הרהור
הלומד בהרהור בלא עיון בספר אינו מברך ברכות התורה (שו"ע סי' מז ס"ד), אמנם לדעת הגר"א חייב לברך. ולכן אם יש ביכולתו – יברך ברכות התורה ויאמר 'יברכך וכו'.
מקור: כתב השו"ע (סי' מז ס"ד) "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך", ומקור דבריו הוא האגור והתוס' (ברכות כ:) שביארו טעמם משום דהרהור לאו כדיבור דמי.
ובביאור הגר"א (על הרמ"א שם) כתב לתמוה על כך, שאע"פ שהרהור לאו כדיבור דמי, מ"מ אף בהרהור מקיים מצות לימוד תורה [וכדכתיב "והגית בו יומם ולילה" והגיון הוא בלב], וכיון שברכות התורה נתקנו על מצות הלימוד, מדוע אינו צריך לברך. ולכך פליג הגר"א על השו"ע וס"ל דאף על הרהור בדברי תורה צריך לברך.
ולכאורה היה נראה דפליגי האם מקיימים מצות תלמוד תורה על לימוד בהרהור, השו"ע סבר שלא מקיימים והגר"א סבר שמקיימים.
ואכן מצינו כמה דעות בזה: מדברי הריטב"א [והשיטמ"ק] (ברכות טו) נראה שמקיימים מצוה אף בהרהור בדברי תורה, וכן מבואר ביראים (מצווה כז) [ועיין אורחות צדיקים (שער התורה)]. אמנם דעת הפנ"י (ברכות שם) שהלומד בהרהור אינו מקיים מצות תלמוד תורה. ואף בסידור בית יעקב ליעב"ץ (הל' ת"ת) ובשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ב סע' יב) כתבו שאם יכול להוציא הלימוד בשפתיו ואעפ"כ לומד בהרהור, אינו יוצא בלימוד זה מצות "ולמדתם אותם" [ועי' שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' לח, וכן ח"ח סי' יט), וכן שו"ת יד אליהו (כתבים אות ה, יד)].
אמנם י"ל שאין בזה פלוגתא כלל, ואף השו"ע מודה להגר"א שיש מצות תלמוד תורה בהרהור וכדעת הריטב"א הנ"ל, אלא שאעפ"כ אין מברכים על לימוד בהרהור, ונאמרו כמה דרכים בביאור דעת השו"ע:
[א]. בשו"ת שאגת אריה (סי' כד) כתב שאף שמקיימים מצות תלמוד תורה בהרהור, אין צריך לברך עליו ברכות התורה, כיון שדין ברכת התורה נלמד בגמ' (ברכות כא.) מהפס' "כי שם השם אקרא הבו גודל לאלוקינו", ודוקא על קריאה יש דין ברכה, וקריאה זה בפה.
וכן כתב החיי אדם (נשמת אדם כלל ט) וז"ל "ונ"ל דכיון דברכות התורה נפקא לן מקרא דכי שם השם אקרא, וקריאה היינו דיבור, ולכן גם חכמים לא תקנו ברכה על ההרהור, לפי שאינו ניכר. ונוסח הברכה יוכיח כשמברכין "לעסוק בדברי תורה" או "על דברי תורה" וכו'".
[ב]. הפרי מגדים (שם משב"ז סק"ב) ביאר שלא מברכים על הרהור בדברי תורה משום שאין מברכים על דברים שבלב, וכמו שכתב הב"י (או"ח סי' תלב) שאין מברכים על ביטול חמץ, כי ביטול הוא בלב ולא תיקנו ברכה על דברים שבלב [ולפי"ז מבואר מש"כ בשו"ע (ס"ג, עי' ט"ז שם) שמברכים על כתיבת דברי תורה, משום שאין זה דברים שבלב, ועי' שו"ת משיב דבר (סי' מז)]. וכדברים הללו כתב המנחת חינוך (סוף מצוה תל ע"ש).
ואולם בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' לה בהערה) כתב לחלוק על דבריהם, וחילק בין ביטול חמץ שאין מברכים עליו כיון שעיקר המצוה בלב [ואף אם יבטל בפה לא יברך], לבין הרהור בדברי תורה, שעיקר המצוה בדיבור, ולכן אף כשמהרהר צריך לברך.
הרהור הפסוקים אחר ברכות התורה
דעת הט"ז (ס"ק ג) שכיון שהרהור לאו כדיבור דמי, צריך להוציא בפה את הדברי תורה [או את הפסוקים הנהוגים] שצריך לומר לאחר הברכה, וכן פסק המשנ"ב (ס"ק ה), אולם דעת המגן גיבורים (שם ס"ק ד) שדי להרהר בד"ת לאחר הברכה, עיי"ש טעמו [ודבריו לא מובנים היטב].
שמיעת שיעורים
השומע שיעור בבית הכנסת-חייב לברך ברכות התורה, מפני ששומע כעונה (סוכה לח) [ולכן אין דינו רק כהרהור, אלא כדיבור]. אבל אם הוא שומע שיעור מוקלט בנגן או בטלפון וכדו' – דינו כהרהור שנתבאר לעיל.
ואם שומע שיעור/שיחה בשידור חי דרך הטלפון וכדו' - הדבר תלוי בנדון האם יוצאים ידי חובה בברכות ששומעים דרך הטלפון, ולכן יברך ברכות התורה ויאמר 'יברכך וכו', ואז יקשיב.
מקור: תוס' (ברכות כ: ד"ה כדאשכחן), ובשערי תשובה (סי' מז סק"ג) שהביא את דברי ההלכות קטנות (ח"ב סי' קנט) ועוד, עיי"ש.
ובעניין מה שכתבנו שבשמיעת הקלטה לא נאמר הדין של "שומע כעונה", אלא הוא ככל הרהור, יש לעיין מדברי הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב, הובא לעיל) שביאר שאין מברכים על הרהור [אע"פ שמקיימים מצות ת"ת בהרהור] משום ש"לא מצינו ברכה על המחשבה", ולדבריו ייתכן ששמיעה [אפי' מהקלטה] חמורה יותר מהרהור, ויצטרכו לברך עליה. ובפרט לפי מש"כ המור וקציעה (סי' מז, ודלא כהט"ז המובא במשנ"ב הנ"ל, וראה להלן בהרחבה) שאפילו עיון בספר חמור יותר מסתם הרהור, כ"ש ששמיעה חמורה יותר, וע"ע ישועות יעקב (ס"ק ד), וצ"ע.
שמיעת שיעורים ממי שאינו "בר חיובא"
שמיעת דברי תורה מקטן או מאשה דינם כהרהור בלבד, ולכן אין לברך עליהם ברכות התורה אלא א"כ יאמר לאחר הברכה 'יברכך וכו'.
מקור: כיון שאינם ברי חיובא, אין בהם את הדין של שומע כעונה (עי' ר"ה כט), וממילא דינו כהרהור בד"ת בלבד. אולם יש לדון בשומע מאישה דברי תורה בעניין מצוות הנוהגות בה, ועי' בית הלוי (ח"א סי' ו).
הרהור מתוך ספר
המעיין בספר ולומד מתוכו, אף אם אינו מוציא את המילים בפיו, יש להחמיר ולברך ברכות התורה לפני כן, ולאחר הברכה יאמר 'יברכך וכו'.
מקור: דעת הט"ז (ס"ק ג) והובא במשנ"ב (ס"ק ה) שעיון בספר דינו כהרהור ולא כדיבור, ולכן כתב שהמעיין בספר ייזהר להוציא קצת דברי תורה בפיו לאחר ברכות התורה [אם לא אומר את הפסוקים שנוהגים לאומרם 'יברכך וכו']. ומבואר שלדעת הט"ז מעיקר הדין מותר לעיין בספר לפני ברכות התורה (אולם עי' פתח הדביר סי' מז ס"ק ב, הובא בכה"ח ס"ק ז).
אולם במטה יהודה (ס"ק ד, הובא במשנ"ב ס"ק ו, וצ"ע מהמשנ"ב הנ"ל ס"ק ה) כתב שהלומד בספר צריך לברך דלא גרע מכותב. וגם במנחת אהרן (כלל ה אות לד, הובא בכה"ח הנ"ל) כתב שעיון בספר חמור בהרהור, "שהרי אי אפשר שלא יוציא דבר מפיו דרך עיונו" [והרי זה כטעם הג' שיתבאר להלן לעניין כתיבת ד"ת] (ועיי"ש במנחת אהרן שהביא את דברי המטה יהודה הנ"ל).
וגם במור וקציעה (סוד"ה וכתב הרד"א) כתב לברך על עיון בספר, כיון שהרהור מתוך ספר הוא יותר קביעות מסתם הרהור, ונחשב כדיבור.
כתיבה
הכותב דברי תורה תוך כדי לימודו, ראוי שיאמר כמה תיבות מפיו תוך כדי הכתיבה [אם אינו אומר את הפסוקים שנוהגים לומר לאחר ברכות התורה], ובאופן זה חייב לברך לכו"ע.
מקור: נחלקו הפוסקים האם כתיבה מחייבת בברכות התורה - לדעת השו"ע (ס"ג) כתיבת דברי תורה [אפילו ללא קריאה] חמורה מהרהור, וחייבים לברך ברכת התורה לפניה.
ותמהו האחרונים (משנ"ב ס"ק ד , ובשעה"צ ס"ק ז ציין לט"ז סק"ב ולמג"א סק"א שתמהו כן, ומה שציין השעה"צ להגר"א הוא ט"ס, דהא דעתהגר"א דאפילו על הרהור מברך) מדוע כתיבת דברי תורה [כשאינו מוציא את התיבות מפיו] מחייבת בברכות התורה, הלא אינה אלא הרהור.
ביאור דעת השו"ע
ובדעת השו"ע שכתיבה עדיפה מהרהור, נאמרו כמה ביאורים:
[א]. בהרהור אי אפשר לקיים מצות "ושננתם לבניך", אך בכתיבה מקיים, כיון שיכול ללמד אחרים ממה שכתב (שו"ת שב יעקב סי' מט, הובא בחלקו בשו"ת רע"א סי' כט).
[ב]. בכתיבה עביד מעשה (לבוש ס"ד, הובא במשנ"ב שם).
[ג]. דרך הכותב להוציא התיבות מפיו (עי' תלמידי רבינו יונה, ברכות ז. ד"ה היה, חיי"א כלל ט סע' יא, הובאו במשנ"ב שם, וע"ע ט"ז ס"ק ב ובמשנ"ב שם).
הלכה למעשה
ולמעשה פסק המשנ"ב שראוי לכותב דברי תורה להוציא כמה תיבות מפיו לאחר הברכה, כדי להינצל מחשש ברכה לבטלה. ואף בני ספרד נוהגים כן.
מגיה ומעתיק ספרים
מגיה ספרים או מעתיק כתבי קודש לצורך פרנסתו, שאין דעתו לשם לימוד - אינו מברך ברכות התורה, מאחר ועיסוקו רק לשם מלאכה.
מקור: באור הלכה (ס"ג ד"ה אע"פ). ואף לדעת השו"ע הנ"ל שכתיבה מחייבת בברכות התורה, היינו רק בכותב לצורך לימוד, אבל אם כוונתו רק כדי להרוויח ממון, איןזה בכלל לימוד (כמבואר בט"ז ס"ק ב).
סופר סת"ם
יש להחמיר שסופר סת"ם יברך ברכות התורה קודם שיתחיל במלאכתו, ויאמר את הפסוקים שנהגו לאומרם לאחר ברכות התורה 'יברכך וכו', ורק אחר כך יעסוק בעבודתו.
מקור: אף שנתבאר בסעיף הקודם שהכותב רק כדי להרוויח ממון אין זה בכלל לימוד, אך בסופר סת"ם יש להחמיר כיון שמוציא את המילים מפיו בשעת הכתיבה (בה"ל שם).
כתיבת פסוקים במכתב
הכותב דברי חולין ומשלב בהם פסוקי תנ"ך או לשונות חז"ל וכדומה לצורך מליצה, אינו צריך לברך ברכות התורה, כיון שאין זה נחשב לימוד (משנ"ב ס"ק ד).
פסק הלכה
מורה הוראה שנשאל בדבר הלכה לפני ברכות התורה, רשאי לפסוק את הדין בלבד, אך לא יבאר את טעמו. אמנם לדעת הגר"א אסור לפסוק דין לפני ברכות התורה. ולכן אם יש ביכולתו – יברך ברכות התורה ויאמר 'יברכך וכו' לפני שפוסק.
אך אם נצרך לעיין בספר כדי לפסוק, יש להחמיר ולברך ברכות התורה לפני כן, ויאמר את הפסוקים שנהגו לאומרם לאחר ברכות התורה.
מקור: רמ"א (סי' מז ס"ד). טעם הדבר, מפני שפסיקת הלכה אינה נחשבת ללימוד תורה [לעניין ברכות התורה (עי' ברכות ו. "דינא נמי היינו תורה", שבת י. תוס' שם ד"ה אי, וע"ע שבת מ: רד"ה והיכי, שבת פח. רד"ה דין, תפא"י זבחים פי"ד יכין אות לו, משנ"ב סי' תקנד ס"ק ה)], ואף שמהרהר בטעם הדבר תוכ"ד הפסיקה, הרהור אינו מחייב בברכות התורה. וכמו שמצינו בגמ' (שבת מ,: ע"ז מד,: ובראשונים שם, ועי' ר"ן וריטב"א ומאירי שם), ובשו"ע (סי' פה) שבמקומות שמותר להרהר בהם בדברי תורה בבית המרחץ, מותר גם לפסוק דין בלי נתינת הטעם.
ולכאורה נראה שדווקא לפסוק "מותר" "אסור" וכדומה, אינו נחשב לימוד ומותר לפני ברכות התורה, אך לומר פסק הלכה שלם ומורחב [אפי' ללא טעם] אסור.
ובמנחת אהרן (הנ"ל) כתב שאם צריך לעיין בספר, יש לברך ברכות התורה, והוא כטעמו שנתבאר לעיל לעניין "הרהור מתוך ספר". אולם לדעת הט"ז (נתבאר לעיל שם) מותר אף לעיין בספר כדי לפסוק. ויש להחמיר בכך וכנ"ל.
כל הנ"ל הוא רק לדעת השו"ע (הובאה לעיל) שהרהור אינו מחייב בברכת התורה, אך לדעת הגר"א (דלעיל) שהרהור מחייב בברכות התורה, אין לפסוק דין [אפי' ללא נתינת טעם] לפני ברכות התורה [וצ"ע מדוע הגר"א לא השיג על השו"ע (סי' פה) בעניין פסיקת דין בבית המרחץ].
אפרושי מאיסורא
הרואה את חברו עומד להיכשל באיסור, וכן אם חברו שואלו אם מותר לעשות מעשה מסוים, ויכול להיכשל באיסור אם לא יענה לו - מותר לפסוק את ההלכה אף לפני ברכות התורה, ואם לא די בפסיקת ההלכה, מותר גם להסביר את טעם האיסור.
מקור: אף שנתבאר לעיל שבפסיקת ההלכה מותר רק לפסוק את הדין אך אסור להסביר את הטעם, אך במקום שיש חשש שחברו ייכשל באיסור, מותר גם להסביר את הטעם, כמבואר בגמ' (שבת הנ"ל) ובמשנ"ב (סי' פה ס"ק יד) לעניין בית המרחץ, ונראה שה"ה גם לעניין ברכות התורה.
עשיית מצוות
מותר לקיים מצוות לפני ברכות התורה, אף על פי שמהרהר תוך כדי כך בהלכות המצוה [ולעניין אמירת פסוקים לפני ברכות התורה, עי' שו"ע ורמ"א (סי' מו ס"ט)].
מקור: כתב המשנ"ב (סי' מז סק"ז) וז"ל "ולכו"ע [כלומר אף לדעת הגר"א הנ"ל האוסר אפי' לפסוק דין לפני ברכות התורה] מותר לעשות איזה פעלת מצוה קודם ברכות התורה, אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה, אפילו הכי מותר, דכל שאינו מתכוון ללימוד אין צריך ברכה (הגר"א לקמן בס"י)".
אך בביכורי יעקב (סי' תרמד סק"א) כתב שיש לברך ברכות התורה לפני נטילת לולב, ויש לבאר טעמו עפ"י מש"כ הבה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) בעניין קיום מצוות במקומות המטונפים, וז"ל "ואפשר שהטעם הוא, דכיון דקי"ל דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שצונו השם יתברך, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בדברי תורה".
[ובגוף דברי הבה"ל – עי' רמ"א (יו"ד סי' יט ס"א) ובדרכ"ת (שם), ועי' נימוקי יוסף (מנחות מג) שמותר ללבוש טלית קטן במקום מטונף, ואכמ"ל].