שיעור אכילת מצה

עורך הסדר צריך לאכול לכתחילה בליל הסדר שני כזיתים והמסובים צריכים לאכול כזית אחד.

וישנה מחלוקת מהו שיעור כזית. השיעור הגדול (55 סמ"ק) שקול לשיעור שני כזיתים לפי השיעור הקטן (27 סמ"ק).

ולכן הלכה למעשה צריכים כל המסובים ועורך הסדר לאכול מצה בשיעור משקל 30 גרם שיש בה 55 סמ"ק, ושיעור זה כולל בתוכו כזית אחד גדול שהם שני כזיתים קטנים (וכיון שהדין שעורך הסדר צריך לאכול שני כזיתים הוא מדרבנן, מספיק לאכול שיעור כזית גדול אחד שכולל בתוכו שיעור שני כזיתים קטנים).

בדר"כ במצת מכונה אחת מרובעת יש משקל 30 גרם, ובמצות יד הוא בערך חצי מצה (תלוי בגודל המצה, שישנן מצות גדולות שקילו אחד שווה לשש עשרה מצות, וישנן מצות שקילו אחד שווה ל22 מצות).

וכן באפיקומן שלכתחילה צריך לאכול 2 כזיתים, לכתחילה יש לאכול מצת מכונה אחת שלימה או חצי מצת יד (תלוי בגודל כנ"ל).

בכורך די ב10 גרם מצה שזה שליש מצת מכונה או חמישית מצת יד. זהו השיעור לכתחילה.

מי שקשה לו – יכול להקל אף ב15 גרם מצה בין בהתחלה ובין באפיקומן, וכן הדין לילדים מתחת לגיל בר מצווה שדי להם בשיעור זה. מי שאסור לו לאכול את כמות זו, ישאל חכם אף על כמות פחותה מזו, והאזן לשלוחת דיני חולה שאינו יכול לאכול את השיעורים הגדולים, בתפריט הקודם.

את המצה צריך לאכול בפחות מכדי אכילת פרס – לכתחילה תוך 2 דקות, ובדיעבד 4 דקות [ואם לא מסוגל, יש מקלים גם בזמן ארוך יותר, וישאל חכם].

בריא יכול לפורר את המצה לפרורים דקים ולאכלם, או לטבול את המצה במים בלי לשרותה [אם לא נוהג בכך איסור מצד שרויה], או לשתות קצת מים תוך כדי הבליעה.

חולה יכול לשרות את המצה במים עד שתתרכך ואח"כ לאוכלה, אבל שלא תהא נימוחה.

אכל מצה או מרור והקיא יצא ידי חובה, אבל לא יברך ברכה אחרונה [על המצה] אם הקיא כל מה שאכל ולא נשאר כזית במעיו. ובעניין כוס ג', כיון שי"א שצריכה להיאמר דווקא על ברכה, לכן נראה שיאכל מאכל כלשהו, אף שברכתו בורא נפשות, ועליו יברך וישתה את הכוס הג'

היין ומיץ הענבים הכשרים והמהודרים לארבע כוסות

לכתחילה יש לשתות יין המשכר שזהו דרך חירות, ולכן לכתחילה ישתה יין ולא מיץ ענבים, ולפחות שליש יין ושני שליש מיץ ענבים [או עכ"פ שישית יין] אם מורגש בו היטב טעם היין. מי שקשה לו – יכול לצאת ידי חובה במיץ ענבים.

כל סוגי היינות כשרים לקידוש ולארבע כוסות, ובכללם יין יבש, חצי יבש, מתוק ומבושל.

אם טעם כל הנ"ל שווה וערב בעיניו – יש להעדיף יין אדום יבש שאינו מבושל [מפני שביין חצי יבש, וביין מתוק, פעמים רבות מוסיפים סוכר]. אולם אם יין חצי יבש או מתוק ערב יותר בעיניו, ישתה את היין הערב עליו.

יין מפוסטר אינו נחשב יין מבושל.

יין דל כוהל ויין קל: עדיף יותר לשתות מיץ ענבים מעורב ביין, מאשר לשתות יין דל כוהל או יין קל, מפני שפעמים רבות יין דל כוהל ויין קל הם תערובת של יין, מיץ ענבים ומים [ואינו דל כוהל מחמת שעצרו את תהליך התסיסה לפני שהאלכוהול נהיה חזק, אלא הוא מחמת תערובת המים, ולכן הוא פחות טוב].

יין מוגז, אפשר להשתמש בו לכתחילה, אך פעמים רבות יין מוגז הוא דל כוהל, והוא פחות טוב, כנ"ל.

מצוה לקחת יין אדום. עדיף לקחת יין שהוא אדום בעצמותו. ואם שותה בליל הסדר יין לבן, יערב את היין האדום ביין הלבן, ויעשה זאת מערב החג, שכיון שרצונו בצבע האדום, יש לחשוש לאיסור צובע, אף אם הופך את סדר הנתינה.

שיעור שתיית ארבע כוסות

לכתחילה יש להשתמש בכוס המחזיקה רביעית (150 סמ"ק) ולשתות את כולה בכל הארבע כוסות. חולים וקטנים שאינם יכולים לשתות שיעור זה ישתו מכוס המכילה 86 סמ"ק (רביעית לפי השיעור הקטן). ואם אינם יכולים לשתות את כולה, ישתו לפחות רוב רביעית שהוא 44 סמ"ק.

חולה שיכול לשתות 86 סמ"ק ולא הרבה יותר, יש להסתפק אם ייקח כוס גדולה המכילה 150 סמ"ק וישתה את רובה או שיקח כוס של 86 סמ"ק וישתה את כולה. ונראה שיותר טוב שיקח כוס המכילה 150 סמ"ק וישתה את רובה [76 סמ"ק].

אדם שלא יכול לשתות יין או מיץ ענבים, ורוצה להשתמש בחמר מדינה, נתבאר דינו בדיני חולים שאינם יכולים לאכול את השיעורים המלאים.

דין חולים שאינם יכולים לאכול את השיעורים הגדולים [כגון חולי סכרת, חולי צליאק שאין להם אפשרות לאכול מצות אחרות, לאחר ניתוח בריאטרי, וכן שאר חולים שאינם יכולים את השיעורים הגדולים]

לעניין אכילת מצה –אם באפשרותו לאכול בכל ליל הסדר 30 גרם (שהוא בערך חצי מצת יד או מצת מכונה שלימה), אז יאכל רבע מצת יד או חצי מצת מכונה בתחילת ליל הסדר בכזית הראשון, ורבע מצת יד או חצי מצת מכונה נוסף באפיקומן.

אך אם באפשרותו לאכול בכל ליל הסדר רק 15 גרם מצה (שהוא בערך רבע מצת יד או חצי מצת מכונה) – יאכל אותו לאפיקומן [ובאופן זה אוכל את ה'שולחן עורך' בלי נט"י ומצה, ויברך על כל דבר שיאכל, ובסוף הסעודה יטול ידיו ויברך 'על אכילת מצה'].

אם אין באפשרותו לאכול אפי' כמות זו – יאכל 10 גרם מצה באפיקומן (שהוא בערך חמישית מצת יד או שליש מצת מכונה). ואם אין באפשרותו אפי' כמות זו, יאכל באפיקומן כמה שיכול, ויסמוך על השיטות שהשיעור נמדד לפי זית של זמננו.

לענין שתיית ארבע כוסות – כיון שאינו יכול לשתות 150 סמ"ק, ישתמשו בכוס המכילה 86 סמ"ק, וישתו רוב רביעית (שהוא 44 סמ"ק). ואם גם את זה אינם יכולים, ישתו בארבע כוסות חמר מדינה, ואף שלא פשוט מה נקרא בזמננו חמר מדינה, יש לומר שיוצאים יד"ח בדיעבד בתה או קפה או קוקה-קולה [ואם אינו יכול לשתות קוקה קולה עם סוכר, ישתה קוקה קולה זירו, אף שאין עליו כשרות מהודרת לפסח]. ומי שיוצא בחמר מדינה, נכון שיצא בברכות ע"י שומע כעונה, וינהג כך: ישמע את ברכת הגפן מאדם אחר השותה יין/מיץ ענבים, יענה אמן [ויכוון לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה], ולאחמ"כ יברך בעצמו 'שהכל' וישתה.

כיון שחמר מדינה ברכתו שהכל, לא מברכים על הכוס השניה והרביעית, כי הם נפטרים בברכה הראשונה והשלישית.

לעניין החרוסת – מספיק שיטבול מעט מן המעט.

חולה שאסור לו לאכול כזית מצה ומרור, או לשתות יין [ואסור אף בשיעור הקטן ביותר] – אם אכל או שתה אינו מקיים מצוה [ואם הבריא, צריך לאכול ולשתות שוב]. וילמד הלכותיהם ונחשב כאילו קיים. ובברכת "אשר גאלנו", ידלג על המילים "לאכול בו מצה ומרור".

שיעור המרור

חסה קרובה למשקל המים, ולכן כשמברכים על אכילת מרור: המברך יאכל 50 גרם חסה (והוא בערך 2 עלי חסה גדולים) [וי"א שדי ב-27 גרם], והשומעים די להם ב- 17 גרם חסה. לאכילת כורך די ב- 17 גרם בין למברך ובין למסובים.

חריי"ן הוא כמשקל המים. ולכן המברך יאכל 50 גרם למרור [וי"א שדי ב-27 גרם]. ובכורך 17 גרם, והשומעים בכל האכילות 17 גרם.

מה לוקחים למרור: מנהג העולם שלא צריך חסה מרה למרור. אמנם יש שאוכלים את הקלחים שהם מרים יותר, או אוכלים עולשין שהם מרים יותר מחסה. ומי שיש לו חסה מרה היא עדיפה מעולשין. כמו כן, יש הנוהגים לאכול חריין.

מי שאוכל גם חסה וגם חריין, יקדים את החסה לחריין. אך לא יאכל אותם יחד.

דיני הסיבה

יסדר מקום מושבו כדי שיוכל לישב בהסיבה ולהישען על כרים וכסתות.

מסיבים תמיד לצד שמאל, בין לאדם ימני ובין לשמאלי [אדם ימני שהיסב על צד ימין, נחשב שלא היסב. אולם אדם שמאלי שהיסב על צד ימין, יצא יד"ח].

בעת ההסיבה יש לסובב את הכיסא באופן שהמשענת תהיה לצד שמאל, ויטה את עצמו לצד שמאל וישען על המשענת.

אדם שיושב על כסא ומשעין את גופו באוויר לצד שמאל, לא יצא ידי חובת הסיבה.

צורת ההסיבה: די בהטיה מועטת [שניכר שמיסב]. ההסיבה צריכה להיות באופן שידו אינה משוחררת ואינו יכול להשתמש בה.

מי שיש לו מכה בצד שמאלו שההסיבה מכאיבה לו [ובכלל זה זקן או חולה שההסיבה קשה להם], אפשר שפטור מלהסב.

מי שקשה לו להתחיל לשתות בהסיבה, יכול להתחיל לשתות שלא בהסיבה וימשיך לשתות שיעור רביעית בהסיבה.

מנהג רוב האשכנזים שאין הנשים מסיבות, אולם בנות ספרד צריכות להסב [וכן נוהגים קצת מבני אשכנז]. ובכל אופן, אם שכחו להסב אינן חוזרות.

נשים שאינן מסיבות, יקפידו לאכול ולשתות [את הדברים הצריכים הסיבה] דווקא בישיבה.

ילדים מגיל חינוך, חייבים בהסיבה.