יש חיוב לומר בכל יום בתפלת שחרית פרשת התמיד כמבואר בטור (או"ח סי' מח') שכתב: 'קבעו לומר פרשת התמיד'. והטעם לכך הוא כמו שאמרו בגמ' בתענית (כז' ע"א) ומגילה (לא' ע"ב) שהעסק והלימוד בפרשת הקרבנות נחשב כהקרבת קרבן.
וכ"כ בשו"ע הרב (סי' מח') 'נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה, שע"י הקריאה מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבו קרבן התמיד במועדו, וטוב לומר גם פ' הקטורת... ויש נוהגין לומר אביי הוה מסדר וכו', ומבואר בדבריו שחיוב אמירה יש רק בפרשת התמיד.
והנה הקשו האחרונים (הנודע ביהודה קמא או"ח סי' ד', ובמחזיק ברכה סי' מח') מדוע בתפלת שמונה עשרה של שחרית ומנחה אין מזכירין פסוקי תמיד של שחר ובין הערבים כמו שמזכירים במוסף.
ויש בזה שני תירוצים: הנודע ביהודה מיישב שכיון שהדין הוא שאם אדם מחדש דבר בתפילתו ומבקש בקשה נוספת שלא ביקש כשהתפלל שמו"ע מתחילה, יכול להתפלל שוב תפילת נדבה, כמבואר בברכות (כא') ואו"ח (סי' קז'), לכן אם היה מזכיר פרשת התמיד בתפלת שחרית לא היה יכול לשוב ולהתפלל נדבה, שהרי א"א להקריב קרבן תמיד שתי פעמים, וקרבן תמיד אינו בא בנדבה, וכמו שלא מתפללים מוסף ב' פעמים כיון שאינו בא נדבה. ולכן, למרות שתפילות נגד תמידין תקנום (ברכות כו') - לא תקנו להזכיר פסוקי תמיד בתפלה, כיון שאז לא היה יכול להתפלל נדבה אם נתחדש לו דבר.
במחזיק ברכה תירץ, שחז"ל תקנו להזכיר במרומז את עבודת הקרבנות בברכת 'רצה' כיון שתפילה היא כנגד הקרבנות, ולכן לא אומרים במפורש את פסוקי התמיד כיון שדי בכך שנרמזו בברכת 'רצה'. ולפני התפלה אומרים פרשת התמיד שמפורש באר היטב מעשה הקרבן כדי שיהא שיח שפתותינו חשוב כאילו הקרבנו קרבן התמיד.
ובדבריו מבואר שמעלת קריאת פסוקי פרשת התמיד - מלבד שהדבר נחשב כאילו הקריבו תמיד - עוד יש בזה דין מדיני התפלה שצריך להזכיר הקרבן בתוך התפילה, כיון ששחרית נתקנה כנגד תמיד השחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וכיון שלא מזכירים בפירוש את פסוקי התמיד בתוך תפלת שמו"ע (מהטעמים הנ"ל), מזכירים אותם קודם התפלה.
ולכן מבואר (בס"ס מז') שנשים מברכות ברכות התורה, ומקורו מהאגור, וביאר האגור אחד מן הטעמים שאשה מברכת ברכה זו - כיון שהתפלה היא נגד הקרבנות ונשים חייבות בתפלה, לכן חייבות גם באמירת פר' הקרבנות והיא פרשת קרבן תמיד כמבואר בשו"ע הרב (שם ס"ס מז'), ומשום שאומרות פרשת התמיד מברכות גם ברכות התורה.
ומבואר מכל זה שאמירת פרשת התמיד היא חיוב ולכן מצינו (בסי' תקנד' ובמ"ב שם ס"ק ז') שאף בתשעה באב אומרים פרשת התמיד כיון שהיא מסדר התפלה.
הפסק בפסוקי דזמרה
אסור להפסיק בדיבור בין ברכת 'ברוך שאמר' ל'ישתבח' בכל פסוקי דזמרה. ובטעם האיסור כתבו תוס' (ברכות מו', פסחים קד') שכיון ש'ישתבח' היא ברכה הסמוכה לחבירתה - דהיינו לברכת 'ברוך שאמר', ופסוקי דזמרה שביניהן אינם מפסיקים, לכן אסור לדבר באמצע פסוקי דזמרה.
וברי"ף (ברכות לב') וברא"ש (שם פ"ה ס"ה) כתבו 'ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו, ומאי ניהו – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', הילכך מיבעי ליה לאינש דלא לאישתעוי מכי מתחיל 'ברוך שאמר' עד דמסיים ליה שמונה עשרה' עכ"ל. וביאור דברי הרא"ש הוא כדברי תוס', שכיון שיש ברכה לפני פסוקי דזמרה וברכה לאחריהם והיא ברכה הסמוכה לחברתה, לכן אסור להפסיק ביניהן.
ויש לדון דלכאורה יש טעם נוסף שאסור לדבר בפסוקי דזמרה, שכיון ש'ברוך שאמר' היא ברכה על כל פסוקי דזמרה, נמצא שאם יפסיק בדיבור לאחריה יהיו הפסוקי דזמרה שיאמר אחר שהפסיק - ללא ברכה שנתקנה להאמר לפניהם.
והנה מצאנו נידון גבי שחיטה, לגבי מי ששוחט הרבה עופות (כפי המצוי) או כמה בהמות ברצף, ומברך ברכה אחת לפניהם ועולה לו ברכה זו לכולם - האם מותר להפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה, או שאם ידבר בין השחיטות יהיה הדבר הפסק ויצטרך לחזור ולברך.
ובתוס' (חולין פז.) דנו ללמוד דין הפסק בשחיטה מתפילין – שהדין שאם שח בין תפילה של יד לשל ראש הוי הפסק וא"כ ה"ה שיהיה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה. וצידדו שם התוס' שיש לחלק ביניהם, שדווקא תפילין שהוא מחויב בהנחת תפילין של ראש והוא מצוה אחת הוי הפסק, אבל בשחיטה שאחר שגמר השחיטה הראשונה אינו מחויב להמשיך ולשחוט אחריה, הלכך לא הוי דיבור הפסק, ויהיה מותר להפסיק אפילו לכתחילה, אלא שאם הפסיק צריך לחזור ולברך [והתוס' העלו הדבר בספק, וכתבו שלפי הצד שדיבור הוי הפסק אסור להפסיק משום שגורם ברכה שאינה צריכה].
והרא"ש (חולין פ"ו סי' ו') דן במקרה הנ"ל כשדיבר בין שחיטה לשחיטה האם צריך לחזור ולברך, וכתב שלאחר השחיטה הראשונה גמר את המצוה הראשונה, וכשבא לשוב ולשחוט הוי מצוה חדשה, וצריך לשוב ולברך, משא"כ בהלל ומגילה - למרות שאסור להפסיק בדיבור בקריאתם - מכל מקום אם שח באמצעם אינו חוזר ומברך כיון שהקריאה מצוה אחת ארוכה, וכמו בשח באמצע הסעודה אינו צריך לחזור ולברך המוציא, כיון שהברכה חלה על כל מה שיאכל בסעודה, כן יש לומר בהלל ומגילה שכיון שהברכה היא על כל מקרא ההלל והמגילה לכך אף אם הפסיק בדיבור אינו צריך לחזור ולברך (ועיין בזה עוד בראשונים פסחים דף ז').
נמצאו א"כ שתי דעות בראשונים במפסיק בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך - א. בתוס' הסתפקו בזה, וצידדו דאף אם צריך לחזור ולברך אין איסור לדבר ולהפסיק משום דאין חיוב להמשיך לשחוט את העוף השני, והעלו דמ"מ אסור לדבר כיון שגורם ברכה שאינה צריכה. ב. ברא"ש מבואר שאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך משום שאם הפסיק בדיבור אחר השחיטה הראשונה - נגמרה המצוה.
ועתה לפי דברי תוס', כשנבוא לדון לגבי הפסק בפסוקי דזמרה, הרי הדין בפסוקי דזמרה שלכתחילה צריך לומר את כל הפסוקי דזמרה, ומאידך בשעת הדחק שאינו יכול להספיק תפלה במניין יכול לדלג, וא"כ אנו רואים שאינו מחויב בכולם, ואם נבוא להשוות בין פסוקי דזמרה לשחיטה, לשי' התוס' הרי מותר לדבר בין שחיטה לשחיטה כיון שהשחיטה השניה היא מצוה חדשה ואינו חייב להמשיך בה, אבל פסוקי דזמרה שמן הדין ודאי צריך לאומרם א"כ אסור לו להפסיק בדיבור, וקשה על תוס', מדוע כתבו שאסור להפסיק משום ברכה הסמוכה לחברתה כלומר משום הברכה האחרונה - ברכת 'ישתבח', שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה, לכאורה היה להם לכתוב שסיבת האיסור משום הברכה הראשונה - ברכת 'ברוך שאמר', שכיון שתקנו לומר ברכה לפני הפסוקי דזמרה וצריך לומר את כל הפסוקי דזמרה, ממילא הוא כמו בתפילין שצריך לגמור את כל המצוה ולכך אסור להפסיק בדיבור, וצ"ע.
אמנם לדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך משום שכל שחיטה היא מצוה בפ"ע שהרי אינו חייב לשחוט עוד ויכול להפסיק ולכן צריך ולברך אם שח, משא"כ בהלל ומגילה שהכל מצוה אחת וחייב לסיים את כל ההלל והמגילה ואם שח אינו חוזר ומברך, לפי זה בנידון של הפסק בפסוקי דזמרה יש לומר, שכיון שצריך לסיים את כל הפסוקי דזמרה ממילא הברכה הראשונה נתפסת על כולם כמו בהלל ומגילה וגם אם שח עדיין הברכה נתפסת ע"ז ואין צריך לחזור ולברך, ומשום כן נקט דהטעם שאסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח' הוא משום ברכה לפניה ולאחריה, ולא נקט דהטעם הוא משום דברכת 'ברוך שאמר' לא נתפס על פסוקי דזמרה, שהרי לדעת הרא"ש יש לומר דאף אם שח, הברכה הראשונה חלה על כל פסוקי דזמרה כהלל ומגילה.
ובעיקר דברי הרא"ש שנקט בהלל ומגילה דאם הפסיק אין צריך לחזור ולברך, עיין בתשובות הרשב"א (ח"א סי' רמ"ד) כתב '...אלא שברכות שעל המצווה ראוי שלא להסיח עד גמר המצווה כקריאת התורה והמגילה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצא בזה. והסח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצווה. אבל אם סח אינו חוזר'. והובא בדרכי משה (סי' תר"צ ס"ק ב) וברמ"א שם שגוערין בו. ולפי דברי הרשב"א נמצא דאף לדעת הרא"ש שבהלל ומגילה אם שח באמצע אין צריך לחזור ולברך, מ"מ אסור להפסיק ולדבר, ואם שח גוערין בו, וא"כ שוב יש לעיין לדעת הרא"ש, מדוע לא נקט את טעם האיסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח' משום שאסור לדבר אחר שבירך ברכה ראשונה ועוסק באמצע המצווה. וצריך לומר, דכיון שנקט הרשב"א זאת בלשון "גוערין בו כדי שיכון לבו למצווה" משמע דאין הוא איסור מעיקר הדין, ולכך נקט הרא"ש דטעם האיסור להפסיק בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח', הוא משום ברכה לפניה ולאחריה.
הלכות מצויות בדיני הפסק אחר 'ברוך שאמר'
אסור לדבר מ'ברוך שאמר' עד אחרי שמונה עשרה, וכביום שאומרים נפילת אפים - עד סוף נפילת אפים.
אפילו לצורך מצוה אסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'.
אמן שעל שאר ברכות עונים, וכתב החיי אדם (כלל כ' סעיף ג') שמותר לענות רק במקום שסליק ענינא, ולא באמצע עניין, כגון לאחר אמירת 'אשרי', לא יענה אלא אם אוחז ב'אשרי יושבי ביתך', שהוא סיום עניין.
ברכת ברקים ורעמים מותר לברך, ונראה לכאורה שלפי דברי החיי אדם הנ"ל מותר רק במקום שסליק ענינא, כיון שאין זה דבר שבקדושה וכל ההיתר לברך רק משום שגם הן ברכות שבח, (כמו שכתב השו"ע הרב בסי' נא') ולכן מותר לברך רק במקום שסליק ענינא.
לכל דבר שבקדושה מפסיקים, ואף במקום שלא סליק ענינא, וכמו שכתב הבה"ל שם ד"ה 'צריך ליזהר', ופרטי הדין יתבארו להלן.
לקדושה מפסיקים רק לפסוקים 'קדוש', 'ברוך', ו'ימלוך', אבל לא לשאר התוספות שהם לא חלק מגוף הקדושה.
ל'ברכו' מפסיקים.
לאמן של ה'ק-ל הקדוש' ושומע תפילה מפסיקים, ואף במקום שלא סליק ענינא וכנ"ל, ושונה דינו מאמן של שאר ברכות שמונה עשרה שעונים אמן רק אם הוא במקום שסליק ענינא.
לקדיש מפסיקים, ויש להסתפק האם מותר לענות לכל האמנים שבקדיש או רק לאמן הראשון ואמן יהא שמיה רבא,ואמן שלאחר דאמירן בעלמא, כי שאר האמנים הם מנהג (כמבואר במ"ב סי' סו' ס"ק יז').
לגבי ברכת 'אשר יצר', לכתחילה יש לברך בין 'ישתבח' ליוצר אור, ועל כל פנים בין הפרקים של פסוקי דזמרה, ואף מי שמברך באמצע הפרק אם הוא במקום שסליק ענינא כיון ששבח הוא יש לו על מה שיסמוך.
אם התעטף בטלית לפני זמן לבישת ציצית, שהדין הוא כשיגיע הזמן ממשמש בציצית ומברך - אם אוחז באמצע פסוקי דזמרה לכתחילה יש למשמש בין 'ישתבח' ליוצר ולברך אז, והמיקל לברך בין הפרקים של פסוקי דזמרה גם שפיר עביד, וכן הדין אם לובש את הטלית באמצע פסוקי דזמרה, שלכתחילה יש לברך בין 'ישתבח' ליוצר על ידי משמוש, והמברך באמצע פסוקי דזמרה בין הפרקים גם שפיר עביד.
לענות ק"ש עם הציבור כשקוראים פסוק ראשון, לדעת המשנ"ב (סי' נא' ס"ק ח', ובסי' סה' ס"ק יא') יש לומר עם הציבור, ולדעת השולחן ערוך (סי' סה') רק אומרים בנגון של ק"ש, אבל אין אומרים עם הציבור.
