בפרשת השבוע נאמר "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ וכו' לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, א-ג).
[וראה עוד בענין השבת אבידה - בגיליון הבא, ובגיליונות 156, 196]
אבידת גוי
שאלה: מצא אבידה, ויודע בוודאות שהיא של גוי, האם מותר/צריך להחזיר לו.
תשובה: אסור להחזיר לגוי את אבידתו, אלא אם כן עלול להיגרם מאי ההחזרה חילול השם, וכגון שניתן לברר מי מצא את האבידה [ע"י מצלמות אבטחה וכד'], ויתפרסם שהיהודי לא השיב את האבידה.
באופן שלא ייגרם חילול השם, אף שאסור להחזיר, אם הוא באופן שע"י שישיב את האבידה ייגרם קידוש שם שמיים [וזו מטרתו העיקרית], וכגון שיתפרסם שהיהודי החזיר את האבידה מחמת דיני התורה, מותר להחזיר והרי זה משובח (סנהדרין עו,: חו"מ סי' רסו ס"א).
אבידת עכו"ם – היתר שימוש בלבד או שנכנסת לבעלות המוצא
יש לדון בגדר אבידת עכו"ם שאין בה חיוב השבה [כפי שהתבאר] – האם היא שייכת למוצא לגמרי, או שמא אף שאסור לו להחזירה, אינה שייכת לו לגמרי.
נפק"מ – כגון שמצא מין מארבעת המינים, האם יכול לצאת בה ידי חובת ארבעת המינים ומתקיים באבידה דין "לכם" או שמא אינו שלו לגמרי. וכן האם יכול לקדש אשה באבידת עכו"ם שמצא.
והנה כתב הב"ח (יו"ד סי' קמו, הובא בש"ך שם ס"ק א) שאף באופנים שאין צריך להשיב אבידת עכו"ם, אין האבידה שייכת למוצא [כשהגוי לא התייאש], ואינה בבעלותו לגמרי, אלא היא רק מותרת לו בשימוש.
וביאר בשערי יושר (שער ד פ"ח) שהבעלות מוגדרת עפ"י משפטי הממון, וכיוון שעפ"י משפטי הממון הגוי הוא הבעלים, אזי הגם שמדיני השבת אבידה אין באבידה זו חיוב השבה, אעפ"כ נשארת האבידה בבעלות הגוי, ואין דיני השבת אבידה משפיעים על דיני הבעלות הממונית.
והקשה השערי יושר (שם) על דברי הב"ח מהמבואר בגמ' (ב"מ ב.) לענין שניים שמצאו טלית זה טוען אני מצאתי וזה טוען אני מצאתיה, והוקשה לרא"ש (סי' א) דלכאורה אין הטלית שייכת לא לזה ולא לזה, שהרי יש חיוב השבה על הטלית וצריכים להחזירה למאבד, וכיצד הגמ' אמרה 'יחלוקו'. ומכח קושיא זו העמיד הרא"ש שמדובר שהטלית נמצאה בעיר שרובה כותים, ואין בה חיוב השבה. ולדברי הב"ח דלעיל קשה, שהרי אף שמותר להשתמש בה ואין בה חיוב השבה, עדיין היא אינה של שניהם, דהרי לדעת הב"ח אבידת עכו"ם נשארת בבעלות העכו"ם, וא"כ עדיין לא מובן כיצד הגמ' אומרת 'יחלוקו' על ממון שאינו שלהם אלא של העכו"ם.
ועוד הקשה (שם) מדברי התוס' (ב"מ כד.) שהקשו על המבואר בגמרא (שם) שהמוצא אבידה בעיר שרובה גויים, הרי אלו שלו "מפני שהבעלים מתייאשין מהן". והקשו התוס' מדוע צריך לטעם זה, תיפוק ליה שיש לתלות שהאבידה נפלה מן הגוי ומפני כך הרי אלו שלו (עיי"ש בתירוץ התוס'). ומוכח מדברי התוס' דלא כב"ח, שכן לפי דברי הב"ח צריכים אנו לטעם של ייאוש הבעלים, כיון שאם הבעלים לא התייאשו, אין האבידה שייכת למוצאה, כיוון שמציאת עכו"ם לא נקנית למוצאה, אלא רק מותרת לו בשימוש.
[ומצינו ביראים (סי' תכב) שכתב כעין דברי הב"ח, לענין גזל עכו"ם, דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר, אכתי לא מיקרי "לכם", והו"ד במג"א (סי' תרלז ס"ק ג), ועי' בחידושי הגרשש"ק (ב"ק סי' לט). וכן מצינו במחנ"א (הל' גזילה סי' א, מובא בשערי יושר הנ"ל) לענין גזל פחות משווה פרוטה, שאף שאין חיוב השבה, אכתי לא מיקרי "לכם"].
ולהלכה נקטינן שאבידת עכו"ם שייכת למוצאה אף בדיני ממונות, ונחשבת בבעלותו לחלוטין [וכפי שמצינו בחזו"א (ב"ק סי' י ס"ק יד), ועי' עוד בגיליון מהרש"א (יו"ד סי' קמו) שהקשה על דעת הב"ח], ולכן יכול לצאת בארבעת המינים שמצא, דמתקיים בהם דין "לכם". וכמו כן יכול לקדש בהם אשה, דהאבידה נחשבת שלו לגמרי.
מצא מטבע של שקל
שאלה: מצא שקל, מה יעשה בו.
תשובה: הרי אלו שלו.
מקור: מבואר במשנה (ב"מ כא.) "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" ואף לאביי הסובר שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש [כלומר, אדם שמצא אבידה ללא סימן לפני שנודע לבעלים שהחפץ אבד, דינו ש"יהא מונח עד שיבוא אליהו", ואם הוא חפץ שמצוי להשיג כמותו, יכול לרשום את פרטי האבידה במקום משתמר, ולהשתמש באבידה, ויתבאר בס"ד בגיליון הבא. טעם הדבר הוא מפני שנפסק להלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וראה בגיליון הבא], כסף שאני, כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, וא"כ בוודאי כבר נודע לו מכך שהמטבע אבד.
ויש לעיין בדין המוצא מטבעות של סכומים קטנים בזמננו, שאנשים לא רגילים למשמש בכיסם לבדוק אם המטבעות עדיין אצלם או שהם אבדו - האם גם בזה אמרינן "הרי אלו שלו", או שדינו ככל אבידה שאין בה סימן שהרימה לפני שהבעלים התייאש, ויהא מונח עד שיבוא אליהו.
ולדברי רבינו פרץ דלהלן נראה שוודאי שייך למוצא, אולם יש להסתפק מה יהא הדין לדברי רש"י דלהלן. ולמעשה מטו משמיה דהחזו"א שהפקר בי"ד הפקר, וכיון שבזמן חז"ל הכסף היה שייך למוצא, אף בזמננו הכסף שייך למוצא.
ראה מטבע נופל מהכיס והרים לפני שנודע למאבד
שאלה: ראה אדם שנופל לו מטבע מהכיס ועדיין לא משמש בכיסו להבחין באבידה, האם מותר לקחת את המטבע לעצמו או שחייב להחזיר.
תשובה: חייב להחזיר.
מקור: נאמר בגמרא (ב"מ כו:) "אמר רבא ראה סלע שנפלה, נטלה לפני ייאוש ע"מ לגוזלה, עובר בכל, משום לא תגזול וכו'" וכתב רש"י "נטלה לפני ייאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו".
נראה מדברי רש"י שבנדון דידן, שהמוצא ראה את המטבע נופל מהכיס ונטלה לפני שהמאבד משמש בכיסו, דחייב המוצא להחזיר את המטבע למאבד.
אמנם בתוס' רבינו פרץ (שם) הקשה "דהא לא משתמיט תלמודא בשום דוכתא, לומר דבמעות לא מייאש מיד דנפלו מן הבעלים". ומבואר ברבינו פרץ, שתמיד כשנופל מטבע מן הכיס, הרי אלו שלו. ולפי דבריו, בנידון דידן יכול ליקח המטבע לעצמו.
ומבאר רבינו פרץ את דברי רבא שמדובר שראה שנפל לחברו דבר שיש בו סימן, כגון סלע צרור שיש בו סימן [כסף בתוך ארנק], ו"ונטלה לפני ייאוש" היינו שלא שמע שאמר "ווי לי לחסרון כיס". וכן ביארו את הסוגיה הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א.
ולדברי הראשונים הנ"ל אין ראיה למבואר ברש"י, שכל עוד שהבעלים לא משמש בכיסו צריך להחזיר לבעלים, אך גם אין ראיה שחולקים על כך. אמנם בריטב"א (שם ד"ה מימר וד"ה אבל) מפורש שאף שמפרש את הסוגיה בדבר שיש בו סימן כר' פרץ, לדינא ס"ל כהרש"י הנ"ל.
מציאה בישיבה, ומקרים נוספים
שאלה: מצא שטר כסף בודד בישיבה [דרך נפילה], מה דינו.
תשובה: הרי אלו שלו, וכמבואר במקור.
מקור: הדבר תלוי מי הוא הבעלים של הכסף, וכדלקמן.
כסף שבחור מרוויח מישיבת בין הזמנים או ממבחנים - שייך לאביו, כיון שהוא סמוך על שולחן אביו, בכך שאביו משלם את שכר הלימוד בישיבה (כמבואר דין מציאת בנו הסמוך על שולחנו בשו"ע חו"מ סי' ער ס"ב, אך עי' בהגהות רעק"א שם שהביא שיטות החולקות), אך אם האב מסכים שבנו ייקח את הכסף, הרי זה של הבן.
באופן שהכסף שייך לבן, מועיל הייאוש של הבן, אך באופן שהכסף שייך לאבא, אין מועיל ייאושו של הבן.
ולכן לדינא כיון שבדר"כ הכסף שייך לבן [כיון שהאב מסכים שהכסף יהיה שלו] אזי ייאושו מועיל, וכן מאחר שיש לדון שפעמים שאין הבן נחשב סמוך על שולחן אביו.
כסף שנפל מילד קטן
מצא כסף במקום שברור בוודאי שהכסף נפל מילד קטן - כיון שהכסף שייך לאביו, וייתכן שהאב עדיין לא יודע שזה נאבד, הרי זה ייאוש שלא מדעת, ומ"מ אין צריך להחזירו לאביו [אף אם יש בו סימן] כדין אבידה מדעת (ב"ב פז, חו"מ סי' קפח).
אם הכסף שייך לקטן עצמו [כגון יתום שאין לו אפוטרופוס] - אין ייאושו מועיל, ולכן יהא מונח עד שיבוא אליהו [עי' ב"מ (כב:) "יתמי לאו בני מחילה נינהו", שו"ע (חו"מ סי' רס ס"ו), נתיבות המשפט (שם ס"ק יא), מחנ"א (הג' על הרמב"ם הל' גזילה פי"ד), ערוך השולחן (סי' רס סע' יד), אמנם באולם המשפט (סי' רס ס"ו) מחלק בין יאוש למחילה, וס"ל שיאוש קטן מועיל].
כסף ושאר אבידות של אשה נשואה
כתב הכסף הקדשים (חו"מ סי' רסב ס"ה) שכיון שהכסף הוא של הבעל, אין ייאושה של אשה נשואה מועיל, וכיוון שייתכן שהבעל עדיין לא יודע שהכסף אבד, הרי זה ייאוש שלא מדעת.
ובהמשך דבריו דן שמא מאחר שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית, יועיל ייאושה שלה (עי' שו"ע אבה"ע סי' סב ס"א), אך למעשה הסיק שאין ייאושה מועיל, כיון שזה לחובת הבעל.
אמנם אשה שאבדה תכשיט, יש לדון שיועיל הייאוש שלה, כיון שהתכשיט שלה (עיין כתובות נג, ב"ק קב, אבה"ע סי' צ).
עוד נראה שכסף שהרוויחה האשה מעבודה שעבדה מחוץ לבית, כיון שיש שיטות שהכסף שלה ולפעמים אף הפירות שלה [נתבאר בהרחבה באזמרה לשמך גיליון 180, בענין שמיטת כספים], אזי ייאושה מועיל.
וכן לפעמים הבעל נותן כסף לאשתו בתורת מתנה, ולא רק שנותן לה כסף להשתמש בו, ובאופן זה הרי זה שלה וייאושה מועיל (עיין ב"ב נא, אבה"ע סי' פה, וכן עי' ב"ק קיט, ויו"ד סי' רמח).
כסף שנאבד משליח, ומשותף
כתב הנחלת צבי (חו"מ סי' רנט) שאדם שמסר כסף לשליח, והשליח איבד את הכסף, אין ייאוש השליח מועיל כיון שאין הכסף שלו, וכיוון שבעל הבית עדיין לא יודע מכך הרי זה ייאוש שלא מדעת.
ויש לדון לגבי כסף של שותפים שנאבד, באופן שהאבידה נודעה רק לאחד מהשותפים ושאר השותפים עדיין לא יודעים מכך, האם הוי ייאוש מדעת או לא, והאם יכול לזכות רק בחלק היחסי של אותו שותף שכבר התייאש (עי' שטמ"ק ב"מ כו: בשם תוס' שאנץ, ועי' סמ"ע סי' רסב ס"ק ד, ונתה"מ שם ס"ק ב).