באופן הכריעה בשמונה עשרה
מנהג בני אשכנז שבברכת 'אבות' - עם הכריעה בתחילת וסיום הברכה - כורעים גם בברכיים, וכן בסיום ברכת הודאה, ויש שנוהגים אף ב'מודים' לכרוע בברכיים, אך ב'עושה שלום' אין נוהגים לכרוע בברכיים כלל. וצריך בירור מקורו של חילוק זה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ה' הלכה י') וז"ל - 'כריעה כיצד? המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו, וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה, וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם'.
מבואר ברמב"ם שיש לכרוע חמש כריעות בכל תפילה - ב'אבות' תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף, וב'עושה שלום'.
ובגמרא יש כמה מקורות בענין זה -
בברכות לד.' איתא - אלו ברכות שאדם שוחה בהן, ב'אבות' תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף.
ובברכות כח:' איתא - 'המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה'.
ובברכות יב.' איתא - המתפלל, כשהוא כורע - כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם. ופירש רש"י שם, כשהוא כורע באבות ובהודאה - כורע בברוך, וזוקף עצמו כשמזכיר את השם.
והנה מבואר בגמ' ברכות לד:' ובמגילה כב' שבכל מקום שהוזכרה כריעה הכוונה על הברכיים, שנאמר (מלכים א' ח') '...מכרוע על ברכיו'.
וכריעה על ברכיים פירושה לכרוע עד שהברכיים ממש נוגעות ברצפה.
וצריך לומר שהסיבה שהמנהג אינו כן היא מפני שהכריעה האמורה בגמ' ברכות יב.' הנ"ל, וברמב"ם הנ"ל ובשו"ע או"ח סי' קיג' אינה כריעה על הברכיים אלא כפיפת הקקומה בלבד, ובלשון הגמ' היינו 'שחיה'.
ומה שנהגו בני אשכנז לכפוף גם הברכיים מקורו הוא מהזוהר (פרשת עקב) הובא במג"א סי' קיג' ס"ק ד' שכשאומר 'ברוך' - יכרע בברכיו, וכשאומר 'אתה' - ישחה עד שיתפקקו החוליות שבשדרה, וכשאומר 'השם' - יזקוף, והמ"ב העתיק דבריו שם בס"ק יב' [ובני ספרד נהגו ע"פ האריז"ל שלא לכרוע בברכים כלל, ונהגו כהבאר היטב סי' קיג' ס"ק ה' בשם האריז"ל - 'כשאומר 'ברוך' יכרע גופו, וכשאומר 'אתה' יכרע ראשו'.
ובענין הזקיפה באמירת השם יש להדגיש שהכוונה שיסיים לזקוף לפני שמתחיל לומר השם [עיין ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה', ריטב"א ברכות יב' ורשב"ץ שם].
כריעה במודים
לגבי הכריעה ב'מודים' נחלקו הפוסקים, האם כורעים כמו ב'אבות' בתחילה ובסוף, שכורעים גם בברכיים עד הזכרת השם, או שרק משתחווים עד שיתפקקו החוליות שבשדרה. [עיין אליה רבה סימן קיג' ס"ק ה' שכתב שאין לכרוע בברכיים ב'מודים' כיון שלא אומרים 'ברוך', ורק כשאומרים 'ברוך' כורעים משום שנאמר 'כל ברך לך תכרע', ושאר הפוסקים שלא הזכירו חילוק בין 'מודים' ל'אבות' ס"ל שגם ב'מודים' כורעים בברכיים עד הזכרת השם].
כריעה בקדיש
בשו"ע סימן נו' סעיף ד' נפסק: 'כשאומר החזן 'יתגדל' כורע, וכן ב'אמן יהא שמיה רבא' וכן ב'יתברך' וכן ב'בריך הוא' וכן ב'אמן' של 'דאמירן בעלמא'. ויש מבני עדות המזרח שנוהגים לכרוע בחמש האמנים הראשונים של הקדיש [כה"ח שם ס"ק לה']. ודעת הגר"א בביאור הגר"א שם שאין לכרוע בקדיש כלל משום מוסיף על הכריעות.
כריעה בברכו
מנהג העולם לכרוע ב'ברכו' וכתב הבה"ל סימן קיג' שמנהג זה נובע מן המקרא בדברי הימים א' [כט' כ'], ומנהג ישראל - תורה. והכריעה ב'ברכו' היא לא כמו הכריעות שבשמו"ע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, אלא סגי בכריעה מועטת.
{תוספת מגיליון 77 -
כריעה בברכת 'מעין שבע'
הש"ץ צריך לכרוע ב'ברוך אתה' שבתחילת ברכת 'מעין שבע' [מקור חיים סי' רסח', שו"ת 'זכר יהוסף' סי' צ'].
ע"כ}
שו"ת בדיני מוקצה בשקיות ואריזות
שקיות חלב ושקיות חטיפים למיניהם - האם לאחר שרוקנו אותם מתכולתם האריזה הופכת למוקצה, שהרי אין הדרך לחזור ולהשתמש בהם.
באופן שהשקיות לא נקרעו לגמרי ועדיין ראויים לשימוש מעין השימוש הראשון, כגון למלאות בהם שוב חטיפים וכדו' - אינם מוקצה.
טעם הדין - בשבת קכד' ע"ב, ובסי' שח' סעיף ו' מבואר שכלי שנשבר בשבת מותר לטלטל את שבריו אם הם ראויים לשימוש כלשהוא [ויש אומרים דוקא למעין שימושו הראשון], ולפי זה נראה שאריזות חטיפים או עטיפה של סוכריה כיון שראויים הם עדיין לשימוש אינם מוקצה.
ויש שרצו לומר ששקיות ואריזות אלו, כיון שלא עומדים להשתמש בהם שימוש חוזר - הרי הם מוקצה, וראיה לזה ממה שמצינו בשבת קכג' ע"א ובשו"ע סימן שח' סעיף יא' - מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ. אבל בניטל חורה (דהיינו בראש המחט היכן שמכניסים את החוט הנקב נשבר) או עוקצה (שנשבר החוד), בטל ממנה שם כלי, דאז הדרך לזרוק אותה בין שברי מתכות, ואף על פי שהיא ראויה עדיין ליטול בה את הקוץ, בכל זאת היא מוקצה כיון שרגילים לזורקה לאשפה. ומבואר שאף ששבר הכלי ראוי לאיזה שימוש, כיון שהדרך לזורקו הוי מוקצה, והכא נמי השקיות הנ"ל כיון שדרך לזרוק אום הרי הם מוקצה.
אך נראה להלכה דלא הוי מוקצה, והטעם שמבואר בשבת קכה' ובשו"ע סימן שח' סעיף יב' ש'קרומיות של מחצלת' - דהיינו שיירים של מחצלת - מותר לטלטלם כי ראויים הם לשימוש לכסות בהם צואה וכדומה.
והקשו הראשונים שם - הרשב"א והריטב"א - מאי שנא מחט שניטל חורה שהיא מוקצה משיירי מחצלאות שאינם מוקצה, וכתב הריטב"א שדוקא אם הדבר ראוי לשמש מעין שימושו הראשון לא הוי מוקצה [עיין תוס' שם ד"ה 'מחצלת'], ולכן מחט שניטל חורה נחשבת שאינה ראויה למעין שימושה הראשון, כיון שעיקר השימוש הראשון הוא תפירה, והמחט יותר ראויה לתפירה מאשר ליטול בה את הקוץ, ולכן הוי מוקצה, משא"כ שירי מחצלאות ראויים הם למעין שימושם הראשון ממש, ולפי זה בשקיות ואריזות הנ"ל - כל שראויים למעין שימושם הראשון ולא נקרעו לגמרי - אינם מוקצה.
וברשב"א שם כתב ליישב שמחט שניטל חורה שהיא מוקצה, מדובר שניטל חורה מערב שבת, אבל אם ניטל בשבת לא בוי מוקצה. ולפי"ז שקיות חלב או חטיפים למיניהם שנתרוקנו מתכולתם בשבת לא הוי מוקצה.
ומצינו ברמב"ן (שבת קכד' ע"ב ד"ה בכספא) שנקט שם דלא כהרשב"א והריטב"א הנ"ל, ולדבריו אפשר שכל שקיות חטיפים שנתרוקנו יהיו מוקצה, וכן בשו"ע מוכח שלא סבירא ליה כהרשב"א, וכמו שכתב רעק"א בהגהותיו לסי' שח' סע' יא', מכל מקום להלכה כיון שמצינו דברים מפורשים בריטב"א להקל - נראה שלמעשה אפשר להקל בזה.
* תוספת להלכה משבוע שעבר
בגיליון הקודם נכתב שאין לפתוח דלת תנור בשבת כדי לאחסן בתוכה חלות וכדו' אלא אם כן אין מקום אחר להניחם. אמנם יש לציין כי אם אפו בתנור חלה או עוגה בערב שבת, מותר להשאירה שם עד שיאכלוה בשבת, ואף על פי שיש לו מקום אחר להניחם וגורם פתיחה של הדלת שהיא מוקצה בשבת, מ"מ הדבר מותר וכדין מדוכה שדכו בה שום כמבואר בסי' שח' מ"ב ס"ק כו'.