בס"ד אלול תשפ"ג
ראיתי את החיבור "דברי תורת משה" שחיברו הרה"ג רבי משה יהודה ליב ערבליך שליט"א ובאו בו ביאורים וחידושים נפלאים על מסכתות בבא קמא, בבא בתרא, ומכות, והם דברים מתוקים מדבש, בהירים וברורים אשר נכתבו מתוך כשרון רב בהשכל ובתבונה.
ואכתוב בענין הנידון בספרו לגבי מכירי כהונה (ב"ב קכג:) הכא במכירי כהונה עסקינן וכו' מבואר בסוגיא שכיון שרגילים לתת לכהן מסוים את הזרוע לחים וקיבה זה נחשב שזה הגיע ליד הכהן, וזה נחשב מוחזק ולא ראוי, ולכן הבכור נוטל בזה פ"ש. ובביאור הדבר איך פועל דין זה נחלקו רש"י בגיטין (ל.) עם התוס' בסוגיין. ובפשוטו נראה שנחלקו רש"י ותוס' בגדר דין זה, שלרש"י זה פועל ע"י ששאר הכהנים מתייאשים זוכה בזה הכהן שרגילים לתת לו, ולתוס' כיון שרגיל לתת לו אז זה כמו שסיכם איתו שהוא יתן לו, וכיון שאסור לחזור בו לכן זה הופך אותו למוחזק.
והנה הקצוה"ח (סי' רעח' ס"ק טו') דן במקרה שאדם נשבע לחבירו שיתן לו דבר מסוים ונפטר המקבל, שהדין הוא שהנשבע צריך לתת את זה לבניו. ודן הקצוה"ח האם הבכור יקבל בזה פ"ש שכיון שאסור לנשבע לחזור בו נחשב שהאבא מוחזק והבכור יטול בזה פ"ש, והוכיח הקצוה"ח מדברי התוס' בסוגיין לגבי מכירי כהונה שכיון שאסור לחזור בו זה נחשב כמוחזק.
אומנם הנתה"מ (שם ס"ק יא') חולק על הקצוה"ח וסובר שאין להביא ראיה ממכירי כהונה לנשבע, ששאני מכירי כהונה שזה ממון השבט וזה שייך לשבט הכהונה ולכן יש בזה ירושה משא"כ בנשבע לחבירו שלחבר אין שום קנין אלא רק חיוב לתת לו, בזה בכור לא נוטל פ"ש. ובפשוטו נראה שנחלקו הקצוה"ח והנתה"מ האם מתנות כהונה זה שייך לשבט הכהונה או שזה רק הפקר לכהנים, לדעת הנתה"מ זה ממון השבט ולכן בכור נוטל בזה פ"ש, ולדעת הקצוה"ח זה רק הפקר לכהנים ולכן הקצוה"ח משווה את זה לנשבע.
והנה יש לדון באדם שרגיל לתת למוהל מסוים למול את בנו, האם חייב להמשיך לתת לו למול מדין מכירי כהונה כמו כן כאן יש דין מכירי מוהל שאם רגיל לתת למוהל מסוים צריך להמשיך לתת לו למול. ולפי דברי התוס' הנ"ל לכאורה נראה שדין זה שייך גם במכירי מילה, כיון שהוא רגיל לתת למוהל הזה, זה נחשב כמו מתנה מועטת ולכן אסור לו לחזור בו. אולם לדברי רש"י ששאר הכהנים מתייאשים יש לדון שאולי דין זה רק בממון של שבט הכהונה, שבזה אנו אומרים שכיון ששאר הכהנים מתייאשים ומסיחים דעתם זה נחשב שיש כהן יחיד בעולם והוא זוכה בזה אבל במילה לא שייך סברא זו, וגם לפי דברי התוס' יש לדון שדווקא במתנות כהונה יש דין זה כמו שכתב הנתה"מ (סי' רעח' הנ"ל), א"כ למעשה נראה שאדם שרגיל לתת למוהל מסוים לא חייב להמשיך לתת לו ויכול לתת למוהל אחר.
אולם מצינו ברמ"א (יו"ד רסד' סעיף א') שאם סיכם עם מוהל הגון אסור לחזור בו וכתב שם בהגהות הגרעק"א בשם המהרי"ק שורש עו' שאפילו אם הוא לא סיכם עם המוהל לתת לו אלא שהיה רגיל לתת לו גם חייב לתת לאותו מוהל. ובמהרי"ק הנ"ל למד דבריו מדברי רש"י בגיטין הנ"ל ודבריו לכאורה צריכים עיון שיש לומר שרק במתנות כהונה שייכים דברי רש"י שהכהנים מסיחים דעתם ואז זה נחשב שיש רק כהן אחד בעולם ואז זה נחשב שזה הגיע ליעדו. ולכאורה היה נראה שכיון שדברי המהרי"ק חידוש הם, לא הובאו דבריו ברמ"א ונראה לכאורה שיש להקל בזה, וצ"ע למעשה.
ושוב אחזור בשבח החיבור שנכתב בטוב טעם ודעת באופן נפלא ביותר, והגיע לכל זה ע"י שקידתו העצומה ומידותיו המיוחדות והנפלאות, יה"ר שיזכה להמשיך לשקוד ולעמול בתורה בכל כוחו עד שיהיה לאור גדול בישראל.