קידש קודם מוסף אם צריך לחזור ולקדש
שאלה: אדם שקידש לפני תפילת מוסף ואכל מזונות כמו שרגילים לעשות בשמחת תורה, האם צריך לחזור ולקדש לאחר מוסף בשעה שאוכל את סעודת הפת.
תשובה: לכתחילה ראוי לחזור ולקדש, אבל מן הדין יצא ידי חובתו בקידוש שקודם מוסף ואינו צריך לחזור ולקדש[1].
קידש בשבת ביום על מזונות אם צריך לחזור ולקדש בעת הסעודה
שאלה: אדם שקידש בשבת בבוקר על מזונות, האם יש לו לחזור ולקדש שוב בעת אכילת הסעודה.
תשובה: לכתחילה ראוי לחזור ולקדש קודם אכילת הסעודה, ואולם אין זה חיוב מן הדין אלא הידור מצווה לכתחילה[2].
[1] בגמרא בברכות (כח ע"ב) "אמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין, ומסקנת הגמרא שם "ולית הלכתא לא כרב הונא, ולא כר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה". וברשב"א שם כתב "לית הלכתא כרב הונא, פירוש אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספין, וכתב הראב"ד שיש אומרים דוקא טעימה ולא אכילה, והוא ז"ל פירש שאפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב שריא", וברבינו יונה (שם יט ע"א מדפי הרי"ף) כתב "ודוקא טעימה אינה אסורה, כגון אכילת פירות או אכילת פת מועט, ואפילו משעת מנחה קטנה ואילך, אבל סעודה אסורה", ובטור (סימן רפו) כתב שאף על פי שאין הלכה כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם המוספין מכל מקום צריך להתפלל אותה קודם אכילה כמבואר בגמרא בתענית (כו ע"ב) שבמוסף לא שכיחא שכרות, וכן כתב רבינו חננאל בתענית )שם( שאסור לאכול קודם מוסף, וכתב הבית יוסף שכוונת הטור כדעת רבינו יונה שכל מה שאמרה הגמרא שאין הלכה כרב הונא היינו להתיר טעימה, אבל לקבוע סעודה אסור, וכתב שם שכן היא גם כוונת הראב"ד שטעימה שיש בה לסעוד הלב גם כן מותרת, אבל לקבוע סעודה אסור, ובשולחן ערוך (סימן רפו ס"ג) פסק כן להלכה שמותר לטעום קודם מוסף אפילו פת מועט אבל אסור לאכול סעודה, ובמגן אברהם (סק"ב) כתב שהשיעור שמותר לאכול פת קודם מוסף הוא כביצה ולא יותר כמו שמצינו לגבי מנחה (סימן רלב ס"ג) שאסור לאכול יותר מכביצה, וכן כתב במשנה ברורה (סק"ח), [ואמנם שברמב"ם (הלכות תפילה פ"ו ה"ד) כתב "אסור לאדם שיטעום כלום לפני תפלת שחרית וכו', אבל טועם הוא קודם מוסף וקודם מנחה, אבל אינו סועד סמוך למנחה", וכתב הכסף משנה "ונראה שדעת רבינו דדוקא טעימה שרינן, אבל סעודת עראי אסורה, ונראה דאכילת פירות יותר מכביצה וכזית פת הויא אכילה ואסור", ומשמע בדבריו שאסור לאכול יותר מכזית פת, ובאליה רבה (סימן רלב סק"ז) הקשה בסתירה דבריו והניח בצריך עיון, ובדגול מרבבה (שם) כתב שדברי הכסף משנה הם בדעת הרמב"ם שנראה מדבריו שאסר גם אכילת עראי, ולכן אסר יותר מכזית פת, אבל בשולחן ערוך נקט שאכילת עראי מותרת ולא אסרו אלא אכילה חשובה ולכן התיר כביצה].
ובב"ח (שם) נחלק על דעת השולחן ערוך בזה וכתב שמן הדין מותר לאכול גם סעודה, ורק שנהגו שלא לאכול וזוהי כוונת רבינו חננאל שמשום לא תטוש אסור לאכול לפני מוסף ולא מדין מוסף, ובמגן אברהם (סק"א) כתב לסמוך על דברי הב"ח כיון שיש מאן דאמר בגמרא הסובר שיחיד פטור מתפילת המוספין, ובשאגת אריה (סימן יח) האריך להקשות על דברי המגן אברהם הללו, ובמשנה ברורה לא הביא את דברי המגן אברהם, ומשמע שנקט להלכה שאסור לאכול יותר מכביצה פת קודם מוסף מן הדין.
ובעטרת זקנים (סימן פט) כתב בשם מהרש"ל שמותר לשתות קודם תפלת מוסף כיון עדיין לא הגיע זמן הקידוש, וכן כתב בפרישה (שם אות ו), וכן הוא גם בנחלת צבי (עטרת צבי סימן רפט סק"ג), וכן נקט האליה רבה להקל בשעת הדחק (סימן רפו סק"ט), וכן כתב מהר"ם זכות בתשובה הובא בספר שלמי צבור ובדעת תורה (סימן רפו), ואף הוסיף וסיים שם "ומאן דבעי להחמיר ולקדש אינו אלא הדיוטות, כיון שפטור מלקדש", ולכאורה דבריהם מיוסדים על שיטת הראשונים והכרעת השולחן ערוך האמורה שאסור לאכול יותר מכביצה פת, ולכן עדיין אי אפשר לו לקיים סעודה ואין קידוש אלא במקום סעודה, וכמו שכתב השולחן ערוך (סימן רפט ס"א) שמותר לשתות מים קודם התפילה כיון שעדיין לא הגיע זמן קידוש, ואף שמותר לאכול פת כביצה, כתב המגן אברהם (סימן רצא סק"א) שלסעודת שבת צריך מעט יותר מכביצה וכיון שאינו יכול לקבוע את סעודתו לפני מוסף ממילא עדיין לא הגיע זמן הקידוש ולכן פטור מקידוש, ובב"ח כתב שחייב לקדש קודם מוסף, ולכאורה דבריו הם לשיטתו שמן הדין מותר לאכול לפני מוסף גם פת יותר מכביצה, ולכן פשיטא שמחוייב בקידוש, אבל להכרעת השולחן ערוך שאסור לאכול יותר מכביצה פת לפני מוסף לא יצטרך לקדש קודם, אלא שכל דברים אלו אמורים לדעת המגן אברהם שהצריך לסעודת שבת אכילת פת יותר מכביצה, ובפרי מגדים שם נקט שמספיק בכביצה ואין צריך יותר מכביצה, ובאליה רבה (סימן רצא סק"ג) הביא בשם מלבושי יום טוב שמספיקה אכילת כזית, וכן כתב במחצית השקל (שם סק"א) שבדיעבד יצא ידי חובתו בכזית, והעתיק דבריהם במשנה ברורה (שם סק"ב), וכתב שנכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו, ומשמע שבדיעבד ודאי יוצא גם בכזית, ונמצא לפי זה שלדעת הפרי מגדים ואליה רבה ומחצית השקל וכהכרעת המשנה ברורה מעיקר הדין יכול לקיים סעודת שבת גם קודם מוסף, ואם כן פשוט שחייב לקדש קודם תפילת מוסף, וכן הכריע במשנה ברורה (סימן רפו סק"ז) ובביאור הלכה (שם ס"ג) שחלה עליו חובת קידוש לאחר תפילת שחרית ואסור לטעום בלא קידוש לפני מוסף, ואמנם במשנה ברורה שם (סק"ט) הביא את דברי האליה רבה שמי שחלש לבו ואין לו יין ולא שאר דבר לקדש עליו רשאי לאכול פירות והוא הדין מיני תרגימא מחמשת המינים קודם מוסף אף בלי קידוש, כבר סיים שם שבלא זה אין להקל.
ובברכי יוסף (סימן רפו סק"ז) כתב שמי שקידש קודם מוסף צריך לחזור ולקדש לאחר מוסף שכן לדעת הפוסקים הסוברים שאין חובת קידוש קודם מוסף לא יצא ידי חובתו בקידוש שקידש קודם זמן החיוב, וכן כתב המהרש"ם (שם סק"ג), וכן נראה לכאורה לדקדק מלשונו של האליה רבה (שם סק"ט) שכתב לסמוך בשעת הדחק על הנחלת צבי שכתב "דלא חל קידוש קודם מוסף", ומשמע בלשונו שאין זה רק שלא חלה חובת קידוש קודם מוסף אלא שכל שמותר לאכול בלא קידוש שוב אין מציאות קידוש קודם מוסף, וממילא לדעות אלו לא יצא ידי חובת קידוש קודם מוסף כלל.
ואולם למתבאר שעיקר ההלכה שצריך לקדש קודם מוסף שהרי מותר לאכול עד כביצה פת, ולהכרעת המשנה ברורה יוצא ידי חובת סעודה בדיעבד גם בפחות מכביצה, ולדעת הב"ח מן הדין מותר לאכול גם יותר מכביצה קודם מוסף, שוב מן הדין ניתן לסמוך על הקידוש שקידש קודם מוסף ואינו צריך לחזור ולקדש לאחר מוסף, ויש להוסיף עוד שיתכן שגם לדעות אלו שאין חובת קידוש קודם מוסף אף על פי כן אם קידש יצא בזה ידי חובתו, וכפי שהתבאר בשאלה הקודמת (במי שקידש קודם התפילה) שכל שקידש את היום יצא בזה ידי חובתו, ואולם כיון שסמך המשנה ברורה בשעת הדחק לאכול קודם מוסף בלא קידוש, ודעת הברכי יוסף ומהרש"ם שכל שקידש קודם זמן החיוב לא יצא ידי חובתו, וכפי שדקדנו מלשונו של האליה רבה מן הראוי הוא לחוש ולחזור ולקדש לאחר מוסף, ובפרט למתבאר להלן (בשאלה העוסקת בקידוש על מזונות) שלדעת חלק מן הפוסקים בכל אופן שקידש על פת הבאה בכיסנין ראוי לו לחזור ולקדש בסעודת הפת, וכפי שכתב בשלטי הגבורים (פסחים כ ע"א מדפי הרי"ף אות א).
[2] בטור (סימן רעג) הביא דברי הגאונים שכתבו שדין קידוש במקום סעודה הוא גם אם אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, ודווקא באכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא, ובבית יוסף הביא את דברי התוספות (פסחים קא ע"א ד"ה טעימו) והרא"ש (שם פ"י סימן ה) שכתבו לבאר את דברי רבה שאמר בעת הקידוש טעימו מידי שאין קידוש אלא במקום סעודה, שכוונת טעימו היא לאכילת לחם, ונראה לכאורה שלחם דווקא, ודלא כשיטת הגאונים האמורה שמקיים קידוש במקום סעודה גם בשתיית כוס יין, וכתב הבית יוסף שיתכן לומר שדין קידוש במקום סעודה מתקיים גם בשתיית כוס יין, ולא הצריכו לחם אלא לצאת ידי חובת סעודה, ובשולחן ערוך (שם ס"ה ) הביא דברי הגאונים להלכה שכל ששתה כוס יין יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, ובמשנה ברורה (סקכ"ה ) כתב שכל שכן אם אכל מיני תרגימא שיצא ידי חובת קידוש במקום סעודה ורק בפירות לא יצא, אבל במגן אברהם (סימן קפח סק"ט ) הביא דברי רבינו יונה בברכות (לו ע"א מדפי הרי"ף) שכתב שבשתי הסעודות שצריך לקדש ביום ובלילה צריך שיאכל דווקא פת כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה, אבל בפעם השלישית שאינו צריך לקדש יכול לפטור עצמו בפירות, וכתב המגן אברהם ועיין סימן רעג סעיף ה שלא משמע כן, וביאר המחצית השקל כוונת דבריו שבדברי רבינו יונה מבואר שכל הטעם להצריך אכילת פת בסעודת היום והלילה זהו מדין קידוש במקום סעודה, אבל מצד דין הסעודה יוצא גם בפירות, ולדברי הגאונים שקידוש במקום סעודה מתקיים גם בכוס יין למה לא יוכל לקיים סעודת שבת בכוס יין או במיני תרגימא שהרי כל הטעם להצריך יותר מפירות זהו מדין קידוש במקום סעודה, ובהכרח שדעת רבינו יונה שקידוש במקום סעודה מתקיים רק בפת, וכן הביא גם רבי עקיבא איגר בגליון (סימן רעג), וכן נראה מבואר גם בדברי מהר"ם חלאוה, רבינו דוד, ומאירי (פסחים קו ע"א) שכתבו שכל דין הקידוש הוא מדין הסעודה והסעודה ודאי צריכה פת, ומטעם זה התירו אכילת פירות ומיני תרגימא קודם קידוש שעדיין אין זה נחשב כסעודה המצריכה קידוש, ובביאור הלכה שם הביא ממעשה רב שהגר"א גם בקידוש היום לא היה מקדש אלא במקום סעודה גמורה ולא באכילת מיני תרגימא או שתיית יין, ולכן אף שקידש על מיני מזונות עדיין יש לחוש לדעת רבינו יונה והגר"א שהצריכו לקדש דווקא על סעודת פת ומשום כך לכתחילה יש לחזור ולקדש בסעודת פת.
אלא שלכאורה אם נחוש לדעות אלו לחזור ולקדש נמצא שאכילתו בעת הקידוש הראשון הייתה ללא קידוש שהרי לא היה הקידוש במקום סעודה, וכבר הובאה (בשאלה העוסקת במי ששכח רצה בברכת המזון בסעודה לאחר שקידש על מזונות) שיטת המגן אברהם שיוצאים ידי חובת סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין, ועוד הובאה דעת חלק מן הפוסקים שג' הדעות בפת הבאה בכיסנין חולקות זו על זו ומה שהכריע השולחן ערוך להקל בכולם הוא מדין ספק דרבנן לקולא, ואם כן יש להסתפק בקידוש על מזונות שמא מין זה הוא פת, ומשום כך אם נצרף לספק זה שמא מין זה הוא פת את דעת הגאונים הסוברים שקידוש במקום סעודה מתקיים גם ביין ומיני תרגימא הרי שקיים את דין קידוש במקום סעודה לכתחילה, ושוב אין מקום לחזור ולקדש.
ואולם נראה שיסוד מחלוקת הראשונים האמורה אם קידוש היום הוא דווקא על פת או גם על מיני תרגימא או יין היא מחלוקת בהגדרת מצוות קידוש היום, ויסוד המחלוקת בדברי הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"י) שכתב "ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא", ובהמשך דבריו כתב "ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה", ובהשגות הראב"ד האריך להשיג על דבריו "בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו, ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום", ולכאורה יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא שדעת הרמב"ם שדין קידוש היום הוא מדין היום דשבת שתקנו חכמים לקדש גם את יום השבת כמו שמקדש בלילה בכניסת השבת, ולפי זה כמו שאסור לטעום קודם שקידש בלילה כמו כן אסרו חכמים לטעום קודם שיקדש ביום, ואולם דעת הראב"ד שאחר שקידש את השבת בכניסתה שוב אין דין קידוש מצד קדושת היום, ודין קידוש היום הוא לקבוע את סעודתו על היין, ומשום כך כל שעדיין אינו קובע את סעודתו אין איסור לטעום בלא קידוש, וכן נראה מבואר בר"ן (פסחים קו ע"א) שתקנת קידוש היום הייתה לעשות זכר לקידוש כיון שכבוד היום עדיף מכבוד לילה, וכיון שתקנוהו כעין קידוש אסור לטעום גם ביום קודם הקידוש, ובזה כתב לבאר את שיטת הרמב"ם, וכן כתב גם במהר"ם חלאוה (פסחים שם) לבאר את שיטת הרמב"ם, וכתב על זה "ואינו מחוור דאין זה קדוש ממש שכבר נתקדש היום פעם אחת", "אלא שהחכמים תקנו לקבוע סעודתו על היין ומסמכי ליה אקרא, אבל מדרבנן הוא הילכך מותר לטעום", וכעין זה ממש כתב גם רבינו דוד (שם) שתקנת קידוש היום הייתה שיהא אדם קובע סעודתו על היין, ובסוף דבריו כתב "ולפי שיטה זו פשוט הוא שאין לאסור עליו אכילה בפירות ובמיני תרגימא קודם קידוש זה של יום שאינו קידוש, אלא לקבוע סעודתו על היין כמו שאמרנו שהיום כבר נתקדש בקידוש הלילה, והרב ר' משה ז"ל אומר שאסור לו לטעום כלום קודם קידוש זה ואינו כלום", ונמצא לדברים אלו מחלוקת הראשונים בהגדרת קידוש היום אם הוא דין על היום כעין קידוש הלילה, או מדין הסעודה לקובעה על היין.
ולכאורה במחלוקת זו נחלקו הראשונים הנ"ל שאם דין קידוש היום הלכה בסעודת היום לקובעה על היין אם כן פשוט שדין קידוש במקום סעודה הוא רק בדברים שמתקיימת בהם דין סעודה, ואם דין הקידוש הוא בדין היום ורק שנצרך לקידוש שיהיה במקום סעודה אפשר שיתקיים גם ביין ומיני תרגימא, [ואמנם שבדברי רבינו יונה שהצריך דווקא אכילת פת מבואר שנקט כן מדין הקידוש ולא מדין הסעודה, והיינו שנקט שדין קידוש היום הוא מדין היום ולא לקבוע סעודתו על היין, ואף על פי כן הצריך דווקא אכילת פת, וגם בדעת הרמב"ם כתב המגיד משנה לבאר שהטעם שאסר לטעום קודם הקידוש הוא משום שאין זה בדין שימלא כריסו במיני תרגימא ואחר כך יקדש על היין ויאכל סעודתו, ומשמע בדבריו שנקט גם בדעת הרמב"ם שכל דין קידוש היום הוא בכדי שיקבע סעודתו על היין, ולא מדין היום, שאם הוא מדין היום פשוט שאסור לטעום כלום קודם שיקדש כמו בקידוש הלילה, ואולם הר"ן ומהר"ם חלאוה נקטו בדעת הרמב"ם כפי שהתבאר שדעתו שחובת קידוש היום היא מדין היום ולא לקבוע סעודתו על היין].
ובדברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ט) מצינו עוד שכתב "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת", ובהמשך דבריו כתב "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין", ומשמע בדבריו שגם סעודה שלישית טעונה קידוש, ובהכרח שאין קידוש היום דין ביום אלא מדיני הסעודה לקובעה על היין, ובכסף משנה שם הביא את דברי הטור שנראה שמפרש את דברי הרמב"ם שהצריך לקדש גם בסעודה שלישית, וכתב הכסף משנה שאין זה במשמע אלא כוונת הרמב"ם שישתה יין בתוך הסעודה וזהו פירוש לקבוע סעודתו על היין, והוסיף לדקדק מדברי הרמב"ם בפרק כט שנראה בדבריו שכל דין קידוש היום הוא רק בסעודה שניה ולא בסעודה שלישית, וכן כתב הרדב"ז (ב' אלפים קד ), וכן הביא הב"ח בשם מהר"ם אלשקר, אולם ברבינו דוד כתב ללמוד מדברי הרמב"ם הללו שדין קידוש היום הוא הלכה לקבוע סעודתו על היין ומשמע שנקט שגם בסעודה שלישית צריך לקדש קודם הסעודה בכדי לקבוע סעודתו על היין, וכמו שהעתיק הטור, ובט"ז (רצא סק"ג ) כתב על דברי השולחן ערוך שם שאין צריך לקדש בסעודה שלישית שהטעם הוא שהוקש יום ללילה מה בלילה אינו מקדש אלא פעם אחת אף ביום אינו מקדש אלא פעם אחת, וזהו לשיטתו של הרמב"ם שדין קידוש היום הוא מדין היום כמו קידוש הלילה, ולא לקבוע סעודתו על היין, ולכאורה עולה מזה שלדעת הטור ורבינו דוד שהעתיקו את דברי הרמב"ם שצריך לקדש על היין גם בסעודה שלישית מבואר שנקטו בדעת הרמב"ם שב' הלכות הם בקידוש היום: [א] לקדש את היום כמו קידוש הלילה ולזה מספיק בקידוש אחד ביום. [ב] לקבוע סעודתו על היין ודין זה נאמר גם בסעודה שלישית.
ולפי זה יש מקום לומר שגם אחר שקיים חובת קידוש היום בפת הבאה בכיסנין וקיים את דין 'היום', עדיין יש מקום לחזור ולקדש שוב קודם סעודת פת לקיים את דין הסעודה לקובעה על היין, ולצאת את דעות הראשונים שהצריכו דווקא פת, ואין סתירה בין מה שסמך על הקידוש לגבי פת הבאה בכיסנין לחומרא שמחמיר על עצמו לחזור ולקדש סמוך לסעודה.
ואף שבשולחן ערוך (סימן רפט ס"א) הכריע כדעת הרמב"ם שאסור לטעום קודם שיקדש, והיינו שהכריע להלכה שדין קידוש היום הוא מדין היום ולא מדין הסעודה, וכן נראה שנקט הט"ז שביאר בזה את הטעם שאין צריך לקדש בסעודה שלישית כאמור, ולפי זה אחר שיצא ידי חובת קידוש היום על פת הבאה בכיסנין שוב קיים את חובת קידוש היום, ואין מקום לחזור ולקדש, כבר נתבאר שרבי עקיבא איגר חשש לדעת רבינו יונה שהצריך דווקא פת, וכן הגר"א הצריך דווקא פת, וכן מבואר בדברי התוספות בפסחים כפי שהובא לעיל, וכן כתב הרא"ש, וכן דעת הראב"ד, הרשב"א ורבינו דוד, וכן יש להצריך לדעת הרמב"ם שהצריך גם לקבוע סעודתו על היין, ולכן יש לחוש לכתחילה לחזור ולקדש סמוך לסעודת הפת מלבד הקידוש שקידש על פת הבאה בכיסנין.
וכן מבואר בהדיא בשלטי הגבורים (פסחים דף כ ע"א מדפי הרי"ף מריא"ז וכן הוא בפסקי ריא"ז פסחים פ"י אות ט) שכל שרוצה לאכול מיני מגדים בבית אחד ואת עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל מיני מגדים ואפילו סעודת עראי נחשבת קבע בשבת ויצא בקידוש הראשון, "ועל הסעודה השנייה מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום", וכן מובא בספר חוט המשולש שנהג החתם סופר לקדש פעמיים תחילה על פת הבאה בכיסנין לאחר התפילה, ולאחר מכן על סעודת הפת בביתו.