בס"ד טבת תשפ"ד
ראיתי את החיבור "אדברה בעדותיך" על חומש שמות שחיבר הרה"ג רבי יחזקאל נוסבכר שליט"א והוא חיבור נפלא מאוד שבו מבאר ומברר ומלבן סוגיות שונות הקשורות לפרשה ברוב תבונה ודעת, ויש בחיבור זה הרבה חיזוק לתורה ויראת שמיים, ורבים נהנים לאורו.
בסעודת שבת האם לומר לפני האכילה "לכבוד" שבת קודש או "לעונג" שבת קודש.
ומה שכתב המחבר שליט"א לגבי שיש נוהגים לומר לפני כל אכילה שאוכלים בשבת "לכבוד שבת קודש" והעיר המחבר שצריך לומר "לשם עונג שבת" [וכמו שמצינו במדרש אסתר רבה פרשה ז אות יב שאוכלין ושותין ואומרים "עונג שבת עונג יו"ט"] כי באכילת סעודת שבת מקיימים מצוות עונג כי חילוק יסודי יש בין עונג שבת לכבוד שבת, עונג שבת הוא בדבר שאדם מתענג בשבת עצמה ואילו כבוד שבת הוא גם בהכנות לשבת.
והנה יסוד הדבר מבואר ברמב"ם הלכות שבת (פרק ל׳ הלכה ב-ז) שיש חילוק בין כבוד לעונג שכבוד השבת הוא להתכונן לפני שבת להתרחץ וללבוש בגדי שבת ולסדר את השולחן, ועונג שבת הוא האכילה של מאכלי השבת שהעונג הוא בשבת עצמו וכן הדברים מבוארים להדיא בגר״א (סימן תקכט) שכבוד שבת הוא בערב שבת ועונג שבת הוא בשבת עצמו [והנה לגבי הדלקת נרות שבת כתב הרמב״ם (בפ"ה ה"א) שהוא משום עונג שבת (פ"ל ה"ה) בשבת כתב שהוא משום כבוד שבת ואכמ"ל].
אולם מבואר ברמב"ם (פ"ל ה"ז) "ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת" ומבואר ברמב"ם שאף שהאכילה בשבת היא עונג שבת קרא לזה גם כבוד שבת אמנם יש לדחות שכוונתו שהכנת האוכל הוא כבוד שבת והאכילה היא עונג שבת.
עוד מצינו בשבת (קיט) וכבדתו רב אמר להקדים ומבואר שיש להקדים את סעודת שבת משום כבוד שבת. אך יש לדחות שהקדמת הסעודה היא כבוד שבת והאכילה עצמה היא עונג שבת, אך מצינו בטור ובשו"ע (סי' רפח ס"ז) שכתב שיש להקדים לאכול סעודת שבת משום עונג שבת, הרי אף שבגמ' נכתב משום כבוד שבת, בשו"ע נכתב עונג שבת.
עוד מצינו בטוש"ע (סי רמב) שנקטו לשום כבוד שבת על אכילה בשבת הרי שיש מקור לכבוד שבת אף לסעודת שבת.
וכתב בספר תורת חיים סופר (סי' רסג) שיש הבדל בין כבוד שבת לעונג שבת שבעונג שבת אם לא מתענג פטור מלעשות זאת אבל משום כבוד שבת חייב אף על פי שלא מתענג.
האם אדם שלא כיוון לשם מצוות סעודת שבת, צריך שוב לאכול סעודת שבת.
אולם עצם הדבר לומר לפני אכילת הסעודה "לכבוד שבת" או "לשם עונג שבת" האם חובה לומר כן והאם זה מעכב בסעודת שבת הכוונה לשם מצוות סעודת שבת והנה בפשוטו דין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ מצה) עם הר"ן (ר"ה כח) האם הכוונה באכילת מצה מעכבת, ששיטת הרמב"ם שאין הכוונה מעכבת, וביאר הר"ן (ר"ה שם) שאע"ג שמצוות צריכות כוונה (ר"ה כח או"ח סי' ס) כאן כיון שהוי מידי דאכילה – אין הכוונה מעכבת, וכמו שמצינו גבי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (סנהדרין סב) וה"נ לגבי כוונה, אמנם הר"ן עצמו חולק וסובר שגם במידי דאכילה מצוות צריכות כוונה.
ובשו"ע (סי' תעה ס"ד) פסק כהרמב"ם שבמידי דאכילה הכוונה לא מעכבת, ולפ"ז יל"ד שהוא הדין בסעודת שבת שהוא מידי דאכילה שאין הכוונה מעכבת. אמנם המ"ב (שם ס"ק לד) הביא שרבים מהראשונים חולקים וסוברים שגם במידי דאכילה צריך כוונה, ולפי"ז בסעודת שבת יצטרכו כוונה.
אמנם יש לומר שסעודת שבת אינה צריכה כוונה ע"פ מה שיסדו האחרונים (אמרי בינה או"ח סי' יד, קובץ שיעורים ח"ב סי' כג ובקובץ שמועות ב"מ אות ח) שמצווה שעיקרה התוצאה לא צריכה כוונה, וכיוון שבסעודת שבת עיקר המצווה היא עונג שבת (עיין מ"ב סי' קסז ס"ק צד וסי' רעג ס"ק יט) ולכן אין דין יצא מוציא בסעודת שבת כיון שאין הסעודה מצווה מצד עצמה אלא להתענג, ולכן כיון שהעיקר בסעודת שבת היא התוצאה של 'להתענג' – אין הכוונה מעכבת.
ונחלקו בדבר זה האחרונים שהבית הלוי פרשת תרומה כתב שאין הכוונה מעכבת בסעודת שבת כי בשבת כתיב "וקראת לשבת עונג" וכיוון שהתענג יצא ידי חובה אף שלא נתכון למצווה משא"כ בסעודת יו"ט שכתוב כבוד ושמחה לא יצא אם לא כיון ואולם דעת הכת"ס בתשובותיו (או"ח לט וקז) שהכוונה מעכבת, ואולם להלכה נראה שאין הכוונה מעכבת וכמו שנתבאר באזמרה לשמך (גליונות בשלח-יתרו תשפ"ב) אך לכתחילה יש לכון לשם מצות סעודת שבת ועונג שבת .
מצווה בו יותר מבשלוחו בהכשר מצווה
ולגבי מה שכתב האם יש מצווה בו יותר מבשלוחו בהכשר מצווה הנה מבואר בשו"ע (בסימן ת"ס) שהרא"ש היה בעצמו מתעסק בעשיית המצות וכן ראוי לכל אדם, וכתב המגן אברהם שם סק"א שהטעם הוא משום מצווה בו יותר מבשלוחו.
אולם ברא"ש פסחים (פ"ב סי' כו) כתב: "ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן (פסחים קט"ז) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה".
ומבואר ברא"ש שהטעם להתעסק בעצמו באפיית המצות הוא לא משום מצווה בו יותר מבשלוחו אלא משום דין "לחם עוני" שכך דרכו של עני שהוא עצמו עוסק באפיה וכן בגר"א שם בסימן ת"ס הביא את טעם הרא"ש.
ונראה שלא סובר כדברי המג"א הנ"ל מכיוון שהוא הכשר מצווה ובזה אין דין מצווה בו יותר מבשלוחו אולם במג"א נראה שסבירא ליה שיש מצווה בו יותר מבשלוחו אף בהכשר מצווה.
אולם מצינו במרדכי ונפסק (בסימן תנ"ג ס"ח) שאנשי מעשה הולכים בעצמם לטחינת חיטים בשביל המצות והטעם כתב המג"א שם (ס"ק יב) שהוא משום מצווה בו יותר מבשלוחו. וכן פסק המשנ"ב שם (ס"ק מ"א). הרי מבואר שאף בהכשר מצווה יש מצווה בו יותר מבשלוחו.
והנה מבואר בקידושין (מ"א) שלגבי קידושין אומרים מצווה בו יותר מבשלוחו והרי נחלקו הראש והרמב"ם האם קידושין זה מצווה בפני עצמה או הכשר מצווה שדעת הרא"ש בכתובות (פ"א סי"ב) שקידושין זה הכשר למצוות פרו ורבו ולפי"ז מוכח מהגמרא שגם בהכשר מצווה יש מצווה בו יותר מבשלוחו, וראיה לדברי המג"א שנקט שיש מצווה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצווה, ומבואר שכן דעת הרא"ש, אולם לפי הרמב"ם (פ"א מהלכות אישות) וכן בספר המצוות (רי"ב ורי"ג) מבואר שקידושין זה מצווה בפני עצמה ולפי"ז אין ראיה שאף בהכשר מצווה יש מצווה בו יותר מבשלוחו. ומצינו בכריתות (טו) שר' גמליאל הלך בעצמ ו לקנות בהמה למשתה בנו ויל"ע בזה.
יה"ר שיזכה המחבר להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה ולהרביץ תורה ויראה בקרב ישראל הצמאים לדבר השם מתוך שלווה והרחבת הדעת.