מקורות לאמירת פסוקי דזמרה
מקורות בגמרא לאמירת פסוקי דזמרה בכל יום
מצינו ב' מקורות בגמ' לאמירת פסוד"ז בכל יום:
[א] "א"ר יוסי, יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרא" (שבת קיח:).
[ב] "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב.), ונחלקו הראשונים מהו "שבחו של מקום", האם הכוונה לג' הברכות הראשונות בשמו"ע [שאינן תפילה אלא שבח], או שהכוונה לפסוקי דזמרה, וכפי שיתבאר להלן.
עוד מצינו במסכת סופרים (יז, יא) שיש לומר בכל יום את ששת המזמורים שמ"תהלה לדוד" עד סוף ספר התהלים.
חובת אמירת פסוקי דזמרה - מדרבנן או תקנת הגאונים
ונחלקו הראשונים במקור חובת אמירת פסוד"ז לפני התפילה, האם הוא מדרבנן או מתקנת הגאונים:
מלשון המאירי (ברכות לא:) נראה שאינו חיוב גמור, וכן נראה דעת העיטור (סוף הל' ציצית).
הרבינו יונה (ברכות כג.) כתב שהוא תקנת הגאונים [ואין ראיות מלשונות הגמ' דלעיל - הגמ' בשבת הוא רק "יהא חלקי" ואינו חיוב, והגמ' ברכות הוא על שמו"ע (עי' רש"י שם)].
דעת הארחות חיים (לוניל, מאה ברכות אות מא) והכל בו (סי' ה, הובא בב"י סי' נד) שהוא מדרבנן. ובמשכנ"י (סי' סד, הובא במשנ"ב ס"ק ו) כתב שהוא כבר מזמן התנאים, והוכיח מדברי התוס' (פסחים קיח. ד"ה רבי יוחנן) ש"נשמת" נקרא "ברכת השיר", לפי שאומרים אותו אחר פסוד"ז (ועי' ברי"ף וברא"ש ברכות לב שכתבו כעין זה, ועי' כס"מ (הלכות תפילה פ"א ה"ב) מש"כ בעניין האם נחשב שיש לזה עיקר מהתורה].
המזמורים הכלולים בעיקר תקנת פסוקי דזמרה
דעת הרי"ף (ברכות ריש פ"ה) והרמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה הי"ב, עי' בכס"מ שם) שכל המזמורים שמתהלה לדוד עד סוף ספר התהלים, כלולים ב"גומרי הלל בכל יום". וכן מפורש כבר במס' סופרים (דלעיל) שכוונת ר' יוסי היא מתהלה לדוד עד סוף ספר התהלים.
הרא"ש (ברכות פ"ה סי' ו) ורבינו יונה (שם) כתבו בשם רב עמרם גאון, שעיקר פסוקי דזמרה הוא מזמור "תהלה לדוד", דמבואר בגמ' (ברכות ד:) "כל האומר תהלה לדוד בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ואגב אותו מזמור, תיקנו לומר עד סוף ספר התהלים [בסה"כ ששה פרקים].
אולם ברש"י (שבת קיח: ד"ה פסוקי) כתב שעיקר פסוקי דזמרה הם המזמורים "הללו את השם מן השמים" ו"הללו קל בקדשו" (וז"ל "שני מזמורים של הילולים, הללו את השם מן השמים, הללו קל בקדשו").
ובתניא רבתי (ענין הזמירות) תמה מדוע נקט רש"י רק ב' מזמורים אלו, ולא את שאר המזמורים עד סוף התהלים. ויש לבאר שגם רש"י סובר שפסוד"ז הוא עד סוף התהלים, אך לשון "הלל" שבגמ' שם הוא על שני מזמורים אלו, שמוזכר בהן פעמים רבות את המילה הלל (הללו, הללוהו וכו') [ועי' בהגה"מ (הל' תפילה פ"ז אות נ) שמצא בתשובה שגם רש"י היה "גומר מתהלה ואילך עד סוף, דהיינו גמירת הלל דקאמר תלמודא" עכ"ל].
דעת רב נטרונאי גאון (מובא בטור סי' נב, ובאוצר הגאונים ברכות סי' ר) שעיקר פסוד"ז הוא המזמורים "תהלה לדוד" "הללו קל בקדשו".
סיכום: נמצא שלכו"ע כל המזמורים שמתהלה לדוד עד סוף ספר התהלים [שהם ששת הפרקים מ"תהלה לדוד" עד "הללו קל בקדשו"] חשובים כפסוד"ז.
אלא שנחלקו הראשונים מהו עיקר פסוד"ז הכלולים ב"גומרי ההלל", ונפק"מ לדילוגים, אך אמירת שאר חלקי פסוד"ז הנאמרים היום, אינם מעיקר פסוד"ז, וכדלהלן.
שאר המזמורים והפסוקים שנוספו לפסוקי דזמרה
- "מזמור שיר חנוכת הבית" (תהלים ל) - בסידורי הגאונים והראשונים לא הוזכר מזמור זה כלל, ולא ידוע מתי בדיוק התחילו לאומרו, אך מצינו בסידורים הספרדיים העתיקים שנהגו לאומרו, וכן ביסוד ושורש העבודה (שער ג פ"ג) הביאו בשם האר"י (שער הכוונות, דרושי תפילת השחר דרוש א). אמנם במעשה רב (אות כו) כתב שלא לומר מזמור זה.
- "הודו לשם" עד "ויאמרו כל העם אמן והלל לשם" (דברי הימים א, טז, ח-לו) - בסידורי הגאונים לא הובא לומר פסוקים אלו. אך הוזכר כבר במסכת סופרים (שם) שיש לומר פס' אלו בכל יום. וכן הוא ברוקח (בסידורו, עמ' מו). ועי' בסידור רש"י (סי' ו) שכתב שתיקנו לומר "הודו", מדין "לעולם יסדר שבחו של מקום".
- שאר פסוקי "הודו" - הובא כבר ברוקח (שם). ועי' עוד בסדר היום (סדר תפילת שחרית בשבת) שנראה מדבריו שנהגו לאומרם רק בשבת. ובהגה"מ (הובא לעיל) כתב שרש"י לא אמר הפסוקים שמ"והוא רחום" עד "תהלה לדוד" [ובשאלת יעב"ץ (ח"ב סי' קכ) כתב שאין לאומרם בשבת וביו"ט].
- "מזמור לתודה" (תהלים ק) - ברמב"ם לא הוזכר כלל לומר מזמור זה בפסוד"ז. אך נזכר כבר בסידור רש"י (אות תיז) ובמחזור ויטרי (סי' פט) ובארחות חיים (לוניל, הל' מאה ברכות אות כו).
ונחלקו הראשונים האם אומרים מזמור זה רק בשבת או רק ביום חול: בסדר רב עמרם (תפילת שבת) ובשבולי הלקט (סי' עו) כתבו שהמנהג לאומרו רק בשבת. אך בספר מחכים (עמ' יט) ובספר המנהיג (י.) כתבו שאין לאומרו בשבת כלל, וכן הוא להלכה ברמ"א (סי' נא ס"ט).
- "יהי כבוד" - במסכת סופרים (שם) מובא לאומרו בכל יום, והמנהג לומר את כל י"ח הפסוקים של "יהי כבוד" מובא בגאונים (בסדר רע"ג ובסידור רס"ג) וברמב"ם (שם, ובהגה"מ שם בשם רש"י) ובאבודרהם (תפילת שחרית ופירושה).
- "אשרי יושבי" ו"אשרי העם" שלפני "תהלה לדוד", ו"ואנחנו נברך" שלאחריו - תיקנו להוסיף פסוק "אשרי יושבי" לפני "תהלה לדוד" (סדר רע"ג, תוס' ברכות לב: ד"ה קודם, ועי' רא"ש ברכות פ"א סי' ו), וכן תיקנו להוסיף פסוק "אשרי העם" [מובא בסדר רע"ג, ובשבלי הלקט סי' ז. ובתוס' שם כתבו שלא להרבות באמירת פסוקים לפני תהלה לדוד (וע"ע במהרש"א ברכות שם, ומעדני יו"ט סי' ה טו בשם הלבוש)]. וכן תיקנו להוסיף פסוק "ואנחנו נברך" לאחר המזמור (ומקורו בסדר רע"ג, ומובא גם בתניא רבתי, ובמנהיג סי' כג, אך בכלבו סי' ד' כתב שלא לאומרו).
- פסוקי "ברוך השם לעולם" שלפני "ויברך דוד" - מקורו במסכת סופרים (יח, ב) וכן הוא בסדר רב עמרם גאון. ובספר התמיד (עמ' כד) כתב שמ"ברוך השם לעולם" עד אחר השירה - "הם תוספת פסוקים, ולא ידעתי להם טעם". אך באבודרהם (שם) כתב שכיון שכל הנשמה הוא סיום ספר התהילים, וסיום ספרי התהילים מסתיימים בפסוקים אלו, ולכן תיקנו לאומרם אחר כל הנשמה.
- "ויברך דוד" עד "ומהללים לשם תפארתך" (דברי הימים א, כט, י-יג) - תיקנו לומר פס' אלו אחר מזמור "הללו קל בקדשו". ומקורו בסדר רב עמרם גאון, והובא במחכים (עמ' ז). ובארחות חיים (לוניל, שם אות לב) כתב שמ"ברוך השם לעולם" עד "לשם תפארתך", הוא תקנה אחת עם "ויברך דוד".
ובאבודרהם (שם) וכן בטור (סי' נא) כתבו שאומרים פסוקי "ויברך דוד" ושירת הים, כיון שמהם למדים את הט"ו שבחים שאומרים בישתבח.
- "ויברכו שם כבודך" עד "כמו אבן במים עזים" (נחמיה ט, ה-יא) - בטור (סי' נא) הביא בשם הגאונים שתיקנו לומר לאחר "ויברך דוד" את הפסוקים הנ"ל, ובסידור ישן (כת"י פריז) כתב שתיקנו רבי משה ב"ר קלונימוס. ועיין סמ"ג (עשין יט) וערוך (ערך תפל).
[אולם, עי' בסדר רב עמרם גאון שלא הוזכר לאומרו, וכן הוא בספר האשכול (פסוד"ז ו, א)].
- "ויושע השם", "אז ישיר" - מנהג כל קהילות ספרד מיום גלות ירושלים לומר שירת הים בכל יום (מחזור ויטרי סי' רסה). בזמן הגאונים יש שאמרו כל יום (סדר רע"ג) ויש שאמרו רק בשבת ויו"ט (סידור רב נטרונאי גאון). ובקהילות אשכנז מצינו תקנה זו ברוקח (הל' ברכות בד"ה אשרי) ובספר הפרדס (סי' ה). וברמב"ם (שם) הביא שיש שאומרים אחר ישתבח [קודם הקדיש], וכן הוא בכלבו (שם). וכבר הוזכר לאומרו בזוהר (שמות קכו., במדבר קכ.) (ועי' טור סי' רפא).
- "השם ימלוך לעולם ועד" שבסיום שירת הים - יש מהראשונים הסוברים שפסוק זה הוא סוף השירה (רמב"ן שמות טו, יט), ויש הסוברים שהפס' הבא "כי בא סוס פרעה" הוא סוף השירה (אבן עזרא שם, וע"ע ברמב"ם הלכות ס"ת סוף פ"ח, ובמס' סופרים פי"ב הי"א).
נהגו לומר פסוק זה שניים מקרא ואחד תרגום (הובא במשנ"ב סי' נא ס"ק יז, בשם האר"י). אך בב"י (שם ד"ה ובספרד, בשם אבודרהם) הוזכר רק לכופלו כיון שהוא סוף שירת הים, וכשם שכופלים פסוק "כל הנשמה" שהוא סוף פסוד"ז. וע"ע בב"י (שם) מה שהביא בשם הארחות חיים.
- "כי בא סוס פרעה" - לפי השיטות הנ"ל פס' זה הוא חלק מהשירה. ובמג"א (שם ס"ק ט, בשם הכתבים) ובמשנ"ב (שם) הובא לאומרו. ובמחצית השקל (שם) הביא שהנוהגים שלא לאומרו סוברים כראשונים שמפרשים שפסוק זה אינו מכלל השירה (ראה לעיל). ודעת הגר"א (מעשה רב אות כט, הובא במשנ"ב שם) שלא לאומרו.
- הפסוקים שלאחר שירת הים "כי להשם המלוכה" וכו' - מקורם בסדר רב עמרם גאון, ובכל בו (סי' ד ד"ה ומצאתי) ביאר טעם המנהג לאומרו, עיי"ש.
דילוג בפסוקי דזמרה למעשה
לעיל נתבארו המקורות לאמירת המזמורים והפסוקים השונים בפסוקי דזמרה. לפי האמור, יבוארו פרטי הדינים דלהלן:
יש באפשרותו לומר רק חלק מפסוקי דזמרה
אם באפשרותו לומר רק חלק מפסוקי דזמרה, יאמרם לפי הסדר הבא:
א. אשרי
כמבואר לעיל מהרא"ש והרבינו יונה בשם רב עמרם גאון, שעיקר פסוקי דזמרה הוא מזמור "תהלה לדוד", ונפסק להלכה (או"ח סי' נב) [ועי' בדרך החיים (סי' לד ס"א) שכתב שיתחיל מפסוק "תהלה לדוד", בלא פסוקי אשרי, מפני שאינם מגוף המזמור (כדלעיל)].
ב. הללו קל בקדשו
טור (סי' נב) בשם רב נטרונאי [ואף שבשו"ע הזכירו יחד עם "הללו את השם מן השמים", ראה בערוך השלחן (ס"ב וס"ו) שכתב ש"הללו קל בקדשו" עדיף, ועוד שהוא קצר ולא שייך לומר שאין שהות לאומרו, ועי' בדרך החיים הנ"ל].
ג. הללו את השם מן השמים (רש"י (שבת קיח:) ונפסק בטוש"ע).
ד. שאר מזמורי הללוקה. משנ"ב (ס"ק ד), שכל ששת ההללוקות הם עיקר פסוקי דזמרה, ועליהם אמר רבי יוסי "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום", וכדלעיל.
ה. פרשת התמיד. אמירת קרבן התמיד קודם לאמירת שאר המזמורים והפסוקים שנוספו לפסוד"ז, כיון שאמירת פרשת התמיד יסודה מדברי הגמ' (מגילה לא:, תענית כז:, מנחות קי.. ובמחזור ויטרי הל' שחרית אות ג ובראב"ן בסידורו בברכות השחר כתבו בטעם התקנה שהוא משום "ונשלמה פרים שפתינו"). וכתב הטור (סי' מח) "וקבעו לקרות פרשת התמיד" (ועי' שו"ע סי' א ס"ט). ובשבולי הלקט (סי' ה) כתב שהוא חובה גמורה "שהרי אין מזכירין פרשת התמיד בתפילה, כמו שמזכירים פסוקי המוספין בתפילת מוסף" (ועי' נודע ביהודה קמא או"ח סי' ד), ותיקנו לאומרו לפני התפילה (עי' חיי"א כלל יט ס"א, שו"ע הרב סי' מח).
ו. מזמור לתודה. עי' תורת חיים (סופר, ס"ק ב), ומש"כ הרמ"א לדלג מ"והוא רחום" [שבאמצע "הודו"] עד "והוא רחום" [שבסוף "יהי כבוד"], אינו כולל את מזמור לתודה, וקודם לשאר פסוקים [עי' באה"ט (סק"ג בשם לחם חמודות), וערוך השלחן (סי' נב ס"ו)], אך בדרך החיים (שם) כתב ש"ויברך דוד" (עד "וכרות") קודם לשאר דברים מלבד הללוקות.
ז. פסוקי "ברוך השם לעולם". ערוך השלחן (ס"ז), ודעתו שפסוקים אלו קודמים ל"ויברך דוד", וע"ע באליה רבה (ס"ק ב). וע"ע דרך החיים (הנ"ל) [והובא לעיל השיטות אם פסוקים אלו הם סוף פסוד"ז, או תחילת ההוספות שאחר פסוד"ז].
ח. "ויברך דוד" עד "ומהללים לשם תפארתך". משנ"ב (ס"ק ד, בשם מג"א) ש"ויברך דוד" קודם לפסוקי הודו, ומקורו בסמ"ג (עשה יט).
ט. "הודו" עד "והוא רחום" [שבאמצע "הודו"]. (רמ"א שם). אך באליה רבה (שם) הביא מפסקי תוס' שהוא קודם ל"ויברך דוד" ו"מזמור לתודה".
י. "ויושע", "אז ישיר". בפסקי תוס' (הובא בא"ר ס"ק ב) כתבו שאחר הללוקות יאמר אז ישיר, הודו, מזמור לתודה, ברוך השם לעולם עד ויברך דוד (ועי' ערוה"ש שם ס"ז), אולם למעשה כתב הא"ר (שם) שיאמר "אז ישיר" רק אחר שאמר כל הפסוקים, משום שמבואר ברוקח (הובא לעיל) שאמירת "אז ישיר" היא תקנה יותר מאוחרת מהתקנה לומר פסוד"ז.
יא. פסוקי "והוא רחום" [שבאמצע "הודו"] עד סוף מזמור "הודו", ופסוקי "יהי כבוד". משום שהם פסוקים מלוקטים. ופסוקי "הודו", אינם נאמרים בנוסח ספרד ובני ע"מ בפסוקי דזמרה שלאחר "ברוך שאמר" (עי' חיי אדם כלל יט ס"ה).
יב. שאר ברכות השחר. כיון שיכול להשלימן אחר התפילה. משא"כ לענין פסוקי דזמרה שהוא מחלוקת ראשונים אם אפשר להשלימם, כמבואר בטור ובב"י (שם). אמנם, הנוהגים שלא לדלג כלל על פסוד"ז מאחר והוא הופך הצינורות, אין להם לדלג אף על ברכות השחר מטעם זה (עי' כה"ח סי' מו ס"ק ט).
יג. שאר סדר הקרבנות [חוץ מפרשת התמיד, כנ"ל אות ה]. כיון שכתב הטור (סי' א) בלשון "טוב לאומרם" וכן הוא בשו"ע (שם ס"ט) "יש נוהגים לומר" וכו', נראה שהוא מנהג בלבד, ואינו חובה כלל. וכן ברמב"ם (הל' תפילה שם) לא הוזכר כלל דין אמירת פרשת הקרבנות.
ואף פרשת הקטורת, להלכה, הוא מנהג ואינו חובה [עי' מג"א (סי' תקנט ס"ק ז) שכתב שאין הכל אומרים אותו, וכן בט"ז (סי' קלב ס"ק ב) שכתב שנהג לאומרו קודם התפילה].
יד. "מזמור שיר חנוכת הבית". כיון שאין אמירתו ברורה כל כך, כדלעיל.
ובשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ד) כתב סדר דילוג לנצרך לדלג, ורוצה לקצר באופן שלא יזיק לו הקיצור עפ"י הסוד, עיי"ש בדבריו.
המאחר לתפילה בשבת ויום טוב
"נשמת כל חי"
המאחר לבית הכנסת בשבת או ביום טוב, דינו כדין המאחר ביום חול ומדלג את פסוקי דזמרה, לפי הסדר דלעיל.
אולם תפילת "נשמת כל חי" מעלתה גדולה, והיא קודמת לכל פסוקי דזמרה [מלבד "אשרי"], אך אינה קודמת למעלת תפילה בציבור.
מקור: כתב בספר המחכים (עמ' ח) "ומאן דמתחיל בישתבח אחר ויושע מיד, פשע". אמנם, בשע"ת (סי' רפא) כתב שפסוקי דזמרה קודמים ל"נשמת", וכן מוכח ממה שכתב בקיצור שו"ע (סי' יד ס"ז) שאם יש לו שהות, יאמר קודם הלל הגדול ["הודו לשם כי טוב"] ו"מזמור שיר ליום השבת", ולא כתב שיאמר "נשמת". וכן נראה מדברי תלמידי רבינו יונה (כד. מדפה"ר ד"ה הכורע) "אין אמירת נשמת כל חי מבורר". אך להלכה, אמירת "נשמת" קודמת לשאר פסוד"ז מלבד "תהלה לדוד" (משנ"ב ס"ק ה, בשם החיי"א כלל יט ס"ו).
אמנם אין אמירת "נשמת" קודמת לתפילה בציבור (שלמי חגיגה דף רג).
סדר דילוג המזמורים הנאמרים בשבת
אם באפשרותו להוסיף מזמורים מעבר לסדר פסוקי דזמרה של חול ו"נשמת", יאמרם לפי הסדר הבא:
א. "מזמור שיר ליום השבת" (קיצור שו"ע סי' יד ס"ז).
ב. "הלל הגדול" [הודו לשם כי טוב] (קיצור שו"ע שם).
ג. "השמים מספרים" (משנ"ב ס"ק ה בשם החיי אדם).
ד. "לדוד בשנותו" (שם).
ה. "תפילה למשה" (שם).
ו. שאר המזמורים.
מקורות והרחבה:
הסדר דלעיל הוא עפ"י הקיצור שו"ע, ויש לדון שגם החיי אדם (המובא במשנ"ב) אינו חולק על כך.
ובעיקר תקנת המזמורים הנוספים בשבת: א. השמים מספרים, ב. לדוד בשנותו, ג. תפלה למשה, ד. יושב בסתר, ה. הללו את שם השם, ו. הלל הגדול, ז. רננו צדיקים, ח. מזמור שיר ליום השבת, ט. השם מלך גאות לבש.
וכן הוא בסדר רע"ג ובסדור רבינו שלמה מגרמיזא (סדר פסוד"ז של שבת) [וברע"ג לא הביא המזמורים מ"רננו" ואילך, אך רבינו שלמה מגרמיזא הביא כל הסדר הנ"ל]. וכן הוא באו"ז (הל' שבת סי' מב, ועי' דרכ"מ סי' רפא ס"ק א). וכבר מצינו כן בזוהר (תרומה קלז:).
אך בסידור רס"ג הביא להוסיף רק "מזמור שיר ליום השבת", ו"נשמת". וברמב"ם אף לא הביא "מזמור שיר ליום השבת".
ועי' בסידור רבינו שלמה מגרמיזא (סי' נח) שכתב שבדין הוא שיאמרו כל ההוספות גם ביום חול, אלא מפני ביטול העם ממלאכה נמנעו. וראה באבודרהם (פרק יז) טעם נוסף מדוע אומרים מזמורים אלו בשבת.
"הכל יודוך", "לקל אשר שבת"
"הכל יודוך" ו"לקל אשר שבת" הן מעיקר נוסח ברכת "יוצר" בשבת, ולכן אין לדלגן, אף אם על ידי כך יפסיד תפילה בציבור.
מקורות והרחבה:
בסדור רס"ג (עמ' קכא) כתב "ואע"פ שאין להם עיקר, אינם מזיקים לאומרם, ואינם מפסידים את תפילתו". אך באור זרוע (הגדול מב ס"ד) כתב שאם לא אמר, מחזירים אותו, וכן פסק הרמ"א (סי' רפא). אך כתב החיי"א (כלל כא ס"א, הובא במשנ"ב שם ס"ק ג) שאף שאין מחזירים אותו לאומרם בברכה, מ"מ כיון שכך הוא הנוסח הנזכר בזוהר, ש"מ שנוסח הברכה כך היא, ואין לדלגם אף לצורך תפילה בציבור. ובאשל אברהם (לגאון מבוטשאטש, תניינא סי' נב) הסתפק בזה. ואף על פי שאין לו מקור בגמרא, ראה מש"כ בערוך השלחן (שם ס"ו).
אך בשו"ע הרב (סי' רפא ס"ב) כתב שיכול לדלג אף על "הכל יודוך".
"קל אדון"
אם ע"י אמירת "קל אדון" לא יספיק להתחיל שמו"ע עם הציבור, ידלגו (משמעות המשנ"ב סי' רפא ס"ק ג).
השלמת פסוקי דזמרה
לכתחילה ראוי להשלים המזמורים שדילג [אך ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" אי אפשר להשלים, כדלהלן], והמיקל שלא להשלים יש לו על מי לסמוך.
ובשבת, אין צריך להשלים את המזמורים הנוספים בשבת.
מקור: עי' טור וב"י (סי' נב), וב"ח (שם, ס"ק ב) בשם המהרש"ל, ונתבאר בהרחבה באזמרה לשמך גיליון 132.
"ברוך שאמר" ו"ישתבח" לאחר התפילה
דילג על ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" - לא יכול להשלימן לאחר התפילה (שו"ע, משנ"ב ס"ק ח).
[ונתבאר באזמרה לשמך גיליון 317 שאם דילג על חלק מהמזמורים, ובעת שהגיע לישתבח, הש"ץ עדיין לא אמר קדיש, ונותר לו זמן לומר מזמורים נוספים, יכול להשלים את המזמורים שדילג. ואם כבר אמר ישתבח, יכול להשלימם לאחר ישתבח, עד שהש"ץ יתחיל קדיש].
השלמת פסוקי דזמרה לאחר טעות בתפילה
דילג פסוקי דזמרה והתפלל תפילת שמונה עשרה, ונתברר לו כי טעה בתפילתו באופן המחייבו לחזור ולהתפלל, רשאי עתה [לפני שמתפלל שמו"ע שנית], להשלים את פסוקי דזמרה, כולל ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח".
מקור: רע"א (בגיליון השו"ע כאן, ועי' במשנ"ב סי' ע ס"ק ב, ונתבאר באזמרה לשמך גיליון 70). ואע"פ שאינו נחשב כמי שלא התפלל כלל, מ"מ סוף סוף עתה הוא מתפלל שחרית וראוי לו לומר פסוקי דזמרה קודם התפילה [ועי' בתו"ח (סופר, סו"ס נב) מה שכתב בזה].