הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א
פרשת בא
שחרור שבויים במקום סכנת נפשות תמורת שחרור מחבלים
"מבכור פרעה היֹשב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור" (שמות יב, כט).
[א] הריגת בכורי השבויים במצרים
בתרגום יונתן מבואר ששפרעה היה שובה את בני מלכי המדינות [יורשי העצר] המשועבדות לו בתורת משכון וערבות (ועי' מלכים א' כ, יג), ואלו נקראו "בכור השבי", ואף הם מתו משום ששמחו בשעבודם של ישראל [וכ"ה במכילתא (פרשת בא, יג) שהשבויים מתו משום ששמחו בגזרות פרעה על ישראל].
[ב] שחרור שבויים מול שחרור מחבלים
במשנה (גיטין מה.) מבואר שאין לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם. ונאמרו בגמ' ב' טעמים לתקנה זו: א. כדי שהציבור לא יתענה. ב. כדי שהתשלום הגבוה לא יגרום לשובים לשבות אנשים נוספים, כדי להרוויח כסף רב.
ופירש רש"י שהנפק"מ בין הטעמים היא במקרה שאין נידון של כספים [כגון שיש לשבוי קרוב עשיר שמעוניין לפדותו מכספו]: לטעם א' התקנה לא שייכת ויש לפדות אפי' יותר מכדי דמיהן, אך לטעם ב' התקנה חלה גם במקרה זה, ואין לפדותם.
הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח הי"ב) והשו"ע (יו"ד סי' רנב ס"ד) פסקו כטעם השני (ועי' עוד בגמ' כתובות נב., ובר"ן על הרי"ף גיטין כב: מדפה"ר].
[ג] פדיון שבויים במקום סכנת נפשות
בתוס' (גיטין נח: ד"ה כל) מבואר (בתירוץ ג') שבמקום סכנת נפשות פודים אף יותר מכדי דמיהן. לפי התוס' יש לדון בנידון דידן להיתר, אולם הרמב"ן (גיטין מה.) הקשה על התוס', שהרי כל שבוי עומד בסכנת מוות (עי' ב"ב ח:), ואעפ"כ תקנו חז"ל שלא לפדותו ביותר מדמיו (ועי' מאירי גיטין שם מה שתירץ).
ולהלכה נחלקו האחרונים האם אפשר לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם כאשר הם נתונים בסכנת נפשות: בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' טו) פסק שאין לפדות אף במקום סכנה [אלא במקום חילול השם], וכן פסק בשו"ת כנסת יחזקאל (יו"ד סי' לח) [עיי"ש מש"כ שלפי טעם ב' של הגמ' (שנפסק להלכה), אם נשחרר שבויים בסכנת נפשות בממון רב, נגרום לשובים להכניס את כל השבויים לסכנת נפשות, כדי שהם ירוויחו עליהם ממון רב].
אולם בבית הלל (יו"ד סי' רנב) פסק כדברי התוס', שבמקום סכנה אין את התקנה, וכן נפסק להלכה, שבמקום סכנת נפשות, פודים את השבויים אף ביותר מכדי דמיהן (עי' פת"ש שם ס"ק ד שהביא את הדעות השונות, ועי' שד"ח ח"א מערכת א אות כט).
[ד] שחרור חיילים או אזרחים, לעומת שחרור מחבלים שיהרגו אנשים נוספים
נתבאר שאין לפדות שבוי ביתר מכדי דמיו [כשאין סכנה], כדי שלא לגרום לשובים לרצון לשבות עוד. לפי זה נראה שאין לפדות שבוי תמורת שחרור מחבלים, כיון שעי"ז ישבו עוד אנשים.
אולם יש לדון שאנשים שנשבו תוך כדי שהם לחמו, מותר לפדותם, כדי ששאר הלוחמים ימשיכו להילחם בלי פחד, מתוך ידיעה שאם יישבו, ישלמו כל מחיר בעבור שחרורם.
וכאמור, אם השבויים נמצאים בסכנת נפשות, מותר לפדות אפי' אזרחים שנשבו ביותר מכדי דמיהן [ויש לדון מה הדין כאשר יודעים בוודאות שהמחבלים שמשתחררים יהרגו עוד רח"ל].
[ה] להיכנס לסכנה כדי להציל את חבירו, ולהכניס אחרים לסכנה כדי להציל חבירו
בערב שבת פרשת שמות, התבאר נדון זה בהרחבה, ולהלכה פסק המשנ"ב שאין להיכנס אפילו לספק סכנה כדי להציל את חבירו, משום שחייו קודמים לחיי חבירו [וברדב"ז (הובא בפת"ש) כתב שהעושה כך הוא חסיד שוטה].
אמנם הדגיש המשנ"ב שצריך לשקול היטב אם באמת יש בזה ספק סכנה, כי אם החשש סכנה הוא רחוק, צריך להיכנס לחשש זה כדי להציל את חבירו.
אולם אין היתר להציל אנשים ע"י שיכניס אנשים אחרים לסיכון, ובפרט אם יש חשש סביר לסיכונם.
[ו] לסיכום
נתבאר שאין להיכנס לספק סכנה [אמיתית] כדי להציל את חיי חבירו. אולם בזמן מלחמה יש היתר בזה [כמבואר במנחת חינוך (מצוה תכה) שבשעת מלחמה ישנם דינים שונים בהלכות פיקוח נפש].