בס"ד תמוז פ"ג
למעלת כבוד ידידנו הרב אליעזר שופט הי"ו אשר עושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי לרגל הוצאת חיבורו לאור עולם מצו"ב מאמר בענין פסול נוגע.
בפסול נוגע [ונחלקו האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן עי' שו"ת מוצל מאש (סי' מ"ז) ובח"מ (אהע"ז סי' ל"ה סק"ג) נקט שהוא דרבנן ועי' בקצוה"ח דלהלן] יש לדון האם פסולו משום חשש משקר [עי' סמ"ע (חו"מ סי' ל"ז סק"א וסק"ו)] או שפסולו משום שנחשב כבעל דבר [עי' רמב"ם (פט"ו מעדות ה"א) ועיר שושן ללבוש המובא בסמ"ע שם] כיון שעל ידי הנגיעה הוא קשור לסיפור נחשב כהבעל דבר בעצמו ולכן הוא פסול. [קצוה"ח (ל"ד סק"ד) וש"ש (ש"ז פ"ו) בשם מהריב"ל]
והנה מבואר בב"ב (מ"ג) שנוגע בעדות שהפסיק להיות נוגע בעדות כשר לעדות והקשו התוס' שם מדוע הוא כשר לעדות הרי תחילתו בפסול ומבואר בב"ב (קכ"ח) שעד שהיה בתחילתו פסול אף שסופו בכשרות פסול וא"כ מדוע הנוגע בעדות שבתחילתו היה נוגע כשר להעיד לאחר שהפסיק נגיעתו.
ותירצו התוס' "דלא שייך תחילתו בפסלות הכא כיון שאין פסלות תלוי בגוף אלא בממון". ודבריהם צריכים ביאור.
והנה בר"י מיגאש שם כתב ליישב את קושיית התוס' שדוקא בקרוב או גזלן שהוא עד פסול אז אף שהוא כבר לא קרוב או גזלן כיון שתחילתו בפסול שוב אינו נכשר להעיד אבל בפסול נוגע אין עליו שם עד כלל ["דהא על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא אלמא אינש לגבי נפשיה ליכא עליה שם עד כלל"] ולכן אם הפסיק להיות נוגע כשר כי הוא בתחילתו לא היה עד כלל [ולא היה עד פסול ודוקא בעד פסול יש דין זה שלא מועיל אם תחילתו היה בפסול וסופו בכשרות]. וכה"ג כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד בתירוצו השני.
[וכה"ג מצינו ברא"ש מכות (פ"א סי"ג) בשם הראב"ד שאין דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בבעל דבר "כי כשמעיד על עצמו אין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול" ורק בקרוב או פסול פוסל את השאר אבל בבעל דבר אין זה נחשב עד כלל].
ומדברי הר"י מיגאש הנ"ל והרשב"א בשם הראב"ד בתירוצו השני נראה שסברו שנוגע פסולו משום שהוא בעל דבר ולכן אינו נחשב עד כלל.
והנה ברשב"א שם בשם הראב"ד בתירוצו הראשון "כי בעינן הכי ה"מ בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעין בעדותן וכי תסלק חשדא כשרין בין לעדות בין לדין".
ולפי תירוץ זה נראה שסובר שפסול נוגע הוא משום חשש משקר ולאחר שמפסיק להיות נוגע שוב אין חשש משקר ולכן נאמן.
והנה נחלקו הראשונים האם כשנוגע בדבר מעיד עם עוד עדים האם הוא פוסל את כל העדים [עי' מל"מ (פ"ה מעדות ה"ד)] ותלוי הדבר בהנ"ל שאם נוגע פסולו משום בעל דבר אינו פוסל את השאר כנ"ל מהרא"ש מכות בשם הראב"ד אך אם פסולו הוא משום משקר יש לדון האם בדבר שהוא לא פסול הגוף יש דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול [עי' תוס' כתובות (ל"ג) וסנהדרין (מ"א)].
ונפק"מ בנידון זה בגדרו של פסול נוגע לגבי נוגע אם נאמן לחובתו שנחלקו בזה הראשונים [עי' קצוה"ח (סי' ל"ז סק"ט)].
ונפק"מ אם קרובי הנוגע כשרים לעדות שאם פסול נוגע הוא משום בעל דבר קרוביו יהיו פסולים לעדות ואם פסולו הוא משום משקר קרוביו כשרים [עי' מחנ"א (עדות סי' א') ובשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' פ"א) ושו"ת מהרי"ט (חו"מ ח"ב סי' פ' בסו"ד)].
וכן יש נפק"מ אם פסול נוגע הוא דוקא בנגיעת ממון או בכל נגיעה שהיא שאם הוא משום בעל דבר יש לצדד שרק בנגיעת ממון פסול [עי' קצוה"ח (סי' ל"ז סק"ד)].
ועוד נפק"מ יש אם נוגע כשר לעדות אשה שאם פסולו משום קרוב כשר לעדות אשה שהרי קרוב כשר לעדות אשה ואם פסולו משום משקר פסול כי חשש משקר פסול בעדות אשה [עי' נוב"ק (אהע"ז כ"ז וש"ש הנ"ל)].
[ובעיקר דין נוגע בביאור הגר"א (יו"ד רל"ו ס"ק כ"ב) כתב שעד אחד באיסורין לא נאמן כשהוא נוגע וכן מוכח בביאור הגר"א (יו"ד קס"ב סקי"א) שלכן הזכיר שהלוה נאמן לומר שיש לו סאה מדין לא שביק התירא ואכיל איסורא כבגיטין (ל"ז) ולא הזכיר מדין ע"א נאמן באיסורין מוכח שסובר שכיון שהוא נוגע אינו נאמן מדין ע"א].