"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ להשם לְךָ נְתַתִּים:" (במדבר יח, יב)
קניית פירות וירקות בחנויות בכשרויות מהודרות, כאשר המגדל לא הפריש מעשר עני
שאלה: יש מהכשרויות המהודרות הדואגות רק להפרשת תרומות ומעשרות מהפירות והירקות, אך אינן דואגות שבעל הבית ייתן את המעשר עני לעניים [בטענה שחיוב זה מוטל על בעה"ב, ואין איסור לאכול מפירותיו גם אם לא נתן לעני].
האם צריך לחשוש שמא הפירות שהלקוח קנה הם פירות המעשר עני, וא"כ חייב לתת אותם לעניים [אף שמותרים לזרים, אך מדין גזל צריך ליתנם לעניים].
תשובה: אין צריך לחשוש לכך, כיון שרוב הפירות אינם מעשר עני [ורק כשידוע שהפירות שקונה הם מעשר עני, וכגון סיטונאי שקונה ישירות מבעל הבית [המגדל] את כל הסחורה – באופן זה אין לקנות, ובדיעבד אם קנה מותר באכילה].
מקור: אם קנה את כל הסחורה, אזי בוודאות חלק מהפירות הם מעשר עני [לא שייך לומר כאן ביטול ברוב, כי ממונא לא בטיל (כמבואר בביצה לח, פאה פ"ה מ"ב)], וא"כ הדבר תלוי במח' רב ורב אסי (חולין קלד.) - לדעת רב מתנות כהונה נגזלות, ולדעת רב אסי אינן נגזלות.
והשו"ע (יו"ד סי' סא סע' לא) פסק כדעת הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ט הי"ד) שמתנות כהונה נגזלות, ולכן אף שאין רשאים לקנותן, אם קנה מותרות באכילה.
ולכן אסור לקנות זרוע לחיים וקיבה מקצב יהודי, ובדיעבד אם קנה - מותר לאכלן. דין זה נאמר רק אם קנאן לבדן, דהיינו שקנה את זרוע ימין לבד, או לחיים ולשון לבד, או קיבה לבד, אך אם קנאן יחד עם חלקיהם המחוברים, צריך לתת לכהן את המתנות (כמבואר בגמ' ובשו"ע שם).
אמנם דעת הרשב"א הריטב"א והר"ן (חולין שם) שהקונה חייב ליתנן לכהן, שכיון שהם בעין אסור לו לאוכלן.
ויש להסתפק האם דברי הגמ' והשו"ע הנ"ל שאם קנה מתנות כהונה מותר באכילה, נאמרו דווקא במתנות כהונה או גם במתנות עניים. ובפשוטו נראה שדין זה הוא גם במתנות עניים [והקה"י (יובא להלן) ביאר בדעת הרמב"ם והשו"ע שמתנ"כ אינן שייכות ממש לכהן, ולכן מועילה הגזילה. ונמצא לדבריו שבדברים שהם ממש ממון הכהן או העני, לא תועיל הגזילה, והקונה יהיה חייב להשיב לבעלים, ויש בזה אריכות בחידושי הגר"ח (סטנסיל, חולין קלד, מהדורת מישור)].
ולפי"ז נראה שגם במתנות עניים, אסור לאדם לקנותן [אם יודע שאלו המתנ"ע, ועוד יש לדון בזה מהמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שנו ו סי' שסט) שאין לקנות מגנב משום מסייע ידי עוברי עבירה, אולם בקונה מהקונה אין איסור], ואם קנה מותר לאכלן [כיון שהמוכר התכוון לגזול את המתנ"ע כי לא נתנן לעני. ויש לדון במוכרים שאינם יודעים כלל שצריך לתת מתנ"ע, האם גם זה נחשב מתנות גזולות, ואין הקונה צריך ליתנן לכהן].
אולם למעשה בזמננו כיון שהלקוח אינו יודע בדר"כ היכן המתנות עניים, לכן אין צריך לחשוש. ואף שהממון לא בטל, אי"ז נחשב קבוע דרבנן, כי רק באיסור מצינו דין קבוע דרבנן.
[ובעיקר דברי רב שמתנות כהונה נגזלות - הרמב"ם (שם) והשו"ע (שם) ביארו דבריו שאם גזל ונתן לאחר, פקעה זכות הכהנים ואין המקבל צריך לתת לכהנים, ומותר לאוכלן, וכנ"ל. אך רש"י ותוס' ביארו בדבריו שאם נתנן לאחר, יכולים לגבות גם מהנותן, שהרי הוא גזלן.
וביאר הקה"י (חולין סי' לו) שלדעת רש"י ותוס' מתנ"כ הן ממון הכהנים ולכן שייך בה דין דין גזילה, אך לדעת הרמב"ם והשו"ע אינן נחשבות ממש ממון הכהן, ולכן כשנגזלו הופקר זכות הכהנים [כי אם הן היו ממש ממון הכהן, הבעלות לא הייתה נפקעת ע"י גזילה]. והחזו"א (יו"ד סי' ז ס"ק ה) ביאר שהטעם שנגזלות הוא מפני שהראשון גזלן והשני קנאן בשינוי רשות, ואף שבכל גזילה שינוי רשות לא קונה, במתנ"כ די בזה. ולפי ביאור האבי עזרי (הל' ביכורים שם) אף אם מתנ"כ שייכות לשבט הכהנים, הקונה אינו צריך להחזירן, משום שמתנ"כ נגזלות ואין הקונה חייב להשיבן, וכיון שאין בהן חיוב השבה, לכן הופקע ע"י הגזילה ושייך לקונה].
בגדרי בעלות הכהנים והעניים על מתנותיהם לפני קבלתן
בקצוה"ח (סי' רמג ס"ק ד) כתב לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים, שמתנ"כ הן ממון השבט ואילו מתנ"ע אינן שייכות לעניים, אלא שיש מצווה לתת להם אותן.
ועפי"ז ביאר מה שמצינו שיש זכיה לחש"ו במתנ"כ (עי' יבמות צט:), ואילו במתנ"ע קטן אינו זוכה מדאורייתא (עי' ב"מ יב). וביאור הדבר הוא שמתנ"כ שייכות לשבט הכהונה "חלף עבודתם" (במדבר יח, כא), משא"כ במתנ"ע נאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י), ואינו אלא עזיבה, שיזכו בהן בעצמם [ועיין יד אפרים (יו"ד סי' סא) ועיי"ש מדברי הרשב"א (בתשובה, ח"א סי' יח)].
אולם יש לעיין מהמבואר בגמ' (ב"מ כא,: לעניין שדה שהלכו בה הנמושות) שמועיל ייאוש בממון עניים [ועיי"ש בגיליון הש"ס לרעק"א שהקשה שהרי גם לעניים קטנים יש חלק, ולא מועיל ייאוש בקטנים], ולדברי הקצוה"ח שיש רק מצווה לתת להם אך זה לא שייך לכל העניים, צ"ב כיצד מועיל הייאוש שלהם. ומוכח שמתנות עניים הן בבעלות העניים, וכ"מ ברש"י (גיטין ל, יובא להלן) שמועיל ייאוש במתנ"כ ובמתנ"ע.
גזל בעיכוב מתנות כהונה ועניים
בגמ' (שבת כג) ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ג, לעניין פאה) נאמר "מפני גזל עניים", ומשמע שיש בזה גזל כי זה ממון העניים.
והנה לעניין מתנ"כ מצינו סתירה ברש"י – במס' בכורות (לו,: ד"ה אא"כ כהן עמו, וכן בד"ה הכי השתא התם) כתב שמי שלא נותן בכור לכהן הרי הוא גזלן, ויש בזה משום לאו של גזל. ומבואר בדבריו שמתנ"כ שייכות לשבט הכהנים, ולכן אם מעכב את ממון הכהנים עובר באיסור גזל. וכן מבואר גם בירושלמי (תרומות פ"א ה"ב, ערלה פ"א ה"ב מובא בתוס' בכורות כב: ד"ה תעלה, גיטין פ"ד ה"ב) "מפני גזל השבט".
ואילו מדברי רש"י במסכת ביצה (יב: ד"ה מתנות) מבואר שאם מעכב את המתנ"כ עובר בעשה, ומשמע שאין בזה משום גזל, ומבואר שמתנ"כ לא שייכות לשבט הכהונה, אלא יש רק מצווה לתת להם, וצ"ע סתירת דברי רש"י.
ובתוס' (גיטין כה. ד"ה שני לוגין) כתבו "אע"ג דאין חשודים על הגזל, לא חשיב להו גזל, דהוי ממון שאין לו תובעים" [וכ"ה בתוס' (יומא נה: ד"ה הלוקח), ועי' תוס' (סוכה כג: ד"ה שני לוגין)]. ומבואר בדבריו שתרו"מ הן ממון הכהן והלוי, והמעכב ולא נותן תרו"מ עובר בגזל [ורק הכותים ועמי הארצות לא נראה להם הדבר כגזל, כי זה ממון שאין לו תובעים].
אולם בתוס' ישנים (יומא נו.) כתבו "וא"ת הא איכא לאו דלא תגזול, י"ל דהוי ממון שאין לו תובעין". ומבואר בדבריהם שהמעכב מתנ"כ אינו עובר על איסור גזל [והוא שונה מדברי התוס' בגיטין הנ"ל שכתבו שזה רק לא "נחשב" כגזל בעיני הכותים ועמי הארצות], אולם עי' תוס' רא"ש (גיטין ויומא שם) וצ"ב.
עוד מצינו בנתיבות (סי' רעח ס"ק יא, יובא להלן לעניין מכירי מוהל) שביאר שהטעם שמועיל מכירי כהונה הוא משום שמתנ"כ שייכות לשבט הכהונה, וכיוון שאסור לו לחזור בו (עיין תוס' ב"ב קכג:), לכן הכהן זוכה בזה (ועיין קוב"ש ב"ב שעד, וע"ע בדבריו בח"ב סי' יז, אפיקי ים ח"א סי' מב, ואמרי בינה תרו"מ סי' ד).
והנה מבואר בגמ' (חולין קל:) שהמזיק מתנ"כ פטור, או מפני דכתיב "זה" ("וזה יהיה משפט הכהנים") או משום שהוא ממון שאין לו תובעים. ונחלקו הראשונים לפי הטעם הב' – שפטור משום ממון שאין לו תובעים – האם חייב לצאת ידי שמיים או שפטור גם מידי שמיים. לדעת התוס' [וכ"פ השו"ע (סי' סא סט"ו)] חייב לצאת ידי שמיים, ולדעת הר"ן פטור מלצאת ידי שמיים.
וביארו החוו"ד (סי' קס ס"ק ה) והקה"י (שם) שלדעת התוס' צריך לצאת ידי שמיים כיון שמתנות כהונה שייכות לשבט הכהונה, אלא שכשאין התובע נמצא לפנינו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, אך לדעת הר"ן ל"צ לצאת ידי שמיים, כיון שמתנות כהונה אינן שייכות לשבט הכהנים אלא הן רק הפקר לכהנים, ולכן המזיק פטור גם מדיני שמיים.
ובתוס' (סוכה לה. ופסחים לח) כתבו "דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל, דהוי כמו אתרוג דשותפין, שיש לכהן וללוי בו חלק", ומבואר מדבריהם שמתנ"כ שייכות לשבט הכהונה, ולכן נחשב שלכהן יש שותפות באתרוג של טבל. ולכאורה הדבר תלוי בנדון האם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לאו כמי שהורמו דמיין (קידושין נח,נדרים פה), והאריך בזה השערי יושר (ש"ה פ"ו). ועוד ישלדון לעניין פלוגתת רש"י ותוס' (יבמות פו) האם איסור טבל הוא איסור מחמת התרומה המעורבת בו או שהוא איסור בפני עצמו (ועי' עוד רא"ש נדרים יב ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו) , והאריך בזה האתוון דאורייתא (כלל ב).
ונחלקו התוס' (ב"מ ו:) והריטב"א (קידושין נח, מובא בקצוה"ח סי' ערה) למ"ד טובת הנאה ממון, האם הגונב תרומה משלם כפל לבעלים כפי דמי כל התרומה (דעת הריטב"א), או רק כפי דמי טובת הנאה (דעת התוס'), וביאר הקה"י שנחלקו במח' הנ"ל האם הוא ממון השבט או רק הפקר לשבט.
והר"ן (נדרים ז) הביא שיטת הרמב"ן והרשב"א שספק מתנ"ע לחומרא, כיון שנחשב ספק איסור. אך הר"ן עצמו חלק עליהם וסבר שאין צריך לתת מתנ"ע מספק, כיון שהוא ספק ממון. וכתב בכתבי הגר"ח (חולין הנ"ל)שמחלוקתם נאמרה רק במתנ"ע, שאינן ממון העניים אלא יש רק מצוות "עזיבה", ולכן הרמב"ן והרשב"א סברו שנחשב ספק איסור, אך במתנ"כ לכו"ע אזלינן ביה לקולא, שכיון שהן ממון הכהנים הוי ספק ממון לכו"ע.
הזמנת מוהל אחר מהמוהל הקודם של בניו
שאלה: אדם שרגיל לתת למוהל מסוים למול את בניו, האם חייב להמשיך בכל הבריתות לתת לאותו מוהל, או שיכול להפסיק ולתת למוהל אחר.
תשובה: נראה שאינו חייב להמשיך לתת למוהל זה [ועדיין צ"ע].
מקור: מקור הדין נובע מהאמור גבי מכירי כהונה (ב"ב קכג: "הכא במכירי כהונה עסקינן וכו'"), שכיון שרגילים לתת לכהן מסוים את הזרוע והלחיים והקיבה, הרי זה נחשב כאילו הם הגיעו ליד הכהן [עוד לפני שנתן], והכהן נחשב מוחזק בהן [ולא רק "ראוי"], ולכן הבכור נוטל מהן פי שניים.
ובטעם דין זה נחלקו הראשונים - רש"י (גיטין ל.) ביאר שהכהן שרגילים לתת לו זוכה במתנות הללו ע"י ששאר הכהנים מתייאשים מהן, ותוס' (ב"ב שם) ביאר שכיון שרגיל לתת לכהן מסוים, הרי זה כאילו סיכם איתו שהוא ייתן לו (וכדין "מתנה מועטת" ב"מ מט.), וכיון שאסור לחזור בו, הכהן נהפך למוחזק.
והנה הקצוה"ח (סי' רעח ס"ק טו) דן באדם שנשבע לחברו שייתן לו דבר מסוים, ונפטר המקבל, שהדין הוא שהנשבע צריך לתת את זה לבניו. ודן הקצוה"ח האם הבכור יקבל מזה פי שניים, שכיון שאסור לנשבע לחזור בו, הרי זה נחשב שהאבא מוחזק [ולא "ראוי"], וא"כ הבכור ייטול פ"ש.
והקצוה"ח הוכיח מדברי התוס' הנ"ל, שכיון שאסור לחזור, הרי זה נחשב כמוחזק. אמנם הנתיה"מ (שם ס"ק יא) כתב שאין להביא ראיה ממכירי כהונה לנשבע, כיון שבמכירי כהונה המתנות הן ממון השבט, ולכן הן שייכות לשבט הכהונה, ולכן בהן הבכור יורש פ"ש, אך בנשבע לחברו הבכור לא יירש פ"ש, כיון שאין לחבר שום קנין בממון, אלא יש רק חיוב לנותן לתת.
ובפשוטו נראה שנחלקו הקצוה"ח והנתיה"מ האם מתנ"כ שייכות לשבט הכהונה או שהן רק הפקר לכהנים - לדעת הנתיה"מ הן ממון השבט, ולכן בכור נוטל מהן פי שניים, ולדעת הקצוה"ח הן רק הפקר לכהנים.
ובנדון דידן – לכאורה כיון שרגיל לתת למוהל מסוים, חייב להמשיך לתת לו, וכמו שיש מכירי כהונה כך יהיה מכירי מוהל.
אמנם זה שייך רק לדעת התוס' הנ"ל, שהטעם של מכירי כהונה הוא כדין מתנה מועטת, והרי זה כאילו סיכם עם המוהל הרגיל שימול גם את בנו זה, ואסור לחזור בו, אך לדעת רש"י שהטעם הוא משום ששאר הכהנים מתייאשים, ייתכן שטעם זה שייך רק במכירי כהונה, שאע"פ שהוא ממון של שבט הכהונה, כיון שכולם מתייאשים, אנו דנים כאילו הכהן הרגיל הוא הכהן היחיד בעולם, ולכן הוא זוכה בזה, אבל במכירי מילה לא שייך סברא זו.
וגם לדעת התוס' יש לדון שדין זה נאמר דווקא במתנ"כ, כיון שהן ממון השבט, וכפי שכתב הנתיה"מ הנ"ל [ועוד יל"ע מדברי הרשב"א והריטב"א (גיטין שם) שדין מכירי כהונה הוא תקנה דרבנן כדי שלא לנעול דלת בפני לווין, וא"כ לא שייך במכירי מוהל].
ולפיכך נראה לפי"ז שאדם הרגיל לתת למוהל מסוים, לא חייב להמשיך לתת לו, ויכול לתת למוהל אחר.
אולם מצינו ברמ"א (יו"ד סי' רסד ס"א) שאם האב סיכם עם מוהל הגון, אסור לו לחזור בו, וכתב הרעק"א (בהגהותיו שם) בשם המהרי"ק (שורש עו)שדין זה נאמר אפילו אם האב לא סיכם בפועל עם המוהל, אלא שהוא היה רגיל לתת לו, גם באופן זה חייב לתת לאותו מוהל [וכ"ה ביש"ש (ב"ק פ"ח סי' ס) ובחכ"צ (סי' ע)].
ויל"ע בדברי המהרי"ק שלמד דבריו מדברי רש"י בעניין מכירי כהונה, ולכאורה יש לחלק בין מכירי כהונה [ששייך ייאוש, וממילא יש רק כהן אחד בעולם, ולכן הוא זוכה בזה] למכירי מילה [שבהם לא שייך ייאוש והסחת דעת], וכפי שנתבאר.
ולכאורה נראה שכיון שדברי המהרי"ק חידוש הם, ולא הובאו דבריו ברמ"א, לכך יש להקל בזה, וצ"ע למעשה.