו. ד"ה הא ר' יהודה) [ויש לתלות נדון זה, בפלוגתת התוס' (שבת לו.) והתוס' רי"ד (קכג:) האם איסור טלטול מחמה לצל, והיתר טלטול לצורך גופו ומקומו, תלוי בפלוגתת ר"י ור"ש, ואכמ"ל].

נפק"מ בנדון זה:

א) האם יש דין 'בסיס' בכלי שמלאכתו לאיסור.

[דין 'בסיס' אומר שכלים האסורים בטלטול אוסרים בטלטול מחמה לצל את הבסיס עליו הם מונחים, וכגון עט [-כלי שמלאכתו לאיסור] המונח על שולחן כתיבה יקר [-בסיס] בחצר, ורוצה להכניס בשבת את השולחן לביתו כדי שלא ייגנב].

התהילה לדוד (סי' רסו סק"ז, סי' שח סק"א, סי' שי סק"ז) כתב שדין בסיס נאמר אף בכלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטל את הבסיס מחמה לצל.

אולם הפרי מגדים (סי' שח משב"ז סק"א אות ד) הסתפק אולי רק מוקצה שאסור לטלטלו כלל, אפילו לא לצורך גופו ומקומו, רק הוא הופך את הכלי התחתון ל'בסיס', אבל כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, אינו הופך את הכלי התחתון לבסיס, ובישועות יעקב (סי' שח סק"ה) כתב להתיר.

ונראה שהתהל"ד סבר שטלטול כלי שמלאכתו לאיסור הוי כטלטול מוקצה, ולכן נאמרו בו את דיני בסיס, אך הפמ"ג והישו"י סברו שכלי שמלאכתו לאיסור זהו איסור חדש (וכהראשונים דלעיל), ולכן לא נאמרו בו דיני בסיס.

אמנם יש לדחות ולומר דכו"ע ס"ל שכלי שמלאכתו לאיסור אינו מדין מוקצה, אלא הוא איסור חדש, ואעפ"כ סובר התהל"ד שיש בזה דין בסיס, משום דפליגי בדין בסיס:

הפמ"ג והישו"י סוברים שבסיס נאסר משום הקצאת האדם, כלומר שהאדם מקצה דעתו מהבסיס [כיון שמונח עליו דבר מוקצה], ולפי"ז בכלי שמלאכתו לאיסור אינו מקצה דעתו, כיון שיתכן שיטלטל את הכלי לצורך גופו ומקומו. אך התהילה לדוד סובר שבסיס נאסר משום טפילות, דהיינו שהבסיס נטפל לדבר שעליו, וכשם שהכלי שעליו אסור בטלטול, כך גם הבסיס נאסר בטלטול. ולפי"ז אף בכלי שמלאכתו לאיסור נאמרו דיני בסיס, כיון שהבסיס נטפל לכלי שמעליו, ונאסר.

ועפי"ז יש ליישב את דעת הריטב"א, דאף דס"ל שכלי שמלאכתו לאיסור אינו מוקצה (וכנ"ל), ס"ל שיש דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור (כן נראה מדבריו בשבת קנד:).

[ויש להעיר על דברי התהל"ד שכתב להוכיח את דעתו, שיש בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור, מדברי הבעה"מ, הרמב"ן והרשב"א (שבת שם), שבאמת אין הדברים ברורים כ"כ. דאמנם כן נראה מדברי הרמב"ן והריטב"א (שם), וכן מדברי התורי"ד (שם), אך ברשב"א (שם) נראה שאין דין בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור].

ולהלכה נראה שאף בכלי שמלאכתו לאיסור נאמרו דיני בסיס, אך זהו דווקא בשעה שהכלי מונח עליו, אך לאחר שהורידו ממנו את הכלי שמלאכתו לאיסור [כגון שטלטלו את הכלי לצורך גופו או מקומו], אזי מותר לכו"ע לטלטל את הבסיס מחמה לצל [וראה לקמן 'תפילין המונחות על הטלית מערב שבת' פרטים נוספים בדיני בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור].

ב) האם אומרים דין 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא' [כלומר, דבר שהיה אסור בטלטול בתחילת השבת, אסור לטלטלו כל השבת, אף אם במהלך השבת התחדש בו דבר שיכול להתירו] בכלי שמלאכתו לאיסור שהחלק האסור שבו נשבר בשבת, וכשם שאומרים בכל מוקצה שהותר בשבת, או דילמא בכלי שמלאכתו לאיסור הדבר שונה, ולא אומרים 'מיגו דאתקצאי', ומותר להשתמש בו.

וכגון משחק חשמלי, שהחלק החשמלי שבו נשבר במהלך השבת [באופן שאי אפשר לתקנו בבית, שאז אין גזירת כירה (סי' שח סט"ז)], וניתן לשחק במשחק אף ללא החשמל - האם לאחר שנשבר מותר לטלטלו כדין כלי שמלאכתו להיתר, או שאומרים 'מיגו דאתקצאי', וכיון שבבין השמשות היה אסור לטלטלו משום דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, כך נשאר דינו.

דעת העולת שבת (סי' שח סקי"ד) והא"ר (שם סקי"ד) והדרך החיים (סי' סב ס"ג) שלכלי נשאר דין כלי שמלאכתו לאיסור [ועי' חזו"א (סי' מג סקכ"א)]. אמנם דעת הפמ"ג (סי' שח משב"ז סקט"ז) שלאחר שנשבר דינו ככלי שמלאכתו להיתר, והוכיח כן מדברי הרמב"ם (שבת פרק כו, ו), וכן מבואר בבה"ל (שם ס"ו ד"ה כגון).

ונראה שנחלקו בנדון הנ"ל, האם כלי שמלאכתו לאיסור נחשב כמוקצה, ולכן נאמר בו 'מיגו דאתקצאי', או שזה רק גזירת כלים, ולא נאמר בו דין זה.

ולהלכה נראה שאינו מוקצה, וכפי שמבואר מדברי הראשונים הנ"ל, ולכן לא אומרים בו 'מיגו דאתקצאי', ולאחר שנשבר דינו ככלי שמלאכתו להיתר, ומותר לשחק בו.

טלטול תפילין בשבת

מבואר בגמ' (מנחות לו) ששבת לאו זמן תפילין, ונח' הראשונים האם הכוונה שבשבת אסור להניח תפילין או שרק אין צריך להניח תפילין בשבת.

דעת התוס' (ביצה טו. ד"ה ה"ק, ועי' תרומת הדשן סי' ע) שלא צריך להניח תפילין, אך אין בהנחתן שום איסור. אולם בשו"ע (סי' לא ס"א, ומקורו מהזוהר) מבואר שאסור להניח תפילין בשבת, וראה בהרחבה בגליון אזמרה לשמך 106.

דעת הרמ"א שתפילין הוי כלי שמלאכתו להיתר

הרמ"א (סי' שח ס"ד) כתב שמותר לטלטל תפילין לכל צורך שהוא, אפילו שלא לצורך גופן או מקומן. ומבואר דס"ל לרמ"א שדין תפילין ככלי שמלאכתו להיתר.

ולכאורה יש לבאר שהוא משום דס"ל כדעת התוס' שמותר להניח תפילין בשבת [אף שאין חובה], ולכן דינם ככלי שמלאכתו להיתר.

דעת המג"א והט"ז שתפילין הוי כלי שמלאכתו לאיסור

אולם הט"ז (ס"ק ג) והמג"א (ס"ק יא) תמהו על דבריו מהא דפסק השו"ע (הנ"ל, סי' לא) שאסור להניח תפילין בשבת, וא"כ תפילין הוי כלי שמלאכתו לאיסור.

ובביאור דעת הרמ"א נראה לומר עפ"י המבואר בעירובין (צה) ונפסק בשו"ע (סי' שא) שמותר לאדם המוצא בשדה תפילין בשבת, ללובשם דרך מלבוש, ובלבד שלא יכוון לשם מצוה. ומבואר שבמקום הצורך מותר להניח תפילין בשבת כשלא מכוון לשם מצוה, וכל האיסור נאמר דווקא כשחושב לשם מצוה, וכיון שהתפילין בעצמן אינן אסורות אלא רק המחשבה לשם מצוה אסורה, לפיכך אין דינן ככלי שמלאכתו לאיסור.

למה תפילין אינן מוקצה מחמת חסרון כיס

ויש לתמוה מדוע אין לתפילין דין 'מוקצה מחמת חסרון כיס', שהרי תפילין עולים כסף רב, ואנשים מקפידים שלא להשתמש בהן לדברים אחרים ומייחדים להן מקום.

וביאר התוספת שבת (סי' שח סקכ"א) שתפילין דומים קצת לספרים וכתבי הקודש, וכשם שהותר לטלטל ספרים וכתבי הקודש אפילו שלא לצורך כלל, ודינם קל יותר משאר כלים שמלאכתם להיתר [האסורים בטלטול שלא לצורך כלל, ויתבאר בס"ד בגליונות הבאים], ה"נ תפילין קלים יותר משאר כלים המוקצים מחמת חסרון כיס [האסורים בטלטול אפילו לצורך גופם או מקומם], אלא דינם ככלי שמלאכתו לאיסור המותר בטלטול לצורך גופו או מקומו.

תפילין המונחות על הטלית מערב שבת

עפ"י המבואר לעיל שלהלכה נאמר דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור (וכדעת התהל"ד), נראה שכאשר התפילין מונחות מערב שבת על הטלית, אזי לדעת הט"ז והמג"א, הטלית הוי בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה.

אמנם אם נצרך להשתמש בטלית, מותר להזיז את התפילין שמעליה, דהוי טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, ואז לקחת את הטלית. אך אם נצרך למקום הטלית - אזי מותר להזיז את הטלית דווקא בעוד התפילין מונחות עליה, דהוי טלטול לצורך מקומו. אך אסור לנער את התפילין ואז להזיז את הטלית, משום שניעור התפילין הוי טלטול כלי שמלאכתו לאיסור שלא לצורך גופו או מקומו.

ההלכה, והאם מותר להרים תפילין מהרצפה

המשנ"ב (שם סקכ"ד) פסק שלכתחילה יש להחמיר כדעת המג"א והט"ז שתפילין דינם ככלי שמלאכתם לאיסור, ובשעת הדחק יש להקל כדעת הרמ"א שמותר לטלטלם כדין כלי שמלאכתו להיתר. וא"כ תפילין שנפלו על הרצפה נחשב כשעת הדחק, ומותר להרימם.

ועוד נראה שאם יחליט שישתמש במקום בו נפלו התפילין, אזי אף לדעת המג"א והט"ז דתפילין הוי כלי שמלאכתו לאיסור, יהא מותר להרימם, כיון דאז הוי טלטול לצורך מקומו (כן מטו משמיה דהחזו"א).

הערמה בטלטול כלי שמלאכתו לאיסור

ויש לעיין בהיתר זה, האם אכן מותר לאדם שרוצה לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל [דהיינו, כדי שהכלי לא ייהרס או ייגנב, וטלטול זה אסור בשבת], להערים ולהחליט בדעתו שהוא ישתמש במקומו של הכלי, ואז הוי טלטול 'לצורך מקומו' המותר בשבת.

והנה לגבי 'צורך גופו' מבואר להדיא במג"א (סק"ח) בשם הירושלמי (פ"ה דביצה ה"א, וכן הוא בירושלמי שבת פ"ד ה"ב, ועי' עוד שבת קכד:) שמותר לעשות הערמה, ואף באופן שמטרתו הטלטול היא 'מחמה לצל', מותר לטלטלו ע"י שישתמש בו לצורך גופו, אף שאין לו שום צורך בשימוש זה [ולכן מותר לטלטל פטיש הנמצא במקום שעלול להיגנב, ע"י שיפצח בו אגוזים, אע"פ שלולא חשש הגניבה לא היה מפצח את האגוזים], וכן פסק המשנ"ב (שם סקט"ז).

אך יש לדון אם אף לענין היתר 'לצורך מקומו' הותרה הערמה זו, דאם אכן הדבר מותר, א"כ בטל כל איסור טלטול כלי שמלאכתו לאיסור, משום שתמיד יוכל לטלטלו באמתלא של 'צורך מקומו' וכמו שהתבאר.

ואמנם הפמ"ג (א"א סק"ח) והשו"ע הרב (סע' יב) כתב בפשיטות להתיר אף הערמה לצורך מקומו, והדברים מחודשים. ומה שהיקל החזו"א לעשות הערמה זו במעשה עם התפילין שנפלו, ייתכן שהוא רק צירוף לדעת הרמ"א שתפילין הוי כלי שמלאכתו להיתר, ולדברי המשנ"ב שבמקום הדחק יש להקל כהרמ"א.