תפילת השל"ה בערב ראש חודש סיון בשבת
א. רבים נוהגים להתפלל את התפילה שתיקן השל"ה בערב ראש חודש סיון. והשנה, שערב ר"ח חל בשבת, מותר להתפלל את התפילה בשבת בהרהור, משום שאסור לבקש בקשות פרטיות בשבת, ואפילו לא בקשות רוחניות (ראה אזמרה לשמך 161), וראה הערה[1].
שואלין ודורשין
ב. מבואר בגר"א שדין "שואלין ודורשין בהלכות החג קודם החג" בחג השבועות הוא מר"ח סיון (עי' משנ"ב סי' תכט סק"א).
אמירת תחנון
ג. אין אומרים תחנון מר"ח סיון עד לאחר אסרו חג, ויש נוהגים עד י"ב סיון ועד בכלל (סי' קלא ס"ז, סי' תצד ס"ג).
תספורת למנהג האר"י ז"ל
ד. לדעת האריז"ל אין להסתפר עד ליל מ"ט לעומר, ובמקום הצורך אפשר להקדים להסתפר מיום מ"ח לעומר, ואפילו מליל מ"ח לעומר.
ערב חג השבועות
ערב יום טוב
ה. מצוה להסתפר וליטול ציפורניים בערב החג [ומלאכות אלו, וכן כיבוס מותרות עד כניסת יו"ט כדין כל ערב שבת (סי' רנא, בה"ל סי' תקכט) ולא כבערב פסח. כמו כן דין אכילה בערב חג השבועות, כדין אכילה בערב שבת].
ו. השנה, אף שערב יו"ט הוא יום חמישי, ובדר"כ אין נוטלים ציפורניים ביום חמישי ללא סיבה, בערב יו"ט מותר (שע"ת ריש סי' רנא).
אחר חצות היום נכון להימנע מעשיית מלאכה שאינה לצורך החג, ומכל מקום המיקל לעשות מלאכה עד שעת מנחה קטנה יש לו על מי לסמוך. אולם אחר מנחה קטנה אין לעשות מלאכה אלא הנצרכת לחג בלבד, כדין כל פרטי המלאכות בערב שבת (סי' רנא).
טבילה קודם הרגל
ז. יש לטבול בערב שבועות אחר חצות[2], ואפשר להקדים הטבילה אף שעה קודם חצות (עי' סי' תעא ס"ק כב, סי' קכח ס"ק קסה). ובשנה זו - הטבילה בערב יו"ט מועילה אף לשבת [והטובל ביו"ט אחה"צ, אין בזה משום הכנה מיו"ט לשבת].
דין 'תמימות' ותוספת יו"ט
ח. יש מצוות תוספת יום טוב גם בשבועות, ואין זה סותר לקיום דין תמימות כיון שהתוספת אינה עוקרת את היום שעבר (ועיין העמק דבר ומשך חכמה ויקרא כג).
עירוב תבשילין
ט. השנה חג השבועות חל ביום שישי, ועל כן צריך לזכור להניח עירוב תבשילין ביום חמישי. אף מי שלא עושה שום מלאכה מיו"ט לשבת צריך להניח, בכדי שיוכל להדליק נרות שבת. דיני עירוב תבשילין יובאו להלן עמ' י.
הדלקת נרות
הדלקת נר נשמה ל'יזכור' [למי שנפטרו הוריו]
י. מנהג האשכנזים להדליק נר נשמה, ולכתחילה יש להדליקו בערב יו"ט. מספיק נר אחד לשני ההורים.
אם לא הדליקו בערב יו"ט - ידליק במקום הסעודה כדי שיהנה מאורו, ויותר טוב אם אפשר להדליק בבית הכנסת. בשעת הדחק אפשר שיש להתיר בכל גוונא שהוא כעין נר מצוה שהוא לכבוד אבותיו (בה"ל סי' תקיד ס"ה. לשאר פרטי הזכרת נשמות ביו"ט, ראה להלן עמ' ו).
זמן הדלקת נרות יו"ט
יא. מצוה להדליק נרות יו"ט. יש הנוהגים להדליקם בערב יו"ט ויש הנוהגים להדליק ביו"ט סמוך לסעודת החג, ומי שאין מנהג בידו, ידליק בערב יו"ט, ובפרט בזמננו שיש תאורת חשמל [ואין זה סותר לקיום דין תמימות, כאמור לעיל].
[יש לדאוג שיהיה נר דולק מחר אחר הצהריים, כדי שידליקו ממנו נרות שבת, ובדר"כ אין די בנר של 24 שעות].
ברכה לפני ההדלקה
יב. נחלקו האחרונים האם הנוהגים בכל שבת להדליק לפני הברכה יעשו כן גם ביו"ט (כדי שלא לחלק בין שבת ליו"ט), או שביו"ט יקדימו הברכה להדלקה (כדי שיהיה עובר לעשייתן). ולהלכה נראה שיברכו לפני ההדלקה (עי' משנ"ב סי' רסג ס"ק כז)[3].
קבלת יו"ט בהדלקת נרות ובברכה
יג. בברכת הדלקת הנרות, האישה מקבלת על עצמה את כל דיני היו"ט (עי' בה"ל סי' תקכז ס"א) [ומבנות ספרד יש הנוהגות שהדלקת הנרות וברכתה אינה מהווה קבלת יו"ט]. לדין תנאי בהדלקת נרות, ראה הערה[4].
הקפדות בהדלקת הנרות
יד. הנוהגים להדליק ביו"ט עצמו, וכן המדליקים בערב יו"ט, ומברכים לפני ההדלקה [שמקבלים את דיני היו"ט בברכתם, כנ"ל], צריכים להיזהר בדברים הבאים:
∙ אין להבעיר אש חדשה, אלא רק להעביר אש מנר שדולק מערב יו"ט [ולמדליק בערב יו"ט, הכוונה שידליק את הגפרור לפני הברכה ולא לאחריה]. אם קשה להעביר את האש ישירות מנר לנר, יכול גם להעביר ע"י גפרור או נר אמצעי.
∙ יש להיזהר שלא לכבות את הגפרור אלא רק להניחו שייכבה מאליו.
∙ יש להימנע מלתת מים תחת השמן, אפילו אם הכין את המים מערב יו"ט (מחשש קירוב כיבוי).
ברכת 'שהחיינו' בהדלקת נרות
טו. יש נשים הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, ויש הנוהגות ששומעות [וכשמקדשות בעצמן, מברכות] 'שהחיינו' בעת הקידוש. ומי שאין מנהג בידה תשמע [וכשמקדשת בעצמה, תברך] 'שהחיינו' בשעת הקידוש.
אותן הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, אם הן מקדשות, אין אומרות 'שהחיינו' בקידוש. אולם אם הן שומעות קידוש מהבעל או מאחרים, יש להסתפק אם יכולות לענות אמן אחר ברכת 'שהחיינו' ולשתות מהכוס, [יסוד הספק האם כיון שיצאו ידי חובת 'שהחיינו' נמצא שעניית אמן נחשב כהפסק וצריכות לברך על שתיית הכוס כדין המפסיק בין ברכת המקדש לשתייה, או שאין זה נחשב הפסק]. ולמעשה נראה שיענו 'אמן', ואינו נחשב להפסק.
הדלקת נרות במקום האכילה או הלינה (ראה אזמרה לשמך גיליון 158)
טז. האוכל בבית אחד וישן בבית אחר - לכתחילה עליו להדליק נרות במקום האכילה [ולספרדים, אם מישהו כבר הדליק שם, ידליק ללא ברכה]. ואף שלהלכה מברכים גם על מקום הלינה, כהיום שיש תאורת חשמל, לכתחילה אין לברך על נרות במקום הלינה, שכן אין מברכים על תוספת אורה כשההדלקה רק משום שלום בית.
ובפרט בהדלקת נרות יו"ט - יש לדון שלא נתקנה מצוות הדלקה כשמדליק שלא במקום האכילה. אך למעשה נראה שאפשר לברך על הדלקה משום שלום בית בלבד [כלומר, במקום הלינה].
ולכן בשעת הדחק אפשר להקל לברך גם על מקום הלינה, ומוטב שיאכל שם כזית מזונות וכדומה [או שיעשה שם איזה תשמיש לצורך הסעודה], וכן מוטב שהחדר יהיה חשוך בשעת ההדלקה – ולכן המדליקה בערב יו"ט תחשיך את החדר לגמרי קודם ההדלקה [כולל כיבוי אורות והגפת תריסים], ואז תדליק את החשמל, ומבלי להפסיק בדיבור, תדליק את הגפרור, תברך ותדליק את הנרות, ונמצא שהברכה הולכת גם על הדלקת הנרות וגם על תאורת החשמל. והמדליקה ביו"ט עצמו שאינה יכולה לכבות את החשמל, עדיף לכוון שעון שבת שיכבה את החשמל בזמן ההדלקה [או במשך זמן אחר שמשתמשים בנרות, ואפילו זמן קצר].
בכל אופן, המדליקה במקום הלינה צריכה להקפיד שהנרות [או החשמל] יהיו דולקים בשעה שחוזרים לביתם.
תפילת ערבית בליל שבועות
זמן תפילת ליל יו"ט
יז. מאחרים להתפלל ערבית בליל שבועות עד אחר צאת הכוכבים, כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות (משנ"ב סי' תצד סק"א, וכדעת הט"ז סק"א. אולם לדעת המג"א סק"א קפידא זו רק בקידוש, אך ערבית אפשר מבעוד יום, ויש מהספרדים הנוהגים כן). ומניינים שמקפידים תמיד להתפלל לאחר צאה"כ, אינם צריכים להתאחר יותר מכך.
כוונה ב'אהבת עולם' בליל שבועות
יח. מי שישן בערב שבועות שינת קבע על מיטתו, ראוי שיכוון בברכת 'אהבת עולם' בערבית בליל שבועות לצאת יד"ח ברכות התורה, וילמד מיד לאחר התפילה (עי' משנ"ב סי' מז ס"ק כח, אזמרה לשמך גיליון 132).
שמחת יו"ט
יט. יש חיוב שמחה ביו"ט, ואמרו חז"ל (פסחים קט) שבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, וכן נפסק להלכה שחובה לשתות יין ביו"ט (סי' תקכט ס"א ובה"ל ס"ב ד"ה כיצד).
כ. שתייה ביום ובלילה: חובה זו היא ביום החג, ולכתחילה יש לשתות יין גם בלילה וגם ביום (טעם הדבר, ראה בהערה[5]).
כא. את היין יש לשתות באמצע הסעודה, ולא די בשתית יין בקידוש או בזימון (ונראה שדין זה, לשתות את היין דוקא בסעודה, אינו חובה אלא מצוה, וראה בהרחבה באזמרה לשמך פסח ב).
כב. שיעור שתיית היין: חובה לשתות יין שישפיע עליו [ודי בפחות מרביעית, ואפשר לשתות שליש יין ושני שליש מיץ ענבים, או עכ"פ שישית יין אם מורגש בו היטב טעם היין].
כג. מיץ ענבים: י"א שלא יוצאים יד"ח שמחה במיץ ענבים (פר"ח סי' תפג). והשונא יין (עי' סי' תעב ס"י) - אם יכול, יערב יין במיץ ענבים כנ"ל. ואם גם זה אינו יכול - ישתה מיץ ענבים, וישמח בדברים אחרים.
כד. אין חובה לאכול בשר ביו"ט אך יש בזה מצוה, ועיקר המצוה לאכול בשר בהמה, ואם אין לו בשר בהמה אפשר לקיים את המצוה גם בבשר עוף (סי' תקכט ובה"ל שם, חגיגה ח, ביצה י).
כה. את הקטנים יש לשמח ע"י ממתקים שהם שמחים בהם, ולנשים יקנה בגדים או תכשיטים כפי ממונו (פסחים קט, סי' תקכט). ומקיימים מצות שמחה אף בשאר דברים שהאשה שמחה בהם (נתבאר בהרחבה באזמרה לשמך פסח ב).
כו. שתיית יין ואכילת בשר לנשים: נשים אינן חייבות בשתיית יין, ואם הן אוכלות בשר הם מקיימות מצוה (טעם הדבר, ראה בהערה[6]).
כז. בשבת כבוד יום קודם לכבוד לילה (פסחים קה, סי' רעא ס"ג), דהיינו שמאכלי סעודת היום צריכים להיות יותר מכובדים מסעודת הלילה. ויש להסתפק האם דין זה נאמר אף ביו"ט, ובספר 'ערכי תנאים ואמוראים' לאחד מרבותינו הראשונים, בערך 'רב יהושע בריה דרב אידי', מבואר להדיא דכבוד יום עדיף מכבוד לילה אף ביו"ט (ראיית מו"ח הגרא"י צוקר זצ"ל, ועי' שו"ת שביבי אש ח"ד סי' ז).
כח. סדר בציעת הפת בליל יו"ט: אף שבליל שבת נוהגים לבצוע את החלה התחתונה, בליל יו"ט יש לבצוע את החלה העליונה. וכשחל יו"ט בשבת, נראה שיש לבצוע את החלה העליונה.
סדר הלימוד בליל החג
שו"ת בעניין סדר לימוד ליל שבועות
שאלה: מה עדיף ללמוד בליל שבועות – תיקון ליל שבועות[7] או גמרא.
תשובה: נחלקו הפוסקים בזה, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד (ע"פ חק יעקב תצד ס"ק א).
שאלה: אדם שיכול ללמוד חצי מליל שבועות, האם עדיף ללמוד בחצי הראשון או השני.
תשובה: עדיף ללמוד בחצי השני באשמורת הבוקר, ויישן בחצי הראשון (כנה"ג סי' תצד).
שאלה: אדם שאם יישאר ער בליל שבועות יתנמנם באמצע התפילה או שלא יתפלל כראוי, האם יישאר ער.
תשובה: יישן קצת בלילה כדי שיוכל להתפלל כראוי (פלא יועץ מאמר עצרת, סידור יעב"ץ סדר ליל חג השבועות).
ברכה על שתייה כששותה על פני משך זמן רב
כט. דין ברכה ראשונה ואחרונה למי שדרכו לשתות מעט מעט בפרקי זמן ממושכים, ויש להבחין בין שני אופנים:
אם שותה בכל פעם רביעית שלימה בבת אחת: יברך לפני כל שתייה ולאחריה ברכה אחרונה. אולם אם יודע שישתה שוב בתוך שיעור עיכול, לא יברך ברכה אחרונה אחר השתייה הראשונה, וישתה פעם שניה בלא ברכה לפניה, ויברך ברכה אחרונה לאחר השתייה האחרונה תוך כדי שיעור עיכול [שיעור עיכול בשתייה אינו ברור, ולהלכה נראה שהוא קרוב לשעה].
אם שותה מעט מעט פחות מרביעית [שאין מברכים אחריה 'בורא נפשות'], וכן אם שותה שתייה חמה [שהמנהג שלא לברך אחריה בורא נפשות (משנ"ב סי' רי)]: המנהג הנפוץ (עי' משנ"ב קפד ס"ק יז) שאין לברך לפני כל שתייה ושתייה, אלא מברך בתחילת הערב ומועיל לו כל זמן שנמצא באותו מקום ודעתו לשתות עוד[8] [ואם יצא מהבניין צריך לברך כדין שינוי מקום. ואם אין דעתו לשתות עוד, צריך לברך כדין היסח הדעת, וראה עוד בהערה[9]].
תפילת שחרית
אכילה סמוך לתפילה
ל. כבכל השנה – חצי שעה [זמנית] סמוך לעלות השחר [השני], אסור להתחיל לאכול פת ומזונות יותר מכביצה [ואם ימנה שומר שאינו אוכל, מותר עד עלות השחר], ושאר דברים מותר לאכול עד עלות השחר [ואף מי שהתחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך לעצור בעלות השחר].
טבילה לפני עלות השחר
לא. בעניין הטבילה לפני עלות השחר, ראה הערה[10].
ברכות השחר לניעור בלילה (ראה בהרחבה באזמרה לשמך גיליונות 301-303)
לב. בן אשכנז שלא ישן כל הלילה אינו מברך ברכת 'אלוקי נשמה', ברכת 'המעביר שינה'[11] (משנ"ב סי' מו סקכ"ד בשם הא"ר) וברכות התורה (סי' מז סקכ"ח)[12]. אמנם הנוהגים כהאריז"ל [חסידים וספרדים] מברכים את כל הברכות [חוץ מברכת על נטילת ידיים (שו"ע סי' ד סי"ג), וכדלהלן].
ברכת 'על נטילת ידיים': לאשכנזים נכון שיעשה צרכיו [וייגע במקום מטונף של צואה או מי רגליים, או שייגע במקומות המכוסים], ולאחמ"כ ייטול ידיו, ויברך 'על נטילת ידיים' ו'אשר יצר' (משנ"ב שם ס"ק ל), ויברך זאת בנטילה האחרונה שלפני התפילה. אמנם הנוהגים כהאריז"ל [חסידים וספרדים] נוטלים ידיהם ללא ברכת 'על נטילת ידיים'.
ולפי זה ישנה אפשרות לצאת את כל הברכות גם כשלא נמצא מי שישן בלילה, על ידי שאדם הנוהג כהאריז"ל יוציא את בני אשכנז בכל הברכות הנ"ל (משנ"ב סי' מו ס"ק כד בשם השע"ת כתב שיצא יד"ח מאחר). ואחר כך אדם מבני אשכנז יוציא אותו בברכת "על נטילת ידיים"[13].
שאר ברכות השחר: אפשר לברך כרגיל[14].
בעניין זמן אמירת הברכות לספרדים – יש נוהגים עפ"י הקבלה לברך את כל הברכות [חוץ מענט"י וברכות התורה] בחצות הלילה[15], ובעלות השחר נוטלים ידיים ללא ברכה ומברכים ברכות התורה, ויש נוהגים לברך את כל הברכות הללו לפני התפילה.
ברכה על טלית קטן
לג. מי שהיה לבוש כל הלילה בטלית קטן ואינו לובש טלית גדול בתפילה [כגון בחורים מבני אשכנז] – עליו לצאת בברכה של אדם אחר [ואחר הברכה ימשמש בציציותיו], או שיחליף ציצית ויברך על הציצית האחרת.
שינה המחייבת בברכות
לד. יש חילוק בין השינה המחייבת ברכות התורה, לשינה המחייבת ברכות "אלוקי נשמה" ו"המעביר שינה", לשינה המחייבת ברכת "על נטילת ידיים":
ברכות התורה: רק שינת קבע מחייבת, אך אין צריך "שיתין נשמי". ולכן אם ישן על מיטה, אפילו פחות מחצי שעה, חייב לברך. אך אם ישן על כיסא/ספסל/סטנדר, אפילו יותר מחצי שעה, דינו כניעור כל הלילה (כדלעיל סע' לג).
ברכות "אלוקי נשמה" ו"המעביר שינה": אין צריך שינת קבע, אך צריך "שיתין נשמי". ולכן אם ישן יותר מחצי שעה, מברך, אפילו אם ישן על כיסא/ספסל/סטנדר. אך אם ישן פחות מחצי שעה, דינו כניעור כל הלילה (כדלעיל סע' לג), אפילו אם ישן על מיטה.
ברכת "על נטילת ידיים"[16]: צריך גם שינת קבע וגם "שיתין נשמי". ולכן רק הישן על מיטה לפחות חצי שעה, מברך. אך אם ישן פחות מחצי שעה [אפילו על מיטה], או שישן על כיסא/ספסל/סטנדר [אפילו יותר מחצי שעה], דינו כניעור כל הלילה (כדלעיל סע' לג).
זמן התפילה, ודין שינה לאחר עלות השחר לפני התפילה
לה. המנהג הנפוץ הוא להתפלל שחרית בזמן נץ החמה[17], וראה הערה[18].
לו. מנהג רבים מהחסידים ללכת לישון לאחר עלות השחר לפני התפילה, ויש לדון בדבר מצד ב' נידונים: [א] איסור עשיית צרכיו לפני התפילה, האוסר ללכת לישון לאחר עלות השחר (סי' פט). [ב] חשש שמא יימשך בשינה, האוסר ללכת לישון מחצי שעה לפני עלות השחר השני (ברכות ד:, סי' רלה ס"ק יז, וע"ע סי' פט ס"ק לו). ועי' שו"ת בנין עולם (או"ח סי' א).
ויש ללמד זכות בטעם הדבר, שמי שקשה לו להתפלל ללא השינה, הרי שהשינה מוגדרת לו כצורך מצווה [המותר לפני התפילה]. ובאופן שמעמיד שומר או שעון מעורר שיודע בוודאות שיעירו בזמן לתפילה, אין חשש "שמא יימשך".
לז. ההולך לישון לאחר עלות השחר לפני התפילה - אם נרדם כמה דקות לפני הנץ החמה – דינו כמי שישן בלילה, ומתחייב בכל הברכות[19].
לימוד לאחר שעלה עמוד השחר קודם ברכת התורה
לח. יש לדון האם מיד בעלות השחר צריך לצאת בברכות התורה ובלי זה אסור ללמוד. ונראה שמותר להמשיך ללמוד עד שיהיה מי שיוציאנו או עד שיתפלל ויצא ידי חובה באהבה רבה, מכיון שאין איסור ללמוד לפני ברכת התורה אלא יש חובה לברך קודם הלימוד, וכיון שכעת אינו יכול לברך, יכול ללמוד. בני ספרד הנוהגים לברך בעצמם ברכות התורה, יברכו בזמן עלות השחר [השני].
נטילת ידיים בעלות השחר
לט. זמן נטילת ידיים הוא בעלות השחר (שו"ע סי' ד סע' יג), וצריך לקום ממקומו מיד כשמגיע זמן זה (גר"ז שם סע' יג), אך רבים מקלים בכך (עי' מט"א סי' תקפא ס"ק יב, א"א לגאון מבוטשאטש סי' ד ד"ה ממו"ח, דע"ת למהרש"ם שם סע' יג). זמן עלות השחר הוא 72 דקות במע' קודם הנץ ולא 90 דקות.
קריאת מגילת רות
מ. אדם שלא שמע מגילת רות [כגון שנרדם], אינו צריך ללכת לשומעה במקום אחר, מפני שהיא חובת ציבור (הגהות פעולת שכיר על מעשה רב, אות קעה. בעצם המנהג ופרטי דינים, ראה הערה[20]).
קריאת התורה בחג השבועות
מא. קוראים את עשרת הדיברות בטעם עליון (משנ"ב ובה"ל סי' תצד, ועי' חזקוני פרשת יתרו).
מב. יש הנוהגים בדווקא לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות, ויש שנהגו בדווקא לשבת, ויעשה כמנהג המקום. אם אין מנהג במקום, לא יעמוד (עי' סי' קמו ס"ד, שו"ת הרמב"ם סי' רסג, שערי אפרים שער ז אות לז).
הזכרת נשמות
מג. אומרים 'יזכור' לפני "אב הרחמים". גם המתפלל ביחידות אומרו.
מד. אָבֵל תוך י"ב חודש לפטירה - רבים נוהגים שנשאר בבית הכנסת מבלי לומר יזכור [ואם אומר בלאו הכי על ההורה השני שנפטר מזמן, יזכיר גם את ההורה שנפטר בשנה זו] (עי' ש"ך יו"ד סי' שמז ס"ק ב, פמ"ג סי' תקמז א"א ס"ק ב, קיצוש"ע סי' קלג סע' כא, אורחות חיים (ספינקא) סי' תרסח).
מה. המנהג הנפוץ בבני אשכנז להזכיר את שם האב של הנפטר, והמנהג הנפוץ בבני ספרד להזכיר את שם אמו.
תפילה על הצלחה בלימוד התורה
מו. כיון ששבועות הוא יום קבלת התורה, ויש בו את ההשפעות שנתנו בזמן מתן תורה (עיין שבת קכט:, פסחים סח:, של"ה מס' שבועות פרק נר מצוה אות יט, פלא יועץ ערך עצרת, ספר צרור החיים שער העשרים "לחג השבועות"), לכן יש לכוון היטב ולבקש בתפילה [ובפרט בברכת "אהבה רבה" ובשמ"ע בבקשות על התורה] בהרהור את כל הנצרך כדי להצליח בתורה [אך אין פשוט להקל להוציא את הבקשה בפיו (כפי שנתבאר לעיל סע' א בעניין תפילת השל"ה בשבת, ועי' מג"א סי' קכח ס"ק ע)]. בכי הבא מתוך דביקות בתפילה, מותר (סי' רפח).
טעויות בתפילה
מז. בתפילות ליל, שחרית ומנחה של יו"ט, מתפללים תפילת ג' רגלים.
מח. טעה והתפלל תפילת שבת, אף אם הזכיר יעלה ויבוא – לא יצא.
מט. התפלל תפילת יו"ט, ובחתימת הברכה חתם בטעות "מקדש השבת" – לא יצא (סי' תפז סק"ד, ועי' בה"ל שם).
קידוש לאחר התפילה, וסעודת החג
קידוש במקום מיני מזונות
נ. אם בשעת הקידוש מונחים מיני מזונות לפני המקדש [או הציבור ששומע את הקידוש], כתבו החיי"א (כלל נז, י) והקיצור שו"ע (סי' נה, ה) שיש לכסות את המזונות, ויש מקילין.
נא. בקיצור שו"ע (סי' עז) כתב שגם כשעושים קידוש על מזונות יש ליקח לחם משנה, דהיינו שייקח שתי עוגות שלימות ויברך עליהם מזונות אחר הקידוש כמו שעושה בפת, אולם אין הלכה כן.
אכילת כזית מזונות לאחר הקידוש
נב. הניעורים בליל שבועות ועושים קידוש לאחר התפילה, כדי לקיים דין קידוש במקום סעודה יש להקפיד לאכול כזית מהמזונות עצמם ולא רק מהמילוי שבהם או תוספות אחרות, ולכן בחג השבועות שהרגילות לאכול עוגות גבינה, יש להקפיד על כך שיהיה כזית מהבצק ולא מהתוספת (עי' סי' רעג ס"ה).
נג. בדין ברכה על שאר משקין למי ששמע ברכת הגפן בקידוש או שקידש בעצמו, הדין חלוק בין קידוש על יין לבין קידוש על מיץ ענבים, וכמו שיתבאר.
כשהקידוש על יין: ישנם ג' חילוקי דינים.
[א]. דין המקדש ששתה מלא לוגמיו: אינו צריך לברך על שאר המשקין ששותה לאחר מכן, שברכת הגפן על היין בקידוש פוטרת את שאר המשקין כיון שגם שתה מלא לוגמיו (שו"ע סי' קעד).
[ב]. דין השומעים שיצאו ידי חובה בקידוש ושתו מעט אך לא שתו מלא לוגמיו: בביאור הלכה (שם) הסתפק בכך, ושורש הספק הוא האם שתיית יין פחות ממלא לוגמיו פוטרת שאר משקין. ומשום כן לכתחילה ראוי לפטור את המשקה בברכת 'שהכל' על מין מאכל שברכתו שהכל[21], או שיצא ידי חובה מאדם אחר שלא טעם מהיין כלל. ואם אין מי שיוציאנו וגם אין לו מאכל שברכתו שהכל לפטור את שאר המשקין, שותה בלא ברכה.
[ג]. דין השומעים שלא שתו כלל: חייבים לברך על המשקין ששותים אחר כך, שמאחר ולא שתו מהיין כלל, אין ברכת הגפן ששמעו בקידוש פוטרת את שאר המשקין.
ולפי זה יש לעיין כשיודע שאין מי שיוציאנו וגם אין לו במה לפטור את המשקין שרוצה לשתות אחר כך, האם כיון שמצוה מן המובחר לטעום מהכוס[22] (תוס' פסחים קו, ובשו"ע סי' רעא סע' יד, וראה אזמרה לשמך גיליון 30), יטעם למרות שנכנס לספק ברכות להקל, או שעדיף שלא יטעם כלל כדי שלא יכנס לספק ברכות להקל.
כשהקידוש על מיץ ענבים:
הדין שווה בין מי ששתה מלא לוגמיו לבין מי ששתה רק מעט, שאף המקדש ששתה מלא לוגמיו ראוי לו לכתחילה שיפטור את המשקין על ידי מאכל או שימצא אחר שיוציאנו, כיון שישנו ספק בהלכה אם מיץ ענבים חשוב כמו יין לגבי הדין של יין פוטר את המשקין [וכשמערב רבע כוס יין במיץ ענבים, יכול לסמוך שנחשב כיין מזוג, וכל ששתה מלא לוגמיו פטר את המשקין].
ואם אין לו מי שיוציאנו וגם אין לו מאכל לפטור, ישתה שאר המשקין בלא ברכה, בין אם שתה מלא לוגמיו ובין אם שתה רק מעט, מאחר וספק ברכות להקל.
אולם מי שלא שתה כלל מהמיץ ענבים - פשוט שצריך לברך על משקין אחרים וכמו שהתבאר לעיל.
שכח יעלה ויבוא בסעודת החג
נד. מי ששכח יעלה ויבוא בסעודת חג השבועות: בני אשכנז - חוזרים ומברכים, ובני ספרד – אינם חוזרים. נשים אינן חוזרות[23].
ומש"כ שלגברים מבני אשכנז חוזר, יש להבחין בין שני אופנים:
[א]. אם בבוקר אחר התפילה עשה קידוש ואכל מזונות, יש לדון אם חוזר לברך. וטעם הדבר משום שיסוד הדין שצריך לחזור על ברכת המזון כששכח יעלה ויבוא בסעודה, הוא משום שיש חובת סעודה ביו"ט, וחובת הסעודה מחייבת אותו בהזכרה, ולכן חוזר ומברך כששכח את ההזכרה של יעלה ויבוא. ומשום כן במקום שכבר אכל מזונות, הרי שכבר יצא לפי חלק מהשיטות ידי חובת סעודת היום בסעודת המזונות (היינו כשאכל פת הבאה בכיסנין, ולא תבשיל מזונות שאין יוצאים בו יד"ח סעודת היום), ונמצא שסעודת המוציא אינה חובה, ואינו מחויב לחזור אם שכח להזכיר בה יעלה ויבוא, ולמעשה ראה הערה[24].
[ב]. אם לא עשה קידוש בבוקר: חוזר ומברך.
מאכלי חלב בחג השבועות
סעודה חלבית בחג השבועות
נה. בעניין זמן אכילת מאכלי חלב בחג השבועות ישנם מנהגים שונים, והמנהג הנפוץ לאכול מיד אחר התפילה בבוקר סעודה עם מאכלי חלב ולעשות הפסקה, ואחר כך לקבוע סעודה בשרית. ויש שנוהגים לאכול בלילה סעודה חלבית בלא אכילת בשר כלל, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
אולם נראה שמי שאין לו מנהג קבוע בדבר, עדיף שיאכל בסעודת הלילה גם בשר, משום שיש מצוה של שמחת יו"ט אף בלילה (כדלהלן בהערה), ואת מאכלי החלב יאכל בבוקר, כדלעיל, או שיאכלם בתחילת הלילה ויעשה הפסקה כדין ע"י שיאכל וישתה ביניהם ['קינוח והדחה', ולא סגי בשטיפת הפה, וראה הערה[25]].
למקורות והרחבה בעניין מצות שמחת יום טוב בלילה, ראה הערה[26].
ברכת עוגת גבינה
נו. בדין ברכה על עוגת גבינה יש להבחין בין כמה אופנים שונים של אפיית העוגה:
[א] כשאין בעיסה שבתחתית העוגה טעם טוב, והיא עשויה רק כדי להחזיק את הגבינה - מברך שהכל.
[ב] כשיש בעיסה שבתחתית העוגה טוב,יש לחלק בין ב' אופנים:
∙ אם העיסה נאפתה יחד עם הגבינה: בין אם העיסה עבה ובין אם היא דקה, מברך רק מזונות (משום שהגבינה טפלה לעיסה שיש בה טעם טוב מצד עצמה).
∙ אם העיסה לא נאפתה יחד עם הגבינה, ושמו את הגבינה סמוך לאכילה: אם יש רק מעט גבינה על הבצק, היא בטלה לבצק ומברך מזונות. אם יש הרבה גבינה, צריך לברך גם מזונות וגם שהכל (משנ"ב סי' קסח ס"ק מה, סי' ריב ס"ק יג). [בעוגות שהדרך לאכול את הגבינה תחילה, יכול להקדים ברכת שהכל לברכת מזונות (נתבאר באזמרה לשמך גיליון ט"ו בשבט)].
∙ אם העיסה והגבינה מחוברים ע"י הקפאה [וכגון בצק מתוק ששמים עליו גבינה, וכן עוגות העשויות משכבת ביסקוויט בתחתית העוגה ומעליה גבינה ושוב שכבת ביסקוויט ומכניסים למקרר או למקפיא לכמה שעות]: ברכתם מזונות בלבד (מפני שמה שנתבאר לעיל שאפייה של מין דגן עם מאכל אחר מחשיבה את המין דגן לעיקר, הוא לא רק באפיה, אלא כל מין דגן שנדבק ומתחבר עם מאכל אחר, המין דגן נחשב לעיקר), וראה הערה[27].
נז. ברכה אחרונה: צריך להקפיד לאכול כזית מהדגן תוך כדי אכילת פרס, ואם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס מצטרף הדגן המועט לגבינה המרובה לכזית בכדי אכילת פרס לברך ברכת בורא נפשות.
נח. מאכלים שיש ספק על ברכתם - אין להפריד את שני המאכלים ולברך על כל אחד בנפרד, אלא ייקח שני מאכלים אחרים ויברך עליהם, ויפטור את המאכל שבספק (נתבאר בהרחבה בגיליון 116).
ברכת עוגת גבינה בתוך סעודה
נט. האוכל עוגת גבינה בתוך סעודת פת, אינו מברך 'מזונות' (עי' בה"ל סי' קסח ס"ח ד"ה טעונים). הרוצה להדר יוכל לברך 'מזונות' על קבוקים או ביסלי [או על כריות, כשאוכלם לתענוג (ראה אזמרה לשמך גיליון 250)], ויפטור בזה את העוגת גבינה.
חימום דברי חלב על הפלטה
ס. לפני חימום מאכלי חלב על גבי הפלטה, ראוי לכסותה בנייר כסף.
אפיית חלות בתנור בשרי על מנת לאוכלן עם חלב
סא. מותר לכתחילה לאפות חלות פרווה בתנור בשרי [אפי' בן יומו], על מנת לאוכלן עם חלב, ובלבד שייאפו בתבנית פרווה [כגון תבנית חד"פ, או בתבנית בשרית ע"ג נייר אפייה אטום וכד'].
שו"ת
סב. שאלה: טעם [ואפי' בלע] תבשיל של בשר [של בקר או של עוף] כדי לבדוק את טעמו, האם צריך להמתין שש שעות.
תשובה: אף שהאוכל כלשהוא בשר או תבשיל בשר צריך להמתין שש שעות [ודיני המתנה בשבועות הם כשאר ימות השנה (משנ"ב סוס"י תצד)], כאן אינו צריך, ודי באכילה ושתיה ביניהם, כיון שטעימה אינה נחשבת אכילה (פר"ח יו"ד סי' פט ס"ק יח). אמנם אם טעם מהבשר עצמו, צריך להמתין שש שעות.
סג. שאלה: האם מותר לאפות עוגות חלביות ללא היכר שהן חלביות.
תשובה: אע"פ שאסור לאפות פת חלבית שלא רואים שהיא חלבית [ומותר רק אם יעשה "היכר" – שינוי בצורת הפת, או שיאפה כמות קטנה – לאשכנזים כמות שמספיקה ליום שלם, ולספרדים כמות שמספיקה לסעודה אחת], בעוגות חלביות, בורקס גבינה, גביניות ושאר מיני מתיקה אין איסור זה, כיון שאין דרך לאוכלם עם בשר [אך צריך להיזהר שלא ייכשלו לאוכלם בתוך שש שעות לאכילת בשר] (שו"ת מהרי"ט, הובא בפת"ש יו"ד סי' צז ס"ק ג).
עניינים שונים
מנהג שטיחת עשבים
סד. יש הנוהגים [בעיקר בקהילות החסידים והספרדים] לשטוח עשבים ואילנות בבית ובבית הכנסת (רמ"א סי' תצד ס"ג), אך יש שאינם נוהגים כן (משנ"ב שם סק"י בשם הגר"א, ערוה"ש שם ס"ז).
סה. צמחים שיש בהם פרחים שיכולים להיפתח ע"י המים, אסור להניחם במים. ואף אם הוציאם, אסור להחזירם.
אך אם אין בהם פרחים העתידים להיפתח: מותר להוציאם מהמים וכן להחזירם למים, וכן מותר להוסיף מים אך אסור להחליף את המים [ואם לא היו בתוך מים בכניסת שבת, מותר להכניסם רק אם הכלי שבו המים היה מוכן מערב שבת] (סי' שלו, סי' תרנד).
סו. אגרטל פרחים, אף אם יש בו מים, מותר לטלטלו. אך אם יש בו אדמה, יש בזה פרטים רבים (סי' שלו ס"ח).
הדחת כלים, סידור הבית וכו'
סז. דין הדחת כלים, סידור הבית, קיפול הטלית וכו', יבוארו להלן בדיני עירוב תבשילין.
סעודה שלישית ביום טוב
סח. כתב השו"ע (סי' תקכט ס"א) שאין נוהגין לעשות סעודה שלישית ביום טוב. [והחזו"א נהג כשיטת הרמב"ם (עי' טור שם) לאכול אף ביו"ט סעודה שלישית]. אך טוב שיאכל פירות לסעודה שלישית, או שיוסיף תבשיל אחד בסעודת הבוקר (משנ"ב שם ס"ק יג[28]).
הקבלת פני רבו בזמן הזה
סט. מבואר בגמ' (ר"ה טז:): "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", וכתב בשו"ת נודע ביהודה (תנינא או"ח סי' צד) שדין זה אינו נוהג בזמן הזה. אולם יש להקשות על כך מהמבואר בגמ' (סוכה י:, כו.) שנוהג גם בזמן הזה, וצ"ע[29]. ואמנם ביערות דבש (דרוש יב) כתב שאדרבה עיקר החיוב של הקבלת פני רבו הוא בזמן הזה שחרב הבית.
דין הקבלת פני רבו הוא רק ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו ודבר זה אינו מצוי כ"כ בזמנינו כיון שרוב הלימוד הוא מהגמרא והפוסקים [גדול הדור דינו כרבו מובהק].
עלייה לרגל בזמן הזה
ע. בזמן הזה אין חובה ללכת לכותל בג' הרגלים, אולם רבים נהגו ללכת[30].
המנהג הוא ללכת לכותל[31], אך אין צריך לראות את פני העזרה. המנהג הוא ללכת במשך ימי הפסח, ימי הסוכות, חג השבועות וששת הימים שלאחריו [רק בחג השבועות אפשר להשלים בימים שלאחריו, אך לא בימים שלאחר פסח וסוכות].
בשבת, יו"ט וחול המועד - אין קורעים בכותל המערבי.
הלכות יו"ט שחל בערב שבת
זמן סעודת יום החג
עא. יש לאכול את סעודת החג לפני תחילת שעה עשירית (סי' תקכט ס"א). אם התאחר, יאכל סעודה כרגיל (עי' סי' רמט).
לבישת בגדי שבת ביו"ט
עב. אין להחליף את בגדי היו"ט [פראק] לבגדי שבת בכניסת שבת, כיון שהוא זלזול בשבת [שהרי בגדי יו"ט חשובים יותר מבגדי שבת – "ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת" (סי' תקכט ס"א)]. ומ"מ בשבת שחרית - הרוצה יכול ללבוש את בגדי השבת.
הדלקת נרות שבת ביו"ט
עג. מדליקים נרות שבת ע"י העברת אש מנר לנר [אם קשה להעביר מנר לנר, יכול להעביר ע"י גפרור או נר אמצעי. אין לכבות את הגפרור אלא רק להניחו שייכבה מאליו. כמו כן יש להימנע מלתת מים תחת השמן (כמבואר בסע' טו)], ויכול להדליק מזמן פלג המנחה עד זמן קבלת שבת.
עד. יש המדקדקים לכוון את שעון השבת כך שבזמן הדלקת נרות שבת [או במשך זמן אחר שמשתמשים בנרות, ואפי' זמן קצר], התאורה תהא כבויה, ועי"כ יש תועלת בנרות. אמנם המנהג הנפוץ שלא לחוש לכך.
ובעניין הדלקת נרות שבת במקום הלינה – ראה לעיל סע' יז.
עה. הוצאת פתילות, חתיכות פח, שיירי נרות וכד' שנשארו מהנרות של יו"ט: אף שבשאר יו"ט מעיקר הדין מותר להוציאם אפילו בידו לצורך הדלקת נרות יו"ט ב', ואין בכך משום איסור מוקצה (ראה הערה[32]).
אמנם כל זה הוא לעניין הכנת הנרות ליו"ט ב', אך כאן שהוצאת הפתילה וכד' היא לצורך שבת, לא מצינו שהותר טלטול לצורך זה (עי' ביצה ד.), ולכן יש להוציאם ע"י כפית או מזלג וכד'. אך יותר טוב להוסיף שמן ופתילה חדשה לכוסיות מבלי להוציא את הפתילה הישנה (לחוש לדעת שו"ע הרב סי' שח וחזו"א סי' מז שהוצאה באמצעות כפית או מזלג אינה נחשבת טלטול מן הצד).
איסור אכילה לפני קידוש
עו. לאחר הדלקת נרות שבת, אסורה האשה לאכול ולשתות עד הקידוש. ומהשקיעה, אסורים כולם באכילה ושתיה עד הקידוש.
סדר קבלת שבת
עז. המנהג הנפוץ לבני אשכנז שבקבלת שבת אומרים רק "מזמור שיר ליום השבת, השם מלך", ולא אומרים "לכו נרננה" ולא "במה מדליקין", ויש בזה מנהגים נוספים (עי' מט"א סי' תרא סע' יא).
כמו כן נוהגים לומר 'שלום עליכם' בליל שבת זו [אא"כ יש לו מנהג אחר].
עירוב תבשילין (סי' תקכז)
הכנת התבשיל והפת לעירוב
עח. את העירוב תבשילין עושים על תבשיל שמלפתים בו את הפת [לכה"פ בשיעור כזית, וראה הערה[33]], והמנהג הנפוץ הוא לעשותו על ביצה [ויש עושים על חתיכה חשובה של בשר או דג, ויש עושים על ביצה ודג יחד], וראה הערה[34].
עט. מצוה מן המובחר לערב על תבשיל שהתבשל לשם העירוב, ויש בזה ג' דרגות, ונפרטם לפי סדר הידורם:
[א (מצוה מן המובחר)] חשב בשעת הבישול להשתמש בחלק מהתבשילים לעירוב (ראבי"ה סי' תשמח, ב"ח ס"ב, בה"ל ס"ו ד"ה עדשים). [ב (בבה"ל (שם) צידד שהוא גם בגדר מצוה מן המובחר)] לא חשב על כך, אך לוקח מהאוכל שהכינו עבור שבת. [ג] לוקח תבשיל סתם, שלא התבשל עבור שבת.
פ. לכתחילה יש לבשל את התבשיל בערב יו"ט ולא לפני כן (בה"ל שם סי"ד ד"ה לכתחלה), אך אין זה מעכב.
פא. מי שאופה מיו"ט לשבת, צריך לעשות את העירוב גם על כזית פת, ולכתחילה על כביצה פת, והידור מצוה שיהיה פת שלמה.
אבל מי שלא אופה מיו"ט לשבת, מספיק שיעשה עירוב על תבשיל [דהיינו ביצה וכנ"ל], ויאמר את נוסח העירוב [ורבים נוהגים בכל אופן לעשות גם על פת].
אופן הנחת העירוב [הברכה והנוסח]
פב. לכתחילה יש להניח את העירוב בערב יו"ט - יום חמישי [לפני הדלקת נרות יו"ט], ונראה להקל שגם יום רביעי בלילה נחשב ערב יו"ט [ובדיעבד גם אם הניח כמה ימים קודם, מועיל].
פג. מחזיק את העירוב בידו, ומברך בשם ומלכות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב", ולאחמ"כ אומר את נוסח העירוב.
פד. נוסח העירוב[35] [וביאורו]: בהדין עירובא [בזה העירוב] יהא שרא לנא [יהיה מותר לנו] לאפויי ולבשולי ולאטמוני [לאפות ולבשל ולהטמין] ולאדלוקי שרגא [ולהדליק נר] ולמעבד כל צרכנא [ולעשות כל צרכינו] מיומא טבא לשבתא [מיום טוב לשבת] לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת[36] [לנו ולכל ישראל הדרים בעיר זו].
פה. העירוב מועיל לו ולבני ביתו, ואינו צריך לזכות להם או לאחרים, אלא די באמירת הברכה והנוסח הנ"ל. אמנם מארח המניח עירוב גם עבור אורחיו, צריך לזכותו להם על ידי אחר, וכמבואר לקמן (סע' פט).
פו. שכח להניח עירוב תבשילין, ראה הערה[37].
האופנים בהם מניחים עירוב בברכה ובלי ברכה
פז. כדי שיהיה אפשר לברך על עירוב תבשילין צריך שיעשה ביו"ט מלאכה ודאית, ואפילו היא אסורה מדרבנן - די בכך.
ובאופנים אלו עושה מלאכה ודאית, ויש להניח עירוב תבשילין בברכה:
[א] המניח סיר ובו אוכל לא מבושל, ומבשלו מיו"ט לשבת על אש מגולה או מכוסה או על פלטה חשמלית.
[ב] המניח סיר ובו מים לא מבושלים על אש מגולה או מכוסה או על פלטה חשמלית.
[ג] המחמם מאכלים מבושלים על אש גלויה או על פח (בלעך) [לא בפלטה חשמלית].
[ד] הכנת תה בכלי ראשון.
ובאופנים אלו יש להניח עירוב תבשילין ללא ברכה:
[א] להדלקת נרות.
[ב] המחמם מאכל מבושל על פלטה – בין יבש ובין לח – ואף שנצטנן.
[ג] קילוף ביצים ופירות עבור שבת.
זיכוי העירוב, ודין המתארח
פח. העירוב מועיל לו ולבני ביתו, ואינו צריך לזכות להם או לאחרים, אלא די באמירת הברכה והנוסח הנ"ל. אמנם גדול העיר המניח עירוב לבני העיר, וכן מארח המזכה לאורחו, צריך לזכותו להם על ידי אחר, וכדלקמן.
פט. מי שמתארח בשבת [לאכילה או לשינה או לשניהם, ואף זוג נשוי המתארח אצל הוריו], יש לפניו כמה אפשרויות:
[א] האורח יניח בעצמו עירוב תבשילין מערב יו"ט, מבלי לברך (כיון שיש צד שיוצא בעירוב של בעה"ב).
[ב] המארח יְזַכה לאורח את העירוב ע"י אדם אחר [ויעשה זאת לפני שהניח את העירוב ובירך], דהיינו שאותו אדם יגביה את העירוב טפח [לכתחילה צריך שיזכה ע"י אדם שאינו מבני ביתו, כגון שכן. ובשעת הדחק אפשר גם ע"י אשתו או בני ביתו].
[ג] אם האורח מגיע לבית המארח לפני כניסת יו"ט, האורח יגביה בעצמו את העירוב של מארחו [ויעשה זאת לפני שהמארח הניח את העירוב[38]] ויעָשה שותף בו, ואז המארח יאמר על המאכל את נוסח העירוב.
צ. בחורי ישיבה [אם מבשלים או מדליקים נרות] יכוונו לסמוך על עירוב התבשילין שעושה הנהלת הישיבה, ומי שמניח את העירוב יזכהו עבור כל אחד ואחד מבני הישיבה [ואף אם לא זיכהו עבור בני הישיבה, יש לצדד דמהני].
צא. השוהים בבית מלון יוצאים בעירוב תבשילין שעושה המשגיח במלון, ומזכה ע"י אחר [כנ"ל] עבור כל האורחים.
מתי אוכלים את העירוב
צב. לכתחילה יש להקפיד שהעירוב תבשילין יהיה בתוך התחום שבו האדם יהיה בחג. ולכן אדם הנוסע חוץ לעירו, יעשה את העירוב תבשילין במקום שבו יהיה בחג, או שייקח את העירוב תבשילין איתו [ובדיעבד מועיל, אף אם לא לקחו עמו[39]].
צג. העירוב צריך להיות קיים עד לאחר שגומר לעשות את המלאכות לשבת, והדליק נרות שבת.
צד. לכתחילה יש לאכול את העירוב בשבת [אך לא לפני]. מי שבדרך כלל מברך בסעודות שבת על שתי כיכרות ובוצע את שתיהן – יאכל את העירוב בליל שבת. אך מי שבוצע רק כיכר אחת - ישתמש בעירוב כלחם משנה בסעודת הלילה והיום, ויאכלנו בסעודה שלישית.
המלאכות וההכנות שהעירוב מתיר
צה. גם מי שאינו מבשל ולא עושה שום מלאכה מיו"ט לשבת, צריך להניח עירוב תבשילין כדי שיוכל להדליק נרות שבת, אך באופן זה לא יברך על העירוב (וכנ"ל סע' פח).
צו. יש להקפיד לבשל ביום שישי בזמן שיוכל להנות ממנו ביו"ט [ועכ"פ שיהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק]. ונראה שגם שאר ההכנות שהותרו לעשות מיו"ט לשבת וכדלהלן [אף שהם אסורים רק מדרבנן], יש לעשותם גם כן בזמן שיוכל להנות מהם ביו"ט (בה"ל ד"ה ע"י עירוב). אמנם בשעת הדחק אפשר לבשל סמוך לשקיעה.
צז. הכנות שאינן קשורות לצורכי הסעודה - שלוש דעות בדבר: [א] יש אומרים שמותר לעשותם מיום טוב לשבת אף ללא עירוב תבשילין. [ב] יש אומרים שמותר רק אם עשו עירוב תבשילין. [ג] יש אומרים שאף אם עשו עירוב תבשילין אסור להכין מיום טוב לשבת, מפני שעירוב תבשילין מתיר רק צורכי סעודה (משנ"ב סי' שב ס"ק יז, סי' תרסז ס"ק ה, סי' תקכח ס"ק ג).
למעשה אף שמן הדין יש להקל בזה [על כל פנים כשהניח עירוב תבשילין], נכון להחמיר שאף אם הניח עירוב תבשילין לא יעשה הכנות שאינן קשורות לאכילה מיו"ט לשבת, אלא אם כן ישתמש בהן ביו"ט עצמו.
צח. קיפול טלית וגלילת ספר תורה: עפ"י האמור לעיל, נכון להחמיר שלא לקפל את הטלית מיו"ט לשבת, וכן לא לגלול את הספר תורה מיו"ט לשבת. אך אם קורא ביו"ט עצמו במקום שאליו גולל – מותר.
צט. סידור הבית מיו"ט לשבת: מי שהניח עירוב תבשילין ורוצה לסדר את הבית ביו"ט עבור שבת, מותר לסדרו בזמן שיוכל להנות מהסידור ביו"ט, ובשעת הדחק מותר גם סמוך לשקיעה (עפ"י המבואר לעיל בסע' צז. ואם אי הסדר מפריע לו כבר ביו"ט, וכגון שמגיעים אורחים לפני השקיעה - מותר לסדר אף שלא בשעת הדחק, כיון שבאופן זה נחשב שמשתמש כבר ביו"ט). אך נכון להחמיר לסדר בעוד היום גדול [היינו, כמה שעות לפני כניסת שבת, כדי שלא יהיה ניכר שעושה כן לכבוד שבת][40].
ק. הדחת כלים מיו"ט לשבת: נחלקו הפוסקים האם הדחת כלים מיום טוב לשבת מותרת רק למי שהניח עירוב תבשילין, או אף למי שלא הניח. ועפ"י האמור לעיל, נכון להדיח את הכלים כל עוד יש שהות ביום לאכול בהם[41].
קא. הוצאת אוכל מבושל מהקפאה: נחלקו הפוסקים האם הוצאת אוכל מבושל מהקפאה מותרת רק למי שהניח עירוב תבשילין, או אף למי שלא הניח. ועפ"י האמור לעיל, נכון להוציא את המאכלים בזמן שיוכל להנות מהם ביו"ט (וכנ"ל סע' צז).
קב. הוצאה ביו"ט עבור שבת: אם הניח עירוב תבשילין, מותר להוציא אוכל [ואף בגדים, ושאר חפצים] מרשות לרשות ביו"ט לצורך שבת, ונכון שיוציא בזמן שיוכל להנות מהם ביו"ט. ויש להקל להוציא גם בגדי שינה וכד' [אף שלא ייהנה מהם ביו"ט][42].
אולם אם משתמש בחלק מהדברים שהוציא ביו"ט עצמו, אף שחלק מהדברים הוצאו רק עבור שבת - מותר [אף ללא עירוב תבשילין], כיון שאין איסור הוצאה והכנה כאשר הכל נעשה בפעולה אחת, וכגון שמכניס לשקית אחת את הנצרך ליו"ט ואת הנצרך לשבת[43].
הלכות יום טוב
קג. מלאכות לישה, בישול ואפיה מותרות ביו"ט, כיון שמלאכות אלו אינן נעשות לימים הרבה (סי' תצה).
קד. גם דברים שנשמרים בקירור מותר לבשלם ביו"ט, אם התבשיל כשהוא טרי טעמו משובח יותר (שם).
קה. קומפוט [לפתן] שלא מפיג טעמו אם מבשלים אותו מבעוד יום, וכן כל דבר שרגילים לאוכלו צונן - לדעת השו"ע מותר לבשלו ביו"ט, ולדעת הרמ"א אסור לבשלו כדרכו אלא ע"י שינוי (שם), ואף לבני ספרד יש להחמיר בזה (כנה"ג, מאמר מרדכי, ברכי יוסף שם).
קו. אם לא הייתה אפשרות לבשל בערב יו"ט כי היו טרודים, דינו כאונס ומותר לבשלו ביו"ט ללא שינוי (משנ"ב סי' תצה ס"ק ח, י).
קז. מאכל המפיג טעמו מותר להכינו, אף אם לא יפיג טעמו עד שיאכלנו, וכגון שדעתו להכינו לליל יו"ט, ועד אז לא יפוג טעמו.
קח. אף שאפשר להדליק גז מערב יו"ט ולהניח עליו את הסירים שיתבשלו ביו"ט, אין צורך לעשות כן כיון שיש הפסד ממון של הגז הבוער בינתיים ללא צורך (פמ"ג בראש יוסף ביצה לג, ובסי' תקב משב"ז א).
קט. אסור להדליק אש חדשה ביו"ט, אבל מותר להעביר אש מאש דולקת.
קי. להעביר אש ממקום למקום ע"י גפרור או נר אמצעי – אם יש טרחה להעביר ישירות – מותר (סי' תקיד פמ"ג משב"ז ס"ק ח).
קיא. מותר להעביר אש ממקום למקום לצורך אור או לצורך הדלקת נרות יו"ט או ביהכנ"ס או ברית מילה (סי' תקיד).
קיב. כירות גז הישנות שאין בהן מפסק ביטחון, מותר להדליקן ביו"ט, וכן מותר להגדיל את להבת הגז. ובחדשות [שיש בהן מפסק ביטחון] - יש מחמירים.
קיג. כיריים עם מצת אלקטרוני אסור להדליק, ולכן אם הלחצן של הגז הוא גם המצת יש לנתק את הכיריים מערב יו"ט. ואם שכח לנתקו אפשר לעשות זאת ע"י גוי.
מכבה (סי' תקיד)
קיד. אסור לכבות אש ביו"ט, ואף אם האור מפריע לו לישון, וכן כאשר מעביר אש ע"י גפרור לא יכבה אותו אלא יניחנו שייכבה מאליו, וכן אין לכבות או להנמיך גז ביו"ט.
קטו. כיריים של גז - אם האוכל יישרף אם לא ינמיך את הלהבה, ידליק אש אחרת קטנה יותר, או יעביר את הסיר אל שכן שיש אצלו אש קטנה יותר. ואם לא יכול להדליק אש קטנה יותר [ויש לדון כשיש לו כיריים מהדגמים החדשים שיש בהן מפסק ביטחון] - כיון שאם לא ינמיך את האש יישרף האוכל – הוי צורך אוכל נפש ומותר להנמיך.
קטז. המניח סיר ובו מים על גבי האש כדי שירתחו המים ויגלשו, וכוונתו לגרום כיבוי האש – אם אינו משתמש במים שמרתיח לדבר אחר – אסור לעשות זאת, ואף אם משתמש במים אין לעשות כן.
בורר (סי' תקד בבה"ל ד"ה 'משום', סי' תקו סע' ב, סי' תקי סע' ב-ה)
קיז. הקדמה: פסק השו"ע (סי' תקו סע' ב) שקמח שריקדו אותו מאתמול ונפל לתוכו צרור וקיסם, נכון להחמיר שלא לבוררו. עוד מבואר במהרי"ל שאסור לברור פירורי מצה גדולים מתוך קטנים ביו"ט (מובא בט"ז סי' תצה ס"ק ב ובמג"א סי' תקד ס"ק ט).
אמנם בסי' תקי (סע' ב) מבואר שמותר לברור קטניות בחיקו ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה (ביצה יד:). וצ"ע מאי שנא קמח ופירורי מצה האסורים בברירה מברירת קטניות המותרת. ונאמרו בזה שתי דרכים עיקריות -
[א] הגר"ז (סי' תקו קונטרס אחרון א) סובר שרק קטניות שאין דרך לבוררם לימים רבים מותר, אבל חיטים שדרך לבוררם לימים רבים אסור, ולכן לגבי קטניות מותר ולגבי מצה אסור.
[ב] שיטת החיי"א (כלל פב סע' ג) שדבר שהוא דרך ברירתו בחול אסור, אבל קטניות מותר כי אין דרך ברירתו בכך.
לפי דברי הגר"ז יהיה מותר להוציא עצמות של דגים ובשר, וכן לקלף במקלף, וכן יהיה מותר להוציא שקית תה מתוך כוס [וכן להשתמש בתיון לאוסרים זאת בשבת], ויהיה מותר להשתמש במצקת מחוררת ביו"ט. אך לפי דברי החיי"א יוצא לכאורה שיהיה אסור לעשות את כל הנ"ל כיון שכך היא הדרך לברור בחול.
אך מצינו בשו"ע (סי' תקי ס"ד) שמותר לתת במשמרת תלויה שמרים לסינון, ולפי דברי החיי"א צ"ב איך מותר לברור באופן זה.
ומבואר בבה"ל (שם ד"ה 'מותר') שכיון שדרך לעשותו לפי שעה אין בזה איסור בורר.
ולפי"ז נראה שגם לפי החיי"א מותר לקלף במקלף ביו"ט כיון שמוכרח שהוא נעשה לפי שעה, וכן בשקית תה, וכן מותר להוציא גרעינים עם כלי המיוחד להוצאת גרעיני תפוחים וכן במסננת זיתים ואטריות [ולגבי מסננת אטריות יש לעיין לפי הגר"ז אם מותר כיון שהוא מין דגן].
וצ"ל שכל מה שכתב החיי אדם בביאור השיטה (סי' תקו סע' ב) שאם נפל צרור לקמח שלא יטול הצרור בידו כיון שדבר שהוא דרך ברירתו בחול אסור - הוא משום שאין דרך לעשותו דווקא סמוך לאכילה, אבל בדברים שדרכם לעשות תמיד סמוך לסעודה – מותר.
קיח. עוד כתב הבה"ל (סי' תקי ד"ה 'אם רוצה'), שכל מה שהותר ברירה ביו"ט זה רק אם אי אפשר היה לעשות מבעוד יום. ואם היה אפשר לברור מבעוד יום, יברור בשינוי או באופן המותר בשבת.
קיט. ברירת עצמות מדגים ובשר: גם לדעת החיי"א יש להתיר כיון שגם בשבת יש צדדים להקל (עי' בה"ל סי' שיט ס"ד).
קכ. הוצאת עצמות מדגים או בשר - יש להקל כיון שאין דרך להוציאו מבעוד יום.
קכא. שימוש במקלף ובמצקת מחוררת - כיון שאין דרך לעשות כן מערב יו"ט, מותר.
קכב. שריית חסה במים ביו"ט לנקותה מתולעים אסורה (מג"א סי' תקי ס"ק ד בשם היש"ש, ויל"ע בזה עוד).
טחינה ביו"ט (סי' תקד משנ"ב ס"ק יא, יט, ושעה"צ ס"ק יח, לו)
קכג. מותר לחתוך ביו"ט ירקות לסלט בלי שינוי כיון שהוא כמו שום בצל ושחלים שא"צ שינוי.
קכד. מותר לרסק ירקות במזלג אף ללא שינוי כלל.
קכה. מותר לגרד במגרדת [פומפייה] פירות וירקות ביו"ט, ונכון לשנות ע"י שיעשה זאת על השולחן וכדו' או שישתמש במגרדת מצידה השני.
קכו. מותר לחתוך פירות וירקות לחתיכות גדולות קצת כדרכו בסלייסר, ואם חותך לחתיכות קטנות דינו כמגרדת שנכון לעשותו בשינוי.
קכז. מותר לכתוש שום בכותש שום כדרכו, ונכון גם בזה לשנות, וכן מותר למעוך תפו"א במועך תפו"א, ונכון לעשות כן בשינוי כגון על שולחן וכדו'.
דישה וסחיטה
קכח. ביו"ט אסור לסחוט פירות, מכיון שמלאכת דש לא הותרה ביו"ט. ומותר לסחוט לתוך אוכל כמו בשבת (סי' תצה).
קכט. דין שימוש במגבונים לחים ביו"ט הוא כבשבת, וכן לגבי שטיפת כלים בסקוטש - דין יו"ט כבשבת.
קל. שאיבת חלב ביו"ט דינה כבשבת (עי' סי' תקה).
לש (סי' תקו)
קלא. לישה הותרה ביו"ט, ולכן מותר להכין סלט ביצים עם מיונז כרגיל בלי שינוי.
קלב. ג'לי יש להכינו מערב יום טוב כיון שטעמו טוב כשנעשה מבעו"י ואולי טוב אף יותר (עי' משנ"ב סי' תצה ס"ק ח).
קלג. לש עיסה ביו"ט מותר להפריש ממנה חלה ביו"ט, ואם לש בערב יו"ט אסור להפריש ביו"ט (סי' תקו).
מוליד
קלד. גם ביו"ט קיים איסור מוליד. ולכן אסור לשים בושם על הבגד, אך על הגוף מותר, וכבשבת (סי' תקיא וסי' תרנח). וכן אסור להדליק גפרור ביו"ט (כדלעיל סע' קיא).
קלה. לצורך אוכל נפש, הותר איסור מוליד (רשב"א בעבודת הקודש הארוך, בית מועד שער ב, בגיליון שם, והוא העתקה מתחילת ספר מעשה רקח, וכ"ה בשו"ע הרב סי' תקיא ס"ז). ולכן לצורך אכילה מותר לרסק קרח, ולחמם מרק קפוא [וכן להקפיא מים לצורך אותו יום].
עיבוד באוכלין
קלו. לכתחילה יש למלוח ירקות רק בצורה המותרת בשבת ע"י נתינת שמן וכדו'. ואם אין לו אפשרות מותר למלוח כרגיל. אבל כבישת ירקות ביו"ט אסורה כיון שהדרך לעשותה לימים רבים (סי' תק ס"ה).
דיני מוקצה ביו"ט (סי' תצה סע' ד)
קלז. איסור מוקצה נוהג ביו"ט, וכל מוקצה האסור בשבת, אסור ביו"ט.
קלח. כלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו ומקומו, וכן מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו ובסיס לדבר האסור - אסור לטלטלם ביו"ט.
קלט. מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש (סי' תקט וסי' תקיח).
קמ. קמח ותפוחי אדמה אינם מוקצה ביו"ט, כיון שמותר לבשל ולאפות ביו"ט.
קמא. נרות וגפרורים [ונראה שה"ה פנס דולק] אינם מוקצה ביו"ט (ואין בזה משום מוקצה דשלהבת, וראה בסע' הבא).
קמב. מותר לטלטל ביו"ט מכשיר חשמלי לצורך גופו ומקומו. ואף אם יש בו גוף חימום המתלהט [כגון מיחם חשמלי], ובלבד שלא יהיה בו משום מוקצה מחמת חסרון כיס [אך בשבת אם יש בו גוף חימום המתלהט, הרי זה מוקצה מחמת גופו מחמת מוקצה דשלהבת (ראה אזמרה לשמך גיליון 72, 161)].
הוצאה מרשות לרשות (סי' תקיח)
קמג. אסור להוציא ביו"ט שלא לצורך כלל, וגם לבני עדות המזרח יש להחמיר בזה (בה"ל סי' תקיח בדעת השו"ע). ואם יש עירוב שאפשר לסמוך עליו [ודי שהמחיצות טובות, אף אם אין שכירויות], מותר להוציא רק באופן שאין איסור הכנה.
קמד. מותר להוציא ביו"ט לצורך יו"ט כדרכו, ואף אם היה אפשר להוציא מערב יו"ט (סי' תצח ס"ב, סי' תקד ס"ב).
קמה. להוציא מפתח הנצרך לשימוש ביו"ט עצמו, כגון אם צריך להשתמש בו לפתוח בית במקום אחר וכדו' – מותר.
קמו. אם עוזב את הבית ורוצה לנועלו לשומרו מפני הגנבים ונוטל המפתח עימו ומטלטלו, י"א שכיון שאם לא ינעל את הבית הדבר יגרום לו דאגה – הוי צורך יו"ט ומותר, אך נכון להחמיר כדעה הסוברת שכיון שאין הטלטול נצרך ליו"ט עצמו אלא לשמירת הבית – שלא לטלטל.
קמז. נחלקו האחרונים האם מותר להוציא דבר שיש רק צד רחוק שיצטרך להשתמש בו ביו"ט, אבל אם הדבר ספק - מותר להוציאו לכו"ע.
קמח. מותר להחזיר ספרים ומחזורים אחר התפילה מבית הכנסת לביתו אם יש חשש שיאבדו, וטעם הדבר מפני שהתירו סופו משום תחילתו [ואם יש עירוב שאפשר לסמוך עליו, מותר להחזיר בכל אופן, ואין בזה איסור הכנה, כיון שהוא החזרת דבר למקומו]. ואם ישתמש במחזור בביתו מותר להחזירו אף אם אין חשש שיאבד בבית הכנסת.
תחומין (סי' תטז ס"ה וסי' תקכח)
קמט. איסור תחומין נוהג ביו"ט כמו בשבת.
"מתוך שהותרה"
קנ. "מתוך שהותרה [מלאכה] לצורך - הותרה שלא לצורך" (ביצה יב. וסי' תקיח). היתר זה כולל עשיית מלאכות אוכל נפש כגון בישול והוצאה - שלא לצורך אכילה - אבל הם לצורך היום, כגון - הוצאת ספרים, ארבעת מינים ושופר, וכן חימום מים לצורך שטיפת פנים.
קנא. היתר זה הוא בתנאי שתהא המלאכה דבר השווה לכל נפש, ולכן אסור להניח בשמים על האש ביו"ט לעשותו מוגמר, כיון שאין דבר זה שווה לכל נפש (ונתבאר בהרחבה באזמרה לשמך פסח ב, בדין שווה לכל נפש בעישון סיגריות ביו"ט).
קנב. מלאכות שאין בהן צורך כלל - אסורות, ולכן אסור לבשל ולהוציא ביו"ט שלא לצורך כלל, וגם לבני עדות המזרח יש להחמיר בזה (בה"ל סי' תקיח בדעת השו"ע).
קנג. אסור להרוג [ולצוד] זבובים ויתושים המפריעים ביו"ט כי לא אומרים 'מתוך' בדבר שהוא רק סילוק (סי' תקיד ס"א, משנ"ב סי' תקלג סק"כ).
קנד. אסור לעשות מלאכה ביו"ט עבור גויים, מומרים ובעלי חיים (סי' תקיב).
דינים כלליים ליו"ט
קנה. אסור למדוד ולשקול ביו"ט כמו בשבת (סי' תק).
קנו. אמירה לנכרי ביו"ט דינה כבשבת - מה שאסור לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשותו (סי' תצה ס"ק א).
קנז. דין נטילת תרופות ביו"ט כדין נטילת תרופות בשבת (סי' תקלב סק"ה).
קנח. דין פתיחת בקבוקים, פחיות וקופסאות ביו"ט כדין פתיחתם בשבת (ועי' סי' תקט ס"ו).
קנט. דין הזמנת גוי, מומר, ואנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לסעודת יו"ט, וכן דיני טעויות בתפילות יו"ט, דין עישון ביו"ט, דין רגל מבטל אבילות, דיני יו"ט שני של גלויות – כל אלו התבארו בהרחבה באזמרה לשמך פסח ב.
רחיצה ביום טוב
להרחבה, ומקורות הדינים – ראה אזמרה לשמך גיליון 93
רחיצה במים קרים
קס. לבני ספרד מותרת, ולבני אשכנז מעיקר הדין מותרת, אך נהגו שלא לרחוץ את כל הגוף אלא במקום צער [ומיעוט הגוף מותרת אף שלא במקום צער, אך במקום ריבוי שיער, מותר רק במקום צער (וראה סע' קעו-קעז בעניין חפיפה וניגוב)].
רחיצה במים חמים
גם באופנים דלהלן בהם הרחיצה מותרת ברוב הגוף- לבני אשכנז הוא רק במקום צער.
קסא. רחיצה במים חמים שהוחמו ביו"ט - אסורה, בין רחיצת כל גופו יחד ובין רחיצת אבר אבר. אך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים, וכן רחיצת מיעוט הגוף [עכ"פ שהוחמו בחמה, כדלהלן] - מותרת.
קסב. רחיצה במים חמים שהוחמו מערב יו"ט – לבני ספרד מותרת, ולבני אשכנז רחיצת כל הגוף יחד אסורה, אך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים וכן רחיצת מיעוט הגוף, וכן רחיצת אבר אבר [היינו עם ניגוב בין כל אבר ואבר שרוחצים], מותרת.
דיני חימום מים ביו"ט לרחיצה
קסג. אסור לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת כל הגוף, אפילו אם כוונתו לרחוץ אבר אבר.
קסד. מותר לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת פנים וידיים.
קסה. נחלקו הראשונים האם מותר לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת מיעוט הגוף, ולהלכה בחימום מים ע"י דוד שמש ניתן להקל לכתחילה [ובתנאי שלא נכנסים מים קרים לדוד, אך אם נכנסים מים קרים, ראה בסע' קסח]. וחימום מים על ידי בוילר חשמלי [הדולק מערב החג או ע"י שעון שבת] וכן חימום מים על האש - המיקל יש לו על מי לסמוך.
קסו. יונקרס - אין להשתמש בו, ואפי' לרחיצת מיעוט הגוף.
קסז. דוד שמש – בעקבות פתיחת ברז המים החמים בבית שמותקן בו דוד שמש, נכנסים מים קרים לדוד, ולכאורה יש איסור בדבר מפני שהמים הקרים מתבשלים בדוד שלא לצורך [שהרי לא משתמשים בכל המים שבדוד]. ולכן בפתיחת הברז לצורך רחיצה באופנים המותרים [לצורך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים, מיעוט הגוף, או לצורך שטיפת כלים], אין להקל לכתחילה, אך אין למחות במקלים בזה.
גדרי 'הוחמו מערב יו"ט - וביו"ט'
קסח. אם הניח את סיר המים על האש ביו"ט עצמו – המים נחשבים 'הוחמו ביו"ט'.
קסט. אם הניח את סיר המים על האש בערב ביו"ט, והסירו מהאש לפני כניסת יו"ט -המים נחשבים 'הוחמו מערב יו"ט'.
קע. אם הניח את סיר המים על האש בערב יו"ט, והשאירו שם ביו"ט - נחלקו הפוסקים האם נחשב 'הוחמו מערב יו"ט' או 'הוחמו ביו"ט', ולהלכה דינם 'הוחמו מערב יו"ט'.
קעא. המערב מים קרים במים חמים שהוחמו מערב יו"ט, נחלקו הפוסקים האם דינם כמים שהוחמו מערב יו"ט, או שהדבר תלוי במטרת עירוב המים - שאם עירב לצורך קירור המים החמים - דינם כ'הוחמו מערב יו"ט', ואם עירב כדי להרבות מים חמים - דינם כ'הוחמו ביו"ט'. ולהלכה אין לחלק, ובכל אופן דינם כמים שהוחמו מערב יו"ט.
קעב. רחיצת כל הגוף במים קרים [לבני אשכנז דווקא במקום צער] - מותרת כרגיל.
קעג. רחיצה במים חמים:
[א] רחיצת כל הגוף יחד – אסורה לבני אשכנז בכל מקרה, ולבני ספרד מותרת רק במים שהוחמו מערב יו"ט (עי' לעיל גדרי 'הוחמו מערב יו"ט - וביו"ט' מה נחשב מים שהוחמו מערב יו"ט).
[ב] רחיצת גופו אבר אבר [דהיינו עם ניגוב לאחר כל אבר שרוחץ] – במים שהוחמו ביו"ט אסורה, ובמים שהוחמו מערב יו"ט מותרת, ולבני אשכנז רק במקום צער [ולכן, יכול להניח מערב יו"ט סיר מים על האש, וביו"ט ישפכם לגיגית אמבטיה, ויכול להוסיף מים קרים, ולהתרחץ בהם].
[ג] רחיצת פנים, וכפות ידיים ורגליים – מותרת אפילו במים שהוחמו ביו"ט [ולכן, יכול להניח ביו"ט סיר מים על האש, וישפכם לגיגית אמבטיה, ויכול להוסיף להם מים קרים. אך רחיצה במים מדוד השמש [מבלי לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד] אינה לכתחילה, וכבסע' הבא].
[ד] רחיצת מיעוט הגוף – מותרת במים שהוחמו מערב יו"ט, והמיקל לרחוץ במים שהוחמו ביו"ט ע"י סיר על האש או ע"י בוילר חשמלי [שדולק מערב החג או ע"י שעון שבת], יש לו על מי לסמוך [ואם רוצה לרחוץ במים חמים מהדוד שמש, צריך לכתחילה לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד, אך אין למחות במיקל בכך אף ללא סגירת ברז המים הקרים של הדוד].
קעד. רחיצת תינוק:
[א] תינוק שלא רגילים לרחצו בכל יום, דינו כגדול.
[ב] דין רחיצת כל גוף התינוק שרגילים לרחצו בכל יום, וכן רחיצת לכלוך מתינוק [אף שלא רגילים לרחצו בכל יום]:
מותרת במים שהוחמו מערב יו"ט, ואף במים שהוחמו ביו"ט ע"י סיר על האש מותרת, ובתנאי שהמים חוממו לצורך שתיה או שטיפת כלים [כלומר, יניח סיר מים על האש, בחלק מהמים החמים ישטוף כלים, ואת שאר המים ישפוך לגיגית האמבטיה, ויוסיף מים קרים וירחץ בהם את התינוק].
רחיצתו במים חמים מהדוד שמש [מבלי לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד], אינה לכתחילה, והמיקל בזה ע"י שפותח את הברז לצורך שתיה או שטיפת כלים [כגון שלאחר פתיחת הברז, ישטוף מעט כלים באמבטיה, ולאחמ"כ ירחץ את התינוק], אין למחות בידו.
דיני חפיפת השיער, וניגוב
קעה. חפיפה: אף באופנים שהותרה רחיצה ביו"ט, אסור לחפוף את השיער, משום איסור סחיטה, ומותר רק להניח סבון נוזלי ממש [שאינו סמיך יותר מסמיכות השמן, כדי שלא יהיה ממרח, וכן גזירה שמא ימרח] על השיער, ולשטפו עם הזרם ללא מגע בשערות כלל [ולבני אשכנז רחיצה זו הותרה במקום צער בלבד, כאמור].
קעו. ניגוב: אסור לנגב כל מקום שיש בו ריבוי שיער משום סחיטה, ומותר רק להניח בעדינות [מבלי ללחוץ] את המגבת על הגוף על מנת שתספוג את המים.
שימוש בדאודורנט בשבת ויו"ט
קעז. אין איסור הולדת ריח על גוף ושיער.
אך מצד איסור ממרח, מותר להשתמש רק בדאודורנט רול [מיימי] שהוא נשפך או בספריי, אך בסטיק או בג'ל אסור משום ממרח.
| הגיליון הודפס ע"י הרב רוני ליקר, הרב שילה אריאל והרב שלמה בלאק הי"ו להצלחתם ולהצלחת ילדיהם בתורה ויר"ש ובכל העניינים |
[1] יש לדון להתיר לאומרה אף בפיו, כיון שאז הוא זמנה של התפילה, וכל תפילה שזמנה בשבת, מותר לאומרה בפיו [כמבואר בר"ן (ר"ה, דף ט. בדפה"ר, בשם ספר העתים; הובא במג"א סי' תרכג ס"ק ג, ובמחצה"ש שם), בעניין היתר אמירת אבינו מלכנו ביו"כ שחל להיות בשבת וז"ל: "כיון שהוא שאלת צרכים בשבת לא התירו לאמרו אלא ביוה"כ שחל להיות בשבת שהוא שעת גמר דין, שאם לא עכשיו אימתי" עכ"ל. ועי' משנ"ב (סי' רסג ס"ק ב, סי' תקכט ס"ק יט). וטעם הדבר שאין מתפללים תפילת שמו"ע בשבת, מבואר בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב, הובא במשנ"ב סי' רצד ס"ק ב) שהוא משום איסור בקשת צרכיו בשבת (ועי' ברכות כא, ועי' ירושלמי שבת פט"ו ה"ג, מובא בתוס' ברכות מח:, ובמשנ"ב סי' קפח סק"ט, שדבר שהוא טופס ברכה, מותר לאומרו בשבת, ועי' מדרש תנחומא וירא פרשה א, ומשנ"ב סי' רפח ס"ק כב, ומג"א סי' תקפד סק"ג).
אך נראה שמאחר שאפשר לאומרה אף ביום חמישי, וכפי שאומרים יו"כ קטן ביום חמישי, שהוא זמן העת רצון של ערב ר"ח (עי' סי תיז), לכך אין זה נחשב שזמנה בשבת.
[2] ומי שקשה לו לטבול, יכול לסמוך על השיטות שבזה"ז אין חיוב לטהר עצמו ברגל (עי' שאג"א סי' סז, שע"ת סי' תקכט). ואם רוצה, ירחץ בט' קבין.
[3] טעה ובירך "להדליק נר של שבת" במקום "להדליק נר של יו"ט" - אם נזכר לאחר כדי דיבור שכבר אינו יכול לתקן, לא יברך שוב (מפני שיו"ט בכלל שבת, עי' רש"י מנחות סה: ד"ה רגל ושבועות טו: ד"ה אין בנין, שו"ת מהר"ם בריסק ח"ב סי' מד-מה. ולעניין תפילה יו"ט אינו בכלל שבת, עי' סי' תפז).
[4] בשעת הצורך, יכולה האישה להתנות שאינה מקבלת את היו"ט בהדלקה, ובלבד שמדליקה את הנרות תוך 40 דקות לשקיעה. אולם הנוהגות לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, מקבלות בהדלקתן את כל דיני היו"ט, ובאופן זה לא מועיל להתנות שלא לקבל את היו"ט [ואף בנות ספרד הנ"ל שלא מקבלות יו"ט בהדלקה ובברכה, אם מברכות שהחיינו, מקבלות].
[מצוי שאישה רוצה לעשות תנאי בהדלקת נרות, משום שהיא מתארחת בליל יו"ט ורוצה ליסוע לבית המארחים לאחר ההדלקה. אמנם באמת אין זה נכון, מפני שיש להדליק נרות במקום האכילה ולא במקום השינה, ועל כן מוטב שתיסע לפני יו"ט לבית המארחים, ותדליק שם נרות ותקבל יו"ט, ולא צריכה להדליק בביתה כלל].
[5] להלן (סע' נו, ובהערה שם) יבואר שאף בלילה יש חיוב שמחה, אמנם החזו"א (או"ח סי' קכד על פסחים דף עא) נסתפק האם מה שנאמר שיש שמחה בלילה הכוונה שצריך לשתות גם ביום וגם בלילה או שמספיק לשתות פעם אחת - או ביום או בלילה - ומה שנתחדש הוא ששתיית הלילה פוטרת את שתיית היום [ועי' צל"ח (פסחים עא) שסובר שיש שמחה גם ביום וגם בלילה, וכ"מ בטורי אבן (חגיגה יז), אמנם השפ"א (סוכה מח) סובר שדי בשמחה או ביום או בלילה], ולכן לכתחילה יש לשתות יין גם בלילה וגם ביום.
[6] מדברי הגמ' והשו"ע הנ"ל נראה שאין דין שמחה ביין בנשים, אולם בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' א ובהשמטות שם) מבואר שנשים חייבות בשתיית יין ובאכילת בשר [בזמן המקדש, ואף בזמננו שאין חובה לאכול בשר, עדיין מקיימים מצווה כשאוכלים], ובהגהות בני בנימין על הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ח, נדפס ברמב"ם מהד' פרנקל) כתב שנשים אינן חייבות בשתיית יין (ע"פ המבואר בכתובות סה, משנ"ב סי' קע ס"ק יג), ומשמע שבבשר מקיימות מצוות שמחה, ונראה שאף מקיימות בזה מצוות עונג כמו בשבת.
[7] האומרים תיקון בליל שבועות [ע"פ הזוהר פרשת אמור (צח.), הקדמת הזוהר (ח"א שם), וסדר הלימוד מבואר בשער הכוונות (פט.)] לומדים בחצי הראשון של הלילה תנ"ך [כמבואר בספר טור ברקת (למהר"ח הכהן תלמיד מהרח"ו), ובספר חמדת ימים (ח"ב, חלק שבועות) ובספר מקדש מלך (פרשת אמור) שיש ללמוד את התנ"ך עד חצות. ומבואר בדבריהם שאין חשש ללמוד תנ"ך בליל שבועות לפני חצות. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ב) ובכה"ח (סי' רלז ס"ק ט) שבכל לילי יום טוב אין חשש, כמו בלילי שבת. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת סי' קפו) שאין חשש כמו בהושענא רבה שקוראים משנה תורה]. ואם לא הספיקו עד חצות, יאמרו אח"כ. ולאחר חצות לומדים תורה שבע"פ כדלהלן [ומי שלא יכול לומר את כל התיקון, יאמר רק את התנ"ך, כי זהו עיקר התיקון (כה"ח סי' תצד סק"ח)].
ובעניין לימוד משניות:
אשכנזים [ליטאים וחסידים] לומדים את המשנה הראשונה והאחרונה מכל מסכת (עפ"י ב"י, של"ה עמ"ס שבועות, נר מצווה אות ה), וכפי שנדפס בנוסח התיקון שאומרים האשכנזים ע"פ הסדר שסידר השל"ה.
אך הספרדים לא נוהגים ללמוד משניות בליל שבועות [כ"כ בטור ברקת ובחמדת ימים הנ"ל, וכ"ה בחיד"א (בספרו לב דוד, פרק לא בשם הטור ברקת הנ"ל), ובבא"ח (פרשת במדבר ס"ד) ובכה"ח (סי' תצד ס"ק ט)], אלא אומרים את סדר התיקון הנדפס בספר קריאי מועד, ולומדים את האידרא רבא והזוהר [אך כשלומדים גמ', מותר ללמוד את המשניות שעליהם הגמ'].
מנהג זה [להישאר ערים בלילה] ולומר את התיקון שייך רק בגברים ולא בנשים (בא"ח ש"א פ' וישלח ס"ו). נשים שרוצות יאמרו תהלים (וכמבואר במורה באצבע אות רכו, במעלת התהלים בחג השבועות, שהוא יום פטירת דוד המלך, עפ"י הירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג, הובא בתוס' חגיגה יז. ד"ה אף).
[8] נחלקו המגן אברהם ושאר אחרונים בדין אדם שאכל או שתה ועבר שיעור עיכול, ודעתו לאכול ולשתות עוד, האם צריך לברך שוב ברכה ראשונה. ולהלכה אין מברך שוב ברכה ראשונה. ולכן כתבנו שאין לברך לפני כל שתייה ושתייה.
[9] שאלה: יש להסתפק האם בחור ישיבה שיוצא מחוץ לבניין הישיבה, צריך לברך שוב כדין שינוי מקום.
תשובה: אם המקום מגודר ממש, אין זה נחשב שינוי מקום ואינו מברך שוב.
מקור: אם לא יצא לתחת אוויר השמים - אינו מברך שוב, וכדין היוצא מחדר לחדר שאינו מברך שוב, ובזמננו שרגילים לכך נחשב כמי שדעתו לכך ומותר אף לכתחילה.
ונראה שאם המקום מגודר, אף שיצא לתחת אוויר השמים, כיון שהבחורים רגילים לצאת ולהשתמש שם - דינו כיוצא מחדר לחדר שאינו מברך שוב [וכמו שנראה שאדם היוצא מביתו למרפסת פתוחה או לחצרו הפרטית, דינו כמי שיוצא מחדר לחדר שאינו מברך שוב, בשונה מאדם שבירך בבניין מגורים ויוצא לחצר משותפת תחת אוויר השמים, שצריך לברך שוב על משקים] (עי' סי קעח).
[10] ע"פ הקבלה טובלים בליל שבועות [חוץ מהטבילה בערב שבועות] קודם עלות השחר (ע"פ הזוהר פרשת אמור דף צח:, של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה אות ב, שעה"כ דרוש שבועות דף פט, פע"ח שער חג השבועות פ"א מובא בכה"ח סי' תצד ס"ק ז, ועי"ע חק יעקב סי' תצד סק"א).
זמן הטבילה הוא החל מחצי שעה קודם עלות השחר [השני] עד עלות השחר (ספר טור ברקת או"ח סי' תצד, סידור רבי שבתי סדר חג השבועות, אמנם ברמ"ע מפאנו במאמר מעיין גנים ח"ג סדר ליל שבועות ובסידור קול יעקב (קאפיל) סדר ליל חג השבועות כתבו שהוא רבע שעה לפני עלה"ש), ואפשר אף משבעים ושתים דקות קודם עלות השחר (מבואר שם בשעה"כ שהוא מהזמן הנקרא "איילת השחר", ומבואר בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) שזמן זה הוא ד' מיל קודם עלה"ש, דהיינו 72 דקות קודם עלה"ש).
טובלים ארבע טבילות, ויש נוהגים לטבול חמש טבילות.
בטבילה זו נוהגים החסידים והספרדים וחלק מקהילות הליטאים. ויש להיזהר מסחיטת השערות (כמבואר להלן בדיני רחיצה ביו"ט).
יש לטבול במקווה צונן. וכשאין אפשרות, יש מקילים לטבול במקווה חם (עי' סי שכו סק"ז, ובשעה"צ סק"ה, שבשעת הדחק יש לסמוך על הקרבן נתנאל המתיר מקווה חם), ויצא מהמקווה מיד לאחר הטבילה (אבנ"ז או"ח סי' תקכו). רחיצת כל הגוף בצונן לאחר הטבילה, הותרה במקום צער (כמבואר להלן בדיני רחיצה ביו"ט).
רבים מקהילות הליטאים אינם טובלים, וככל שבת ויום טוב (כהכרעת הבה"ל סי' שכו, שאדם שאינו צריך לטבול, אין לו לטבול רק עבור תוספת קדושה, מחשש סחיטה. ולדעת הגר"א בכל אופן אין טובלים בשבת ויו"ט).
[11] ברכות השחר לאחר שינת היום כשלא בירך בבוקר: מי שהיה ער בלילה ולא הוציאוהו ידי חובה בברכות השחר, ולאחר מכן ישן במשך היום, היה מקום לדון שיוכל לברך ברכות השחר, אפילו לשיטות שצריך דווקא שינה של לילה, היות שלא ישן בלילה נמצא שהשינה העיקרית שלו היא שינת היום, ויש לומר שבכה"ג יש לה חשיבות של שינת קבע, ויוכל לברך על כך ברכת 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה'. ולמעשה נראה שאין לברך, כמבואר בהרחבה באזמרה לשמך גיליונות 302-303.
[12] ישן שינת קבע בערב החג: י"א שבאופן זה רשאי לברך ברכות התורה, אף אם ניעור כל הלילה (דעת הרעק"א, וכ"פ המשנ"ב שם), אולם למעשה נראה שגם באופן זה, אין לו לברך ברכות התורה בעצמו [ובפרט אם התכוון לפטור את ברכות התורה בערבית של ליל החג, או שלמד לאחריה (כמבואר לעיל בסע' יט)], אלא יצא יד"ח מאחר, או שיכוון ב"אהבה רבה" (טעם הדבר, נתבאר באזמרה לשמך גיליון 303, עיי"ש הרחבה בנדון זה).
[13] דין אדם שלא מוצא מי שיוציאנו בברכות שאינו יכול לברך: ברכות התורה – יכוון ב"אהבה רבה" שלפני קריאת שמע לפוטרם [ושמיעת קריאת התורה / מגילת רות / אמירת "אשרי" לפני מוסף / אמירת פיטום הקטורת בסוף התפילה נחשבים כלימוד שלאחר הברכה (אזמרה לשמך גיליון 217). "אלוקי נשמה" – יכוון בברכת מחיה המתים שבתפילת העמידה לפוטרה.
[14] ואם יוצא מאחרים, צריך שעשרה אנשים ישמעו את המברך ויצאו ממנו יד"ח (משנ"ב סי' מו ס"ק יג, סי' ו ס"ק יד).
[15] רבים מבני ספרד הניעורים בחצות הלילה, נוהגים לומר סמוך לחצות קריאת שמע עם הפסוקים שלאחריה, ללא ברכת "המפיל", והוא עפ"י הקבלה (בא"ח ש"א פ וארא ס"ב, בא"ח ש"א פ' פקודי סי"ד, והוא עפ"י שעה"כ דף נג).
[16] ובעניין השינה המחייבת בנטילת ידיים עצמה [ללא ברכה] לאחר הקימה: אין צריך שינת קבע, אך צריך "שיתין נשמי". ולכן אם ישן יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, אפילו אם ישן על כיסא/ספסל/סטנדר. אך אם ישן פחות מחצי שעה [אף על מיטה], אינו צריך ליטול ידיו. אולם כיון שיש חשש שנגע במקומות המכוסים, צריך ליטול ידיים אף באופן זה.
[17] ובפמ"ג (סי' תצד, הובא במשנ"ב סי' פט ס"ק א) כתב להקל להתפלל לפני הנץ, ובמקום הצורך יש להקל בזה.
[18] כתב הבן איש חי (ש"א פ' במדבר, ס"ה, וכעי"ז בספר שמחת הרגל לחיד"א, לימוד א) "תפלת שחרית ומוסף יתפלל בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע וכו', וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפלת מוסף וכו' הכל הולך אחר החתום". ובחיד"א (דבש לפי, מערכת ה אות ו) כתב שהוא אחד מחמש השכמות, אולם עי' שע"ת (סי' תרסד בשם א"ר). וע"ע תו"ח (סופר, סי' צ ס"ק כ).
ובעניין קריאת התורה, מובא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב, א) "אמר הקב"ה לישראל, בניי היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה".
[19] קריאת שמע שעל המיטה וברכת המפיל, אפשר לומר רק אם יירדם עד עלות השחר השני [אף שכעת יישן את שינתו העיקרית] (עי' סי' רלט בה"ל ד"ה סמוך).
[20] מנהג קריאת מגילת רות: המנהג הנפוץ בקרב קהילות הליטאים לקרוא מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף בברכה. ואם אין מגילה כשרה, קוראים ללא ברכה. הספרדים אינם נוהגים כלל לקרוא את המגילה בשעת התפילה, אך רבים נוהגים לקרוא את המגילה באמירת תיקון ליל שבועות בלילה. בקהילות החסידים יש שנוהגים שהציבור קוראים כל אחד לעצמו מתוך חומש, לפני קריאת התורה. ויש שנוהגים שלא לקרוא כלל.
זמן הקריאה: הנוהגים לקרוא, קוראים לפני קריאת התורה בשחרית. אם לא הייתה מגילה בשחרית, אפשר לקרוא במנחה בברכה (מע"ר שם). אם א"א לקרוא לאחר שחרית, אפשר לקרוא מעלות השחר (ולעניין קריאה בלילה - עי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קנ"ח).
אף מי שיצא ידי חובת קריאת המגילה, יכול להוציא אחרים יד"ח ולברך עבורם.
מקורות הדברים: במס' סופרים (פי"ד) מבואר שיש לקרוא בברכה, וכן מבואר בדרכי משה (סי' תצ) ובמג"א (שם ס"ק ט). וכן דעת הגר"א (עי' מע"ר סי' קעה). ובלבוש (שם) ובגר"א (במעשה רב שם) מבואר שאף מברכים שהחיינו.
אולם ברמ"א (שם) כתב שיש לקרוא ללא ברכה כלל, וכן האריך בזה בשו"ת הרמ"א (סי' לה) שאין לברך. וכן הוא בב"י (סי' תקנט) וכן פסק השו"ע הרב (סי' תצ סי"ז).
[21] ובבה"ל (סי' קעד ס"ב) כתב שיפטור את זה ע"י סוכר. אך יש להעיר דהרי מברכים על סוכר 'שהכל' מספק [דיש שיטות שהסוכר המצוי כיום המופק מסלק סוכר ברכתו האדמה (עי' בה"ל סי' רב סע' טו) ואם בירך עליו האדמה, אינו חוזר ומברך], וא"כ מדוע יפטור ספק בספק. ונראה שיותר טוב לפוטרו ע"י טופי וכדו'.
[22] ובקידוש של הבוקר יש הסוברים ששתייה מעכבת (עי' בהרחבה אזמרה לשמך 30).
[23] בני ספרד (עי' שו"ע סי' קפח ס"ו, כה"ח שם ס"ק כד). נשים (עי' שו"ת רעק"א קמא א).
אם אפשר להן ליטול ידיים שנית ולאכול פת – נכון שיעשו כן.
[24] למעשה לכתחילה ראוי באופן זה שיחזור ויטול ידיו ויאכל כזית או כביצה פת ויברך ברכת המזון ויאמר יעלה ויבוא ויפטור בזה גם את האכילה הראשונה, שבזה מוציא עצמו מידי ספק. ואם אינו יכול לאכול עוד, מספק אינו חוזר ומברך, כיון שיש צד שקיים חובת סעודת יו"ט באכילת המזונות. ואם לא עבר עדיין זמן עיכול מאכילת המזונות חוזר ומברך ברכת המזון, שהרי כל הצד לפוטרו מברכת המזון הוא משום ספק שמא כבר קיים סעודת יו"ט באכילת המזונות, וגם לצד זה הוא מחויב בברכת המזון על המזונות שעדיין לא ברך עליהם ברכת המזון אלא על המחיה, והרי הוא מחויב בברכת המזון לכל הצדדים (וראה בהרחבה אזמרה לשמך גיליון 32).
[25] כן דעת המשנ"ב (סי' תצד ס"ק טז) שאפשר לאכול חלב ולאחמ"כ בשר עם הפסק של אכילה ושתייה באמצע, אך ישנם מחמירים (ב"י יו"ד סי' פט עפ"י הזוהר) שיהיה ברכת המזון באמצע. מלבד זאת, צריך לייחד מפה נפרדת למין השני, וכן צריך לרחוץ ידיו [אם אינן נקיות].
[26] מבואר בגמ' (פסחים עא.) שהלילה הראשון התמעט משמחה, ונמצא לכאורה שאין חיוב אכילת בשר בסעודת הלילה. אולם נראה מוכרח שאף שאין "חיוב" של הבאת קרבן שמחה בלילה, מכל מקום יש חיוב של שמחה מן התורה אף בלילה, וכל המיעוט משמחה הוא רק לגבי "קרבן" [ואכילת בשר בכלל], ולא לגבי עיקר החיוב של שמחה ביום טוב, וכמו שמוכח במג"א (סי' תקמו ס"ק ד), ואם כן יש על כל פנים "קיום מצוה" באכילת בשר בסעודת הלילה (וכמו שיבואר).
וכן נראה שיש קיום מצוה באכילת בשר בלילה, לפמש"כ השאגת אריה (סי' סח) שכל המיעוט של חיוב שמחה בלילה של יו"ט הוא רק מן התורה, אבל מדרבנן יש חיוב של שמחה אף בלילה, ולדבריו נמצא נמי שיש מצוה באכילת בשר בלילה מחמת החיוב שמחה מדרבנן.
ויסוד הדברים להכריח את שיטת המג"א הנ"ל שיש חיוב שמחה מן התורה אף בלילה, הוא ממה שיש להקשות על עיקר סוגית הגמ' (פסחים עא.), שמבואר שם שהלילה של יו"ט התמעט משמחה, ממה שמבואר בגמ' (שם קח:) גבי השותה ד' כוסות בבת אחת - "אמר רב, ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא", וברשב"ם ובתוס' (שם) ביארו שידי יין יצא הכוונה לשמחת יו"ט, ומבואר מזה שיש חיוב שמחה בליל יו"ט. ולכאורה ב' הסוגיות סותרות.
ועל כרחך מבואר מזה שכל עיקר המיעוט משמחה המבואר בגמרא בדף עא הוא רק כלפי החיוב של הבאת שלמי שמחה אבל בכל שאר ענייני שמחה של יין וכדומה, יש חיוב אף בלילה. ומאחר ונמצא שיש חיוב שמחה מן התורה, ומשום כן יש חיוב של שתיית יין אף בסעודת הלילה, אם כן על כרחך שיש עכ"פ מצוה של אכילת בשר, וכפי שמבואר בבה"ל (סי' תקכט) שבכל מקום שיש חובה לשתות יין יש מצוה לאכול בשר.
ויש לבאר את טעם האוכלים סעודה חלבית בלילה, עפ"י מה שנתבאר (לעיל סע' כא, ובהערה שם) שהחזו"א הסתפק האם דין השמחה הוא גם ביום וגם בלילה, או ששמחה ביום פוטרת את דין השמחה בלילה. וכיון שאוכל בשר ביום, די בכך. ואף שנתבאר (שם) לעניין שתיית יין, שלכתחילה יש לשתות יין גם ביום וגם בלילה, הוא דווקא לעניין שתיית יין שהוא חיוב, אך לעניין אכילת בשר שהיא רק מצווה ואינה חובה, קל יותר.
[27] וכן הדין בוופלים וגליליות, שאף שלא נאפו יחד, מברכים רק מזונות מהטעם הנ"ל. אך בקרמבו וטילון [וכן בדג מלוח הנאכל עם קרקר, אם שניהם חביבים עליו] מברכים שתי ברכות, כי עיקר המאכל הוא הקרם/הגלידה/הדג מלוח. וע"ע אזמרה לשמך גיליון 115.
בלינצ'ס גבינה - יש לדון שאף שלא נאפה יחד עם הגבינה, מברכים עליו מזונות, אף אם אוכלים אותו סמוך לשעת ההכנה, כיון שהוא מכוסה בדגן לגמרי, ויל"ע.
[28] ואף שבשבת לא יוצא יד"ח סעודה שלישית אם אוכל סעודה לפני חצות (סי' רצא ס"ב), ביו"ט שמעיקר הדין אין חובה, סומכים על כך (עי' משנ"ב סי' תמד ס"ק ח).
[29] ויש ליישב שאף שאין חובה, יש בזה קיום מצוה, ומוכח שעוסק במצוה קיומית פטור מן המצוה. אמנם בנתיה"מ (סי' עב ס"ק יט) כתב שהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה.
[30] מדרש שיר השירים רבה (א, טו, וכן ח, ח), ר"ן תענית דף י (ב. מדפה"ר ד"ה ואיכא), שו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רא), כפתור ופרח (פ"ו), מהרלב"ח (סמיכת זקנים, קונטרס ג), שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קלד).
[31] הליכה לכותל משכונות ירושלים דלהלן מצריכה עירוב תחומין: גבעת שאול, קרית משה, יפה נוף, בית הכרם, הר נוף, בית וגן, קרית יובל, רמות, רמת שלמה, נווה יעקב ופסגת זאב.
[32] אין בזה משום מוקצה, מכיון שהדלקת הנר נחשבת לאוכל נפש, וטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש. אולם בזמננו שיש אור חשמל אינו מבורר כל כך להחשיבו כצורך אוכל נפש.
[33] שיעור התבשיל: כזית [ואפשר לצרף כמה חתיכות], ויש נוהגים כביצה (עי' א"א לגאון מבוטשאטש, ובספר כרם שלמה דיני עירובין). ונראה שמשקה שיעורו ברביעית. משום הידור מצווה יקח חתיכת מאכל חשובה.
[34] תבשיל שמלפתים בו את הפת - כגון טונה.
אבל תבשיל שאין מלפתים בו את הפת - אין מערבין בו, וכגון אורז, אטריות וקומפוט, שהדרך לאוכלם בפנ"ע ולא עם פת.
תבשיל שנאכל עם פת רק בצורת ממרח - נחשב כדבר שמלפתים בו את הפת.
תבשיל שבצורות הכנה מסוימות אוכלים עם פת ובצורות הכנה אחרות לא אוכלים עם פת - לכאורה נראה שאפשר לערב בו רק כשהוא עשוי בצורת ההכנה בה אוכלים עם פת. וכגון חומוס [ארבעס] - א"א לערב בו, אך בממרח חומוס או בפאלפל העשוי מחומוס - אפשר לערב. וכן תפוח אדמה - א"א לערב בו, אבל צ'יפס מטוגן - אפשר לערב בו.
ביצה – נחשבת תבשיל שרגילים ללפת בו את הפת אף בימינו, שהרי שמים ביצים בלחם. גם דגים - רגילים לאכול אותם עם פת, כמצוי בסעודות שבת וכדומה. בשר - בימינו אנשים לא כ"כ רגילים לאכול את בשר עם לחם, אמנם נראה שאעפ"כ הוא נחשב דבר שמלפתים בו את הפת, מפני שראוי ללפת בו את הפת, שהרי אם יאכלו רק פת ובשר, ילפתו בו את הפת. וכן מצוי בזמננו כמה סוגי בשר שאוכלים עם פת [ויל"ע האם די בזה שנאכל בסעודת פת, ואכמ"ל].
כיצד מבשל: התבשיל שמערבים בו מועיל בין אם נתבשל באש, בין בחשמל, בין באינדוקציה [תולדת חמה], בין ע"י פיסטור [כגון גבינה וחלב], בין צלוי, בין אפוי, בין מעושן ובין מטוגן.
כבוש דינו כמבושל [ולכן אפשר לערב על מלפפון חמוץ] (ס"ה, משנ"ב ס"ק יג, שעה"צ ס"ק כה, ולא חוששים לשיטת החכ"צ), אבל מליחה אין דינה כבישול [ולכן א"א לערב על דג מלוח. אולם בזמננו דגים מלוחים בדר"כ כבושים ואפשר לערב בהם] (שם ס"ה).
תבשיל ופת קפואים: אפשר לעשות עליהם עירוב תבשילין.
[35] יש כמה נוסחאות (עי' ראבי"ה סי' תשמח, מרדכי סי' תערב, ב"י, ב"ח ושו"ע סי' תקכז), והבאנו את הנוסח המקובל.
[36] "לנא ולכל ישראל וכו'" - כך נוהגים לומר, אף מי שאינו מזכה לאחרים, וכפי שנראה במשנ"ב (ס"ק לב), אמנם האליה רבה (ס"ק יז) והחיי אדם (כלל קב סע' יא) כתבו שאם אינו מזכה לאחרים, אינו אומר "לנא ולכל ישראל וכו'".
[37] ייחד תבשיל לעירוב תבשילין, אך לא אמר את הנוסח "בהדין עירובא וכו'": אם נזכר לפני השקיעה, יאמר את הנוסח, אפילו אם לא נמצא ליד התבשיל. אך אם נזכר לאחר השקיעה, יכול לסמוך על עירוב תבשילין זה (משנ"ב ס"ק סג).
שכח לעשות עירוב תבשילין ונזכר כשהוא רחוק מביתו: יחשוב על תבשיל מסוים שהוא יהיה העירוב, ויאמר את הנוסח "בהדין עירובא וכו'" (עיין שו"ת חיים שאל ח"א סי' כט, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' לו, שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ח).
שכח לעשות עירוב תבשילין, וכבר קיבל יו"ט: יכול לערב עד השקיעה.
אם האשה הדליקה נרות - בעלה או אחר יכולים לערב בעבורה עד השקיעה. ואם אין אחר, יכולה לערב בעצמה עד השקיעה, ויש מקילים שיכולה אף אם בירכה שהחיינו.
אם נזכר ביו"ט עצמו שלא עירב: אינו יכול לבשל, לא לעצמו ולא לאחרים בביתם, וגם אחרים אינם יכולים לבשל מאכלים שלו, אפילו בביתם.
ויש בזה כמה דרכים המותרים, כדלהלן:
[א] יקנה את תבשיליו לשכניו וכדומה, והם יבשלו את התבשילים בעבורו, ויכולים לבשל אף בביתו. כמו כן יקנה להם את נרותיו, וכך יוכלו שכניו להדליק את נרות השבת בביתו.
צורת ההקנאה היא ע"י שהקונה [השכן] יגביה את התבשילים, או שהמקנה [האדם ששכח לערב] יודה [אף ללא עדים] שהתבשילים של שכניו [שכן מסוים].
[ב] יסמוך על עירובו של גדול העיר שמזכה לכל תושבי העיר. אולם אם הוא כבר שכח פעם אחת בעבר וסמך על עירובו של גדול העיר, שוב אינו יכול לסמוך על עירובו.
[ג] באופן שלא מועיל עירובו של גדול העיר כנ"ל, ואין לו למי להקנות - יכול לבשל סיר אחד עבור שבת, ואין צריך לצמצם במאכלים שיהיו בסיר זה [וכשאין חשמל בבית, יכול להדליק נר אחד עבור שבת].
[ד] אם עדיין לא בישל את מאכליו ליו"ט - יכול להוסיף אוכל לסירים שמבשל עבור יו"ט אף עבור שבת. ובתנאי שעדיין לא הניח את הסירים על האש, אך אם כבר הניחם על האש, שוב אינו יכול להוסיף. אמנם דגים ובשר יכול להוסיף אף אם הסירים כבר על האש, כיון שהוספתם משביחה את הדגים והבשר שבסיר.
[38] מפני שאי אפשר לעשות עירוב תבשילין פעם נוספת על אותו תבשיל, כמבואר בפסקי הרי"ד (ביצה טז:), ועי' בה"ל (ס"ז ד"ה ומצווה).
[39] מבואר בגמ' (ביצה טז:) שבעירובו של גדול העיר נכללים הגרים חוץ לעיר עד תחום שבת, אך הגרים חוץ לתחום לא נכללים בעירוב, ויש ג' טעמים בדבר: [א] משום שאין דעתו על הנמצאים מחוץ לתחום (רש"י) [ב] משום שאינו בדין שאחד יערב על כל העולם (ר"ן). [ג] משום שאינו יכול לבוא אל העירוב ביו"ט (פסקי ריא"ז).
לפי ב' הטעמים הראשונים, יש לצדד שהעירוב מועיל גם אם הוא חוץ לתחום. אולם בב"ח (סי' תקכז), וביש"ש (פ"ב ה"י) נראה שאינו מועיל, ולכן לכתחילה יש להקפיד שהעירוב יהיה בתוך התחום, אמנם בדיעבד יש לסמוך על הנ"ל.
[40] התבאר לעיל, שנכון להחמיר שהעירוב לא מתיר הכנות שאינן קשורות לצרכי הסעודה, אא"כ ישתמש בהן ביו"ט עצמו. ולפי"ז נראה שהעירוב לא מתיר את סידור הבית סמוך לשבת [אם בפועל לא נהנה ממנו ביו"ט, אף שראוי להנות ממנו ביו"ט], ויש בזה איסור הכנה.
אמנם מצינו (משנ"ב סי' תקג ס"ק א, שעה"צ ס"ק ב, סי' תרסז ס"ק ה) שבשעת הדחק מותר להכין מיו"ט לחבירו וכן משבת ליו"ט בעוד היום גדול, שלא ניכר שעושה כן עבור היום הבא. ומוכח שבשעת הדחק אין איסור הכנה [אף ללא עירוב תבשילין] כשלא ניכר שמכין עבור היום הבא.
ולפיכך נראה שגם בנידון דידן יש להתיר להכין ולסדר את הבית בעוד היום גדול [אפי' לא בשעת הדחק, כיון שיש את השיטות הנ"ל סע' צח, הסוברות שמלאכות שאינן קשורות לצרכי הסעודה מותרות, עכ"פ ע"י עירוב תבשילין].
יודגש: יש הבדל בין ההיתר להכין בשעת הדחק "בעוד היום גדול" שאין בו איסור הכנה, שהוא כמה שעות לפני סוף היום שלא ניכר שעושה כן בשביל היום הבא [ולא די סמוך לצאת היום, אפילו אם ראוי להנות מזה באותו יום], לבין ההקפדה לעשות מלאכות "בעוד היום גדול" (המבואר בסי' תקכז ס"ק ג, בעניין עירוב תבשילין, הובא לעיל סע' צז), שדי בכך שיוכל להנות בזה מבעוד יום [אפילו אם הוא סמוך לצאת היום].
כמו כן, באופנים שעושה פעולות לצורך אותו יום ממש, אין בזה איסור הכנה כלל [מיו"ט לשבת, מיו"ט לחבירו, משבת ליו"ט, ומשבת או מיו"ט לחול. ובאופן זה מותר לעשות פעולות אלו לכתחילה, אף למי שלא הניח עירוב תבשילין].
מטעם זה, אם אי הסדר בבית מפריע לו כבר כעת, וכגון שמגיעים אליו אורחים לפני השקיעה, מותר לסדר את הבית וכן להדיח כלים סמוך לשקיעה, ואין בזה משום הכנה, מפני שנחשב שעושה כן עבור יום זה.
[41] השו"ע הרב (סי' תקג ס"ג) נקט שהדחת כלים נחשבת צרכי סעודה, אך בשו"ת אבני מילואים (סי' י) נקט שלא הוי צרכי סעודה. ולדעה הסוברת שעירוב תבשילין מתיר רק צרכי סעודה (כנ"ל סע' צח), א"כ אסור לרחוץ כלים כלל מיו"ט לשבת. אך כתב שהעולם נהגו בזה היתר.
[42] נחלקו הראשונים האם הוצאה מותרת רק למי שהניח עירוב תבשילין, או אף למי שלא הניח (עי' רשב"א בעבודת הקודש, בית מועד ש"ד הי"ב, משנ"ב ס"ק לז, שעה"צ ס"ק עח). ולפיכך יש להקל להוציא אף בגדי שינה וכדו' אף שלא רגילים להשתמש בהם מבעוד יום, ואין זה דומה לסידור הבית, שלכתחילה יש לעשותו רק בעוד היום גדול (כמבואר לעיל).
[43] ובמחנה ישראל (לחפץ חיים, פרק לא) מבואר להתיר אף בשתי שקיות ביד אחת [ועיי"ש שהסתפק אם מותר גם בשתי ידיים, ועי' אור שמח (הל' שבת פי"ח)].
ומטעם זה מותר להכניס ארגז שתייה למקרר, אע"פ שליום זה די לו בבקבוק אחד, ושאר הבקבוקים הם עבור הלילה (עי' סי' שלו ס"ד, סי' תקג ס"א).