החייבים במצוה

א. נוהג רק בארץ ישראל.

ב. בן חו"ל יכול לעשות שליח לקנות עבורו כבשים בארץ כדי לקיים את המצוה.

ג. רק ישראלים גדולים חייבים במצווה [ואף נשים], אבל כהנים ולויים וכן ישראלים קטנים פטורים, ואינם יכולים לקיים את המצוה כלל.

ד. שותפים ישראלים חייבים במצות ראשית הגז, בתנאי שבכל אחת מחמשת הכבשים יש ק"ג צמר לפחות [שהוא שיעור המחייב לכל שותף בפני עצמו].

ה. נוהג רק בכבשים [זכרים ונקבות, ואף בטריפות], ולא בעזים ובבקר.

ו. יש לברר שאין בכבשים חשש בכור.

דרכי הקניין

ז. יש לקנות חמש בהמות מסוימות.

ח. יקנה את הבהמות באחת מהדרכים הבאות: [א] הגבהה. [ב] משיכה. [ג] קנין סודר. [ד] ע"י שכירות המקום בו נמצאות הבהמות.

ט. קנין סודר נעשה ע"י שהקונה יתן לבעל הבהמות סודר, ועל ידי זה יקנה לו את הבהמות.

י. מלבד הקניינים הנ"ל, יתן כסף לבעל הבהמות כדי שיועיל לקניין מן התורה, או ישכור את מקום הבהמות, ואז קונה מן התורה בקניין חצר.

אופן הגזיזה

יא. יש לגזוז מכל אחת מהכבשים שיעור 12 סלעים צמר [שהם 240 גרם, סה"כ 1.2 ק"ג], אך כיון שצריך שיהיה בצמר את השיעור הנ"ל אחר ליבונו, ובמהלך הליבון הצמר נפחת [לעיתים עד חציו], לכן למעשה יגזוז מכל כבש לפחות 480 גרם, סה"כ 2.4 ק"ג צמר.

יב. אפשר גם שבעל הבהמות יגזוז.

יג. ניתן לגזוז בין ביד ובין בכלי חשמלי.

יד. כל פעם שגוזז חייב בראשית הגז, ואף אם גוזז מאה פעמים את אותן הכבשים.

נתינת הצמר לכהן

טו. נותנים לכהן את הצמר כמו שהוא [לפני הניקוי], בכמות שאחר הליבון משקלה יהיה חמשה סלעים, והוא 200 גרם.

טז. יש לתת את כל ה-200 גרם לכהן אחד.

יז. נראה שיש לתת לכהן את הצמר לאחר שגזז את כל חמשת הכבשים.

יח. את ה-200 גרם צמר יתן מהבהמה הראשונה שנגזזה [וכאמור בסעיף הקודם, ישאיר את ה-200 גרם האלו בצד, ויתנם לכהן לאחר שגזזו את כל חמשת הכבשים].

יט. כיון שגזיזת כל חמשת הבהמות אורכת זמן רב, ישנה אפשרות לתת לכהן את ה-200 גרם לאחר שגזזו את הבהמה הראשונה, אך כיון שנתבאר לעיל שיש לתת לכהן את ה-200 גרם רק לאחר שגזזו את כל חמשת הכבשים, לכן יאמר לכהן שהמתנה תחול לאחר שהגוזז יגמור לגזוז את חמשת הבהמות [ומקיים המצוה יכול ללכת מהמקום לאחר שגזזו בהמה אחת, ונתן לכהן כנ"ל].

כ. לכתחילה יש לתת הגיזה עצמה, ובדיעבד אם הכהן קיבל ממנו דמים יצא יד"ח.

כא. אם אין שם כהן, יניח את ראשית הגז אצלו עד שיזדמן כהן.

כב. יכול הישראל לעשות שליח להוליך את הראשית הגז לכהן, וכשיגיע לכהן אז יקיים את המצוה, אך מצוה בו יותר מבשלוחו.

כג. לפני הנתינה, יאמר "[לשם יחוד וכו'] הֲרֵינִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת נְתִינַת רֵאשִׁית הַגֵּז לַכֹּהֵן, לְתַקֵּן אֶת שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ, הִיא וְכָל מִצְוֹת הַכְּלוּלוֹת בָּהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. ויהי נועם" וכו'.

כד. יש אומרים שצריך לברך על נתינת המתנות (רוקח סי' שסו, וי"א שכן נהג הגר"א, עי' פאה"ש סי' ג סל"ט), אולם דעת רוב הראשונים שאין מברכים (עי' שו"ת הרשב"א סי' יח, ועי' שו"ת הרא"ש כלל מט ושו"ת הריב"ש סי' קלא), וטוב לברך בלי שם ומלכות.

כה. בנוסח הברכה יש כמה נוסחאות, ונראה שיאמר "בָּרוּךְ אַתָּה מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָתֵת רֵאשִׁית הַגֵּז לַכֹּהֵן".

כו. להלכה אין מברכים שהחיינו על מצוה זו. ונכון שהבעלים יקח פרי או בגד חדש, ויברך עליו "שהחיינו", ויכוון לפטור את המצוה [ובפרט אם זו פעם ראשונה בחייו שמקיים מצוה זו].

כז. הכהן המקבל ראשית הגז אינו מברך שהחיינו (עי' פסחים קכא: ושו"ת הרשב"א ח"א סי' שלח).

כח. גזיזת ראשית הגז היא חולין, ואין בה קדושה.

כט. כיון שאסור לגדל בהמה דקה בא"י, ויש אומרים שאיסור זה נוהג גם בזמננו, יש חשש להחזיר או למכור את הבהמה לבעליה הקודמים, מחשש לפני עיוור.

לכן יש לקנות את הבהמה רק לזמן. אך אם הבהמה נמצאת במקום שכל היישובים מסביב הם של ערבים, אין חשש.