פרשת ויגש

הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א

פרשת ויגש

"אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג, ט)

מפסוק זה נלמדת חובת הערב לשלם למלווה את התחייבותו (ב"ב קעג:, עי' פרישה חו"מ סי' קכט שכן הוא למסקנא).

יש שלשה סוגי ערבים:

[א] ערב רגיל – אדם שחתם "אני ערב". כמעט לא אפשרי להוציא מהערב כסף. האפשרות לתבוע את הערב הוא רק אם התברר בבי"ד שאין ללווה כסף, או שהוא נפטר, או שהוא לא ציית דינא.

ערב אוואל דינו כערב סתם.

[ב] ערב קבלן – אפשר לתבוע ממנו אף לפני שתובעים את הלווה, כי דין הערב קבלן כדין הלווה עצמו, ונחשב שיש כאן שני חייבים.

הלשון המחייב הוא בחתימת "תן לו ואני אתן לך" לפני חתימת הערב. אם חתם "אני ערב קבלן" יש בכך מחלוקת ראשונים (ב"ב קעג:) ולדעת השו"ע (סי' קכט סי"ח) זה לא מחייב, ולדעת הרמ"א (שם) זה מחייב. אולם הש"ך (ס"ק לז) פסק כמהרשד"ם שפסק שזה לא לשון מחייב וכדעת השו"ע, ולא ניתן להוציא ממון מהערב.

[ג] ערב "שלוף דוץ" (עי' יבמות קט) – הערב נחשב לווה גמור, ואפשר לתבוע רק ממנו ולא מהלוה [ופלא שדין זה לא מובא בשו"ע חו"מ הל' ערב (סי' קכט-קלב), אלא הוא מוזכר רק בהלכות ריבית (יו"ד סי' קע), ועי' ב"ב קעד].

חברות האשראי הן ערב שלוף דוץ, שהרי הן מתחייבות למוכר [-המלווה] שהן ישלמו את חובו של הקונה [-הלווה], והמוכר לא יכול לתבוע כלל את הקונה, אלא רק את חברת האשראי [-הערב]. וראה בהרחבה באזמרה לשמך גיליון 287.