פרשת במדבר

נאמר בפרשה (במדבר ג, מה) 'קח את הלוים', דהיינו שכל לוי יפדה בכור אחד מישראל. ובפשוטו פדייה זו נעשתה בגדרי מצות פדיון הבן, ועולים מכך כמה דינים:

היה ציווי לפדות את הבכורים אע"פ שעם ישראל באותה עת עדיין לא נימולו (כמבואר ביבמות עא), ומבואר מזה שיש לפדות תינוק חולה ביום השלושים אע"פ שעדיין לא נימול (עיין ש"ך יו"ד סי' שה סקי"ב בשם תשובת הראנ"ח, שו"ת צמח צדק סי' קכח ושו"ת חיים שאל ח"א סי' לא).

נאמר בפרשה ש- 22000 הלוים פדו את 22000 הבכורים, ו- 273 הבכורים העודפים על הלוים העבירו את דמי הפדיון לאהרן ובניו ע"י משה (במדבר ג, נא), ומבואר מזה שאפשר לפדות את הבן ע"י שליח. וצ"ע בדברי הרמ"א (יו"ד שה, י) שכתב שלא מועיל פדיון הבן ע"י שליח. ועיין פנים יפות בפרשנו.

אגב כך נעיר, שבמצות פדיון הבן הנכון הוא שהאב יקנה גרגרי כסף בשווי 96-101 גרם כסף טהור (הנמכרים בחנויות כלי כסף), ואיתם יקיים מצות פדיון הבן, ואופן זה מהודר יותר מקניית מטבעות מהכהן.