נדון בנושא התנאי שעושים בחלק מהכשרויות המהודרות, והיה על זה כמה פקפוקים מדין ברירה, וכמו שנראה להלן.

וכיום התנאי שנעשה הוא מהודר ביותר ואין בו שום חשש, וחשוב מאד שכל ועדי הכשרות ישתמשו בתנאי זה, כמו שיתבאר להלן.

מטרת התנאי, כיון שיש כמה סיבות למה לא לסמוך על המעשרות של ההכשרים, אף המהודרים ביותר, ולחזור ולעשר בבית.

ולפעמים המעשרות שעושים במפעלים ובבתי אריזה נעשים בצורה מקולקלת, שאף בבית לא יעזור שיפרישו שוב, ורק ע"י התנאי שעושים שהמעשרות שעושים במפעלים הם רק למי שלא מעשר שוב בבית זה עוזר שיוכלו לעשר שוב בבית ללא חשש.

גדר הצורך לעשר שוב

ויש לדון האם הצורך לעשר שוב זה חיוב גמור כדין דמאי, או שזה יותר טוב מדמאי והוא רק חומרא, או שזה יותר גרוע מדמאי ודינו כספק טבל, ויתבאר להלן.

וכמה נפק"מ בדבר:

[א] אם מותר לעשר בשבת מוצרים שנקנו בכשרות מהדרין.

[ב] אם מותר לעשר שלא מן המוקף. שנחלקו הראשונים האם בדמאי צריך מן המוקף, שדעת הר"ש (חלה פ"ד מ"ו) והמאירי (חלה פ"ד מ"ד) שצריך מן המוקף, אולם דעת המאירי (נדה ז בשם יש מפרשים) ובשטל"מ (קידושין כו:) שלא צריך מן המוקף.

וזה תלוי בביאור הסוגיא בחולין (ו:), שלשיטת ר"ת מדובר שם בדמאי ומבואר שם שצריך להפריש מן המוקף. ויש להסתפק בדין מאכלים שתחת כשרות טובה בזמננו.

[ג] אם צריך להוסיף חומש בחילול מעשר שני, שקי"ל (דמאי פ"א מ"ב) שלא צריך להוסיף חומש בדמאי, אולם ספק טבל נראה שצריך חומש.

[ד] דמאי אינו צריך ביעור מעשרות (דמאי שם) אולם ספק טבל נראה שצריך ביעור.

[ה] דמאי מועיל להתנות בערב שבת אף אם אינו ברשותו [עיין דמאי (פ"ז) ורמב"ם (פ"ט ממעשר ה"ז)], ואילו בטבל וספק טבל אינו מועיל תנאי אם אינו ברשותו.

[ו] נוהגים שאם המטבע של המעשר שני התמלאה מחללים אותה על מטבע אחר, אמנם קי"ל שאין לעשות כן לכתחילה לחלל כסף על כסף ונחושת על נחושת (מעשר שני פ"ב מ"ו) וברמב"ם (פ"ד ממעשר שני ה"ה), אך בדמאי כן מותר לחלל, כמבואר בדמאי (פ"א מ"ב) ורמב"ם (שם ה"ח).

ויש עוד כמה נפק"מ שיש בדיני דמאי, המבוארים בדמאי (פ"א).

ולמעשה נוקטים שבסחורה מהשוק הוא "ספק טבל" [עיין חזו"א (דמאי סי' טו ס"ק ד ומעשרות סי' ז ס"ק טז, יז)], ואילו בסחורה שמכשרויות מהודרות הוא דמאי, ושמא אף יותר טוב מדמאי.

החיוב לעשר דמאי הוא מדרבנן, כי מהתורה הולכים אחרי רוב עמי הארץ שמעשרים הם (גיטין סא), אך מדרבנן חוששים למיעוט המצוי [כמבואר בתוס' (שבת יג ויבמות לו)].

ויש לדון בזמננו שכולם מעשרים בהשגחה אך יש מיעוט תקלות האם נחשב רוב.

הסיבות לעשר שוב בבית

וכעת נדבר על הטעמים מדוע יש לעשר בבית ולא לסמוך על ההכשרים:

יש סיבות שמחמתן יש לעשר שוב בבית, יש סיבות שיש לעשר שוב ואף בלא התנאי שעושים אפשר לעשר שוב, ויש סיבות לעשר שוב שבלי התנאי שעושים בהכשרים לא יועיל לעשר שוב בבית, ורק בגלל התנאי שעושים בחלק מההכשרים אפשר לעשר שוב.

ובאמת בהכשרים שלא עושים את התנאי יש בעיות שא"א לפתור אותן, ואף אם יעשרו שוב בבית עדיין נשארים החששות.

ויש סיבות שמחמתן יש לעשר שוב בבית, ואף התנאי לא מועיל לזה כמו שיתבאר להלן, אך הם חששות רחוקות ולכן מעיקר הדין הכשר שעושה את התנאי אפשר לקנות ולעשר שוב ולא לחשוש לתקלות שמחמתן לא יעזור שיעשרו שוב בבית, כי אי"ז מיעוט המצוי.

א. שליחות עכו"ם

משום שכדי להפריש צריך את שליחות הבעלים, ואם הבעלים הוא גוי הרי אין שליחות לעכו"ם.

[ובאמת הוא פלוגתת הראשונים האם רק שליח של הבעלים יכול לתרום, כ"ה דעת הר"ן (גיטין סו, לב: מדפה"ר). אמנם דעת הרמב"ן (גיטין שם) שאי"ז מדין שליחות, ולכן מועיל בתרומה לשון "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום", כי די בגילוי דעת של הבעלים ואין צורך בשליחותו, כך פשטות ביאור דברי הרמב"ן. אמנם ברעק"א (ב"מ כב) ובחזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק טו ואה"ע סי' קמז לגיטין שם) כתבו בביאור דברי הרמב"ן שהוא מדין זכיה].

ונמצא שהמעשרות שהמשגיח מפריש אינם חלים כלל.

וידוע שחברות רבות היום הן בבעלות גוים, כגון חברת "אוסם" ו"טבעול" ו"סלטי צבר" ו"תלמה", ואם כן המעשרות שמעשרים ההכשרים אין להם שום תוקף.

ואמנם משתדלים לעשות את המעשרות לפני שהירקות מגיעים לרשות הגוי, כשזה עדיין ברשות המגדל הישראל, או כשזה עדיין בבית האריזה כשהבעלים הוא ישראל, אבל אם לא עשו את המעשרות אז זה בעיה גדולה לעשר.

ואמנם יש לדון מדברי הירושלמי בדמאי (פ"ו ה"א) [כשהגוי "מאמין על ידו" חלה ההפרשה אף בפירות נכרי, ונחלקו שם המפרשים בזה, שלדעת הרש"ס הינו אפוטרופוס ישראל, אולם המראה הפנים והגר"א שם ביארו באופ"א, אולם יתכן שהפרשה זו היא מדרבנן ולאחר שישוב ליד ישראל יצטרכו להפריש שוב] שאם האחראי הוא ישראל יכול לעשר אף שהבעלים גוי.

[אמנם לגבי קטנים, מבואר בגיטין (נב) שאפוטרופוס יכול להפריש רק לצורך אכילת היתומים ולא להניח, דהיינו בשביל לאחר שיגדלו.

ולכאורה זה שייך רק לגבי קטנים ולא לגבי גוי, ובפרט לדברי התוס' גיטין מ: שהוא מדין הפקר ב"ד הפקר, זה ודאי לא שייך בגוי. אמנם לדעת הרשב"א (גיטין נב.) שהוא משום "שיד אפוטרופוס כיד היתומים", שמא זה שייך גם באפוטרופוס של גוי].

ב. שליחות למומר

אף במפעלים שהבעלים הוא ישראל, כיון שהבעלים אינו שומר תו"מ, כידוע יש נידון באינם שומרי תו"מ בזמננו האם דינם כמומר או כתינוק שנשבה, והחזו"א (יו"ד סימן ב ס"ק כח) נקט לדינא שרבים מהם נחשבים תינוק שנשבה, ועיין רמב"ם (פ"ג מממרים ה"ג), יו"ד (סי' קנט), או"ח (סי' שפה), ועיין בשו"ת בנין ציון (החדשות, סי' כג), ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכא), ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כה), ולמעשה יש לחוש שהוא ספיקא דדינא.

והנה במומר כתב המג"א (סי' קפט) שאין שליחות למומר, ונחלקו בכך הראשונים, כמבואר בתשובת בית יוסף (הל' גיטין סי' יד), ויש בזה גם בב"י (אה"ע סי' קמ) וברמ"א (אה"ע סי' קמא סל"ג) ובב"ש (שם ס"ק מז).

ובפמ"ג (בפתיחה כוללת ח"ד) כתב לגבי מכירת חמץ ע"י שליח מומר שלכתחילה יש להחמיר, אבל אם אין שליח אחר יכול למכור ע"י שליח מומר.

ובערה"ש העתיד (זרעים סי' סג ס"ה) לא הביא את כל הפוסקים הנ"ל, וכתב שדינו כישראל לגבי שליחות.

ולפי השיטות שלא מועיל שליחות במומר, לא יועיל שליחות של בעלי המפעלים החילונים, ונמצא שכל המעשרות של המשגיחים אינם חלים כלל.

ובזה לא יועיל שיעשרו את זה לפני שזה מגיע למפעלים, כיון שגם המגדלים פעמים רבות הם אינם שומרי תו"מ, ונמצא שאין אפשרות לעשר גם אז.

אך למעשה בדיעבד מקלים בזה, כמו שעושים שליחות לחילונים למכור את החמץ, ועושים שליחות בגט גם למומרים.

ג. הפרשה מחיוב על הפטור

לפעמים עושים את המעשרות מדברים שהם פטורים, כגון ממקומות שהם חו"ל ודאי, ונמצא שהמעשרות שהפרישו אינם כלום, והפירות שגדלו במקומות החייבים נשארו טבל.

וכגון בשדות שחלק מהירקות גדלים במקום שהוא גבול א"י וחלק מהירקות גדלים במקום שהוא גבול חו"ל ודאי, ולוקחים למעשרות מהמקומות שהם גבול חו"ל.

ד. הפרשה מספק על הודאי

לפעמים המעשרות הם ממקומות המסופקים האם הם גבולות א"י או חו"ל ומעשרים מהם על מקומות שהם ודאי א"י.

ה. הפרשה מעולי מצרים על עולי בבל

יש מקומות שהם עולי מצרים ומעשרים מהם על מקומות שהם עולי בבל, וכתב החזו"א (שביעית סי' ג ס"ק לב) שאין להפריש ממה שגדל בגבולות עולי מצרים על מה שגדל בגבולות עולי בבל [אולם מבואר שם בחזו"א (ס"ק יט וס"ק כ ושם ס"ק לב) שאינו דין ברור כ"כ].

ולכן משתדלים שלא להפריש מפירות שהן מאשקלון

ולדרום או מעכו ולצפון על השטחים שביניהם, אבל בתוך האיזורים האלו, וכן ברמת הגולן, לא מקפידים כ"כ על הגבולות, כיון שקשה להקפיד על זה.

ו. הפרשה לפני הקניין

לפעמים נעשים המעשרות ע"י המשגיח לפני שבעל החנות קנה את הסחורה, כיון שהרבה פעמים לא מכניסים את הסחורה לתוך החנות כדי שזה לא יתערב עם הסחורה המעושרת. ונדון בקיצור נמרץ בגדרי הקניינים, ויש להאריך בזה הרבה ואכמ"ל:

חצר - יש לדון האם הסחורה שנמצאת על המשטח נקנית מדין קניין חצר, כי הרי אין כאן "תוך", גם אם המשטח נמצא בחוץ ליד החנות במקום שמוגדר כסימטא. ואם המשאית היא של בעל החנות, זה מועיל בתור קניין חצר רק אם המשאית נמצאת בסימטא (כמבואר בב"ב פה וחו"מ סי' ר ס"ג).

ומה שזה נמצא בשטח ליד החנות אי"ז מועיל, כי אין זה קנוי או שכור לו, ולכן כל עוד שזה לא נמצא בשטח החנות שנמצא בבעלותו או בשכירותו אינו קונה.

ד' אמות - ד' אמות קונה בסימטא (כמבואר בחו"מ סי' ר וסי' רמג), ונחלקו הראשונים האם מועיל רק אם הקונה עמד שם לפני שהחפץ הגיע או אף אם החפץ קדם, והעיקר להלכה שאף אם החפץ קדם קונה כמבואר בב"י ובסמ"ע ובנתה"מ (סי' ר), אמנם בקצה"ח נראה שנקט כדעת הראשונים שלא מועיל.

הגבהה - שמגביה את הפירות ע"י המלגזה, יש לדון שכיון שמי שמגביה את זה זה הפועלים, אם הפועלים הם גויים - לכאורה לא מועיל הגבהת הפועלים לבעלים, אך יש לדון שזה נחשב כהגבהה מכוחו ע"פ התוס' (בב"ק צח וב"מ ט), כמבואר בנתה"מ (סי' קפח). ואם הפועלים הם יהודים, אז הגבהת הפועלים תועיל עבור הבעלים הישראל.

אך כל זה רק אם הפועלים הם פועלים של זה שמעשרים בשבילו, ולפעמים הפועלים הם של מי ששולח את הסחורה, ואז הגבהתם ודאי אינה מועילה.

משיכה - יש נידון האם מועיל בזה קניין משיכה, כיון שהיום הדרך היא להגביה את המשטחים ע"י מלגזות, אולי נחשב שדרכו בהגבהה, ומבואר בב"ב (פו) שנקנה במשיכה רק דברים שאין דרכו להגביה, וכן נפסק בחו"מ (סי' קצח).

סיטומתא - תעודת משלוח אינה נחשבת קניין סיטומתא.

ז. שליחות בדשלב"ל

הפרשת המשגיח נעשית ע"י מינוי שליחות בדשלב"ל. וכתבו התוס' בנזיר (יב) שלא מועיל מינוי שליחות בדשלב"ל.

ויש לדון שהמשגיח דינו כפועל, וכתב העונג יו"ט (סי' קט) שהפרשת פועל מועילה אף בדבר שלא בא לעולם כי יד פועל כיד בעל הבית. ואף ששליחות אינה מועילה, יד פועל מועיל.

עוד רבים עושים מינוי שליחות בכתב, ששיטת המרכבת המשנה (פ"ו מהל' גירושין) שמועיל מינוי שליחות בכתב אף לדבר שלא בא לעולם.

עוד יש לדון שכיון שבעל הבית מעוניין בכך מועיל מדין זכין. אמנם זה רק לשיטות שמועיל זכין מאדם [כמבואר בתרה"ד (סי' קפח) וברמ"א (יו"ד סי' שכח ס"ג) וכך ההלכה], אמנם לשיטת הקצה"ח (סי' רמג ס"ק ח) לא מועיל זכין מאדם, ובפרט שיש לדון שאם הבעלים הוא חילוני לא נחשב "זכין", ומסכים רק בגלל שיתנו לו כשרות.

ח. שליחות של אחד מהשותפים

שליחות שנעשית ע"י אחד מהשותפים - קי"ל ששותף יכול לתרום אף אם שאר השותפים אינם יודעים מכך, כמבואר בתרומות (פ"ג מ"ג) וברמב"ם (תרומות פ"ד ה"ח) וביו"ד (סי' שכח ס"ג).

אולם השותף רשאי להפריש בעצמו, אך אינו יכול לעשות שליח ללא הסכמת שאר השותפים, כמבואר בסמ"ג (הובא בב"י וברמ"א שם). ולפעמים יש כמה בעלים ובעלי מניות למפעלים, ולא תמיד מקבלים מינוי שליחות מכל השותפים.

ט. שליח עושה שליח

ישנה בעיה של שליח עושה שליח, שכן בעל המפעל/החנות ממנה את ועד הכשרות, וועד הכשרות ממנה את המשגיח או את המפקח שממנה את המשגיח.

וגם אם בעל המפעל/החנות ממנה ישירות את המשגיח, לפעמים מביאים ממלא מקום [והנכון שימנו את ועד הכשרות ועובדיה, ואז זה נחשב שליח אחד].

ומבואר בקידושין (מא) שיש ילפותא ששליח עושה שליח בקידושין וגירושין, ולא נתבאר מה הדין בשאר דיני התורה, ונחלקו בכך הראשונים שם כמו שנתבאר להלן.

ובבית מאיר (אבה"ע סי' קכ) ובשו"ת באר יצחק (יו"ד סי' כח) כתבו ששליח אינו עושה שליח להפריש תרומה. וא"כ אם צריך דווקא שליחות ולא מועיל "זכין", ולפעמים אף אין זה זכין, לא יועיל הפרשת התרו"מ ע"י משגיחי הכשרות.

אמנם דעת המקנה (קידושין מא: ד"ה בגמ' אתם) ששליח עושה שליח, וכ"ה בישועות מלכו (פ"ד מתרומות) ובמנחת ברוך (סי' טז) ובאחיעזר (ח"ב סי' לז), וכן נראה בחת"ס (שו"ת או"ח סו"ס קעו).

וכבר נחלקו בכך הראשונים, שדעת המאירי (גיטין כט) ושטל"מ (קידושין מא) ששליח עושה שליח להפריש תרו"מ, ואילו דעת שו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' כו) שאין שליח עושה שליח להפריש תרו"מ, ובמאירי (קידושין שם) כתב שרבותיו נסתפקו בזה.

י. הפרשה שלא מן המוקף

רבות מההפרשות בהכשרים נעשות שלא מן המוקף מכמה טעמים, וטעם אחד הוא כיון שנתבאר שא"א להפריש מדרגת חיוב נמוכה על דרגת חיוב גבוהה [עי' מנחות (לא), ב"י (יו"ד סי' של ד"ה מצאתי כתוב) ומשל"מ (פ"ה מהל' תרומות הי"ז)].

ויש לפעמים באותו בית אריזה ירקות שחלקם מעולי מצרים וחלקם מעולי בבל, ולא יודעים מה זה ומה זה, ולכן מפרישים מ"בנק טבל", שזה מקום שבו מונחים פירות וירקות של טבל ודאי משטח שודאי חייב במעשרות, ומפרישים מזה על הפירות והירקות שמונחים בבית האריזה.

ונמצא שהוא הפרשה שלא מן המוקף, שאף שבדיעבד חלה, אך כל זה אם הבעלים הפריש בעצמו שלא מן המוקף אז זה חל, אבל אם זה נעשה ע"י שליח יש לדון שאי"ז חל כיון שאין שליח לדבר עבירה, וכיון שהמשגיחים המפרישים עבור בעל המפעל הם שליחים נמצא שההפרשה לא חלה.

והדבר תלוי בנידון הגדול האם בשליחות לדבר עבירה השליחות בטלה, או שהשליחות קיימת ורק אין עונש למשלח [ועיין טורי אבן (חגיגה י:) לגבי שליח שנשלח להפריש מן הרע על היפה שבטלה שליחותו כי אין שליח לדבר עבירה].

וגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, כמבואר במהרי"ט שהובא במשל"מ (הל' רוצח פ"ב).

ובעירובין (לב) מבואר שמועיל שליחות לתרום שלא מן המוקף לגבי חבר שמפריש על תאנים של ע"ה תרומות ומעשרות אף שזה לא מן המוקף, והרי כל ההפרשה על אחר היא מדין שליחות, ומבואר שאין בזה חסרון של שליח לדבר עבירה, ויש לעיין בזה.

ונחלקו הנוב"ק (אה"ע סי' עה) והקצה"ח (סי' קפב ס"ק ב, ועי' פת"ש אה"ע סי' קיט ס"ק ו שהאריך בזה) האם מה שהשליחות בטלה בשליח לדבר עבירה זה רק כשהמשלח אמר לשליח לעשות את העבירה או גם כשהשליח עשה את העבירה על דעת עצמו.

ובזה תלוי גם הפרשות שעושים שלא מן המוקף, שאם הבעלים לא אמר לו להפריש שלא מן המוקף, לפי הקצה"ח השליחות קיימת.

יא. הפרשה מלקוח על שאינו לקוח

לפעמים יש בתי אריזה שמגדלים בעצמם ירקות, ולפעמים הם מפרישים מסחורה שהם קנו על סחורה שגדלה אצלם.

ומבואר ביו"ד (סי' שלא ס"א) שגם בזה"ז אין להפריש מלקוח על שאינו לקוח. וכתב החזו"א בדמאי (סי' יב ס"ק יט ובקונטרס הל' תרומות ומעשרות) שאם הפריש ההפרשה לא חלה.

[ומהו לקוח, לדעת ר"ת הוא שנקנה לאחרי גמר מלאכה, ודעת הרמב"ם שזה תלוי אם דעתו בשעת גמר מלאכה למכור, וחוששים לדעות אלו, ושיטת הריב"ם שזה נקנה לפני גמר מלאכה, ונקטינן כהריב"ם לחומרא.]

יב. גדר נאמנות ההכשר

עצם נאמנות ההכשר יש לדון בה מאיזה דין זה, שהרי אין כאן עד אחד נאמן באיסורין שאומר שעישר היום, כיון שבד"כ המשגיח לא נמצא כל היום, וזה בנוי על יוצא ונכנס.

ואמנם עד אחד לא צריך לומר דווקא בפה, כי הרי עד אחד נאמן באיסורין נלמד מזה שאחד אוכל אצל חבירו, ואם לא מורידים את התעודת כשרות יש לדון שנחשב כמו עד אחד.

ואמנם ידוע המבואר במע"ש (פ"ה מי"א) שבימי יוחנן כה"ג אין צריך לשאול על הדמאי, ומבואר שם בירושלמי הטעם "לפי שהעמיד זוגות", ומבאר הגר"א שהעמיד ממונים לראות אם מפרישים, ומבואר שדי במשגיחים שמפקחים [וז"ל הירושלמי "ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי - שהעמיד זוגות". וז"ל הגר"א "פי' ממונים לראות אם מפרישין העם, ותיקן להם כדאמרן שיהא מפריש תרומה ותרומת מעשר"].

אמנם כ"ז בדמאי, אך בספק טבל שמא לא מצינו דין זה. ובפרט במעשרות שיש תקנת דמאי ואכמ"ל.

תקלות בהפרשה שרק בגלל התנאי יועילו המעשרות בבית

ישנן כמה תקלות שאף אם יפרישו בבית ההפרשה לא תתקן את הפירות [כמו שיתבאר להלן], ורק בגלל שהכשרויות עושים את התנאי מועיל ההפרשה שמפרישים שוב בבית.

[ואמנם ישנן תקלות שאף אם מפרישים שוב בבית לא יועיל אף אם עושים את התנאי, ולפעמים יצטרכו להפריש מכל פרי ופרי, וכגון אם התערב טבל בפירות מעושרים, שאז יצטרכו להפריש מכל פרי ופרי, וכן התקלה שהתערב המאית (שהיא התרומה ותרומת מעשר) בפירות מעושרים, אך לזה אין פתרונות, ומשתדלים מאד שלא יקרו תקלות אלו.]

א. שותפות גוי וישראל במפעלים

לעיל נתבאר החשש שיש במפעלים שהבעלים הוא גוי, אך בזה יעזור אם מפרישים שוב בבית. אולם במפעלים שיש גוי וישראל שותפים ע"י מניות של יהודים וגויים, יש בזה חשש גדול וכדלהלן, ואף אם יחזרו ויפרישו שוב בבית לא יועיל בלי התנאי.

והנה נחלקו רש"י ותוס' (גיטין מז:) בשדה שבשותפות יהודי וגוי שטבל וחולין מעורבין זה בזה, שלדעת רש"י מועיל להפריש מיניה וביה, ולדעת תוס' לא מועיל להפריש מיניה וביה. ונמצא שלדעת תוס' יש כאן טבל וחולין שמעורבים זה בזה ואין בילה.

ולהלכה, ברמב"ם (פ"א מתרומות ה"כ) ובשו"ע (יו"ד סי' שלא סי"א) נראה כדעת רש"י שטבל וחולין מעורבים בכל חתיכה וחתיכה, לכן מועיל הפרשה מיניה וביה. וכן נראה בש"ך (סי' של ס"ק כ) ובהגהות רעק"א (דמאי פ"ו מ"ז) כתב שזה מחלוקת בירושלמי. אולם בשאג"א (סי' צ) כתב שדעת תוס' עיקר.

אולם יש לדון שבמניות זה סוג שותפות שגם לדעת תוס' השותפות היא בכל חתיכה וחתיכה, כיון שזה לא עומד לחלוקה, ומועילה ההפרשה מיניה וביה.

ב. מיעוט במעשרות

שבמפעלים או בבתי האריזה הפרישו פחות ממאית לתרומת מעשר, שקיי"ל שמעשרותיו מתוקנין ופירותיו מקולקלין (ר"ש ורא"ש תרומות פ"ד מ"א, וראב"ד בהשגות פ"א ממעשר הט"ו, ובהגר"א סי' שלא ס"ק קכה), ונמצא שטבל וחולין מעורבים זה בזה, ולא יועיל שיעשר שוב בבית.

אולם דעת הרמב"ם (פ"ג מתרומות ה"ז ופ"א ממעשר הט"ו) ובשו"ע (יו"ד סי' שלא סע' עז) שלא חל כלל.

ובנוסח שמקובל בזמננו ע"פ החזו"א יש לדון שלא חל כלל לכו"ע, כיון שאומר "אחד ממאה שיש כאן ועוד תשעה חלקים כמותו", דהיינו כמו המאית, וכיון שאין כאן מאית אלא פחות מזה, לא חל כלל המעשר ראשון.

אך יש לומר שכיון שמתכוון שהאחד ממאה שיש כאן הוא זה שיחול על המאית, רק שחושב שזה אחד ממאה, כן חל, ויל"ע בזה.

עוד יש לדון שכיון שהתרומה גדולה לא חלה, כי אין יותר אחד ממאה, וא"כ מקדים מעשר ראשון ומעשר שני לתרומה גדולה, והרי אסור לעשות כן, וא"כ ההפרשה בטעות כי הרי לא התכוון לכך (עי' חזו"א דמאי סי' ב ס"ק ו).

ג. תרומה גדולה ותרומת מעשר לא הופרשו כלל

ונמצא שיש כאן מעשר ראשון שמופרש כדין, אך לא הפרישו ממנו תרומת מעשר, ונמצא שייתכן שיש בביתו חלק חולין וחלק מעשר ראשון שלא הופרש מזה תרומת מעשר. אך לפי הנ"ל שנתבאר שיש לדון שכיון שהתרומה גדולה לא חלה, הוא מקדים לתרומה גדולה ולכן לא חל כלל וכנ"ל.

הסבר איך ייתכנו התקלות הנ"ל

לפעמים הפירות שלוקחים למעשרות הם פירות שלא כ"כ ראויים לאכילה, ולפעמים הם במצב שלא ראויים כלל למאכל אדם, ונמצא שלא חל עליהם כלל מעשרות, כי חלק מהכמות של המעשרות היו פירות שלא ראויים למאכל אדם, או שכל הכמות של המעשרות היתה לא ראויה למאכל אדם.

וגם לפעמים יכול להיות שחלק מהפירות או כל הפירות של המעשרות הם מחו"ל או בדרגת חיוב יותר נמוכה שלא יכולים להיות מעשרות על פירות מדרגת חיוב יותר גבוהה.

תקלות בנוסח ההפרשה שרק בגלל התנאי יועיל המעשרות בבית

[א] קרא שם תרומת מעשר בצורה לא נכונה, כגון שאמר "אחד ממאה" סתם, ולא אמר "אותו אחד ממאה שיש כאן". ונמצא שהמעשר ראשון טבול לתרומת מעשר.

[ב] קרא שם תרומת מעשר קודם מעשר ראשון ואח"כ קרא שם מעשר ראשון, כגון שאמר "אותו אחד ממאה שיש כאן שהוא תרומת מעשר ועוד תשעה חלקים כמותו".

קנייה מהכשרים שלא עושים את התנאי

אדם שקונה מהכשרים שלא עושים את התנאי, נראה שמן הדין אינו צריך לחשוש לטעויות הנ"ל, ולכן מותר לעשר ולאכול, אך אם באמת היה את הטעויות הנ"ל, לא יעזור מה שהפריש בביתו.

אך יש לדון ששמא כן יעזור מה שיפריש בביתו, כיון שההפרשה מקולקלת ע"י המשגיח יש בה משום לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ונמצא שבעל הבית יכול לטעון שאינו מעוניין בהפרשה זו, ואז הלוקח יכול להפריש בביתו.

אך יש לדון אם יש טענה זו של לתקוני שדרתיך, כיון שלכל הלקוחות שלא מפרישים בביתם שוב שמא עדיף להם הפרשה זו.

הטענות שלא לעשות את התנאי

בעיה של ברירה, ולכן המעשרות לא חלים כלל אף אם כל המעשרות נעשו כדין, כיון שזה תלוי בברירה.

ואם זה נחשב ברירה, וקי"ל שבדאורייתא אין ברירה, יש מחלוקת ראשונים [כמבואר בתוס' (עירובין לז: ד"ה אלא מעתה)] שנחלקו שם האם למ"ד אין ברירה זה לא חל בכלל, או שזה חל רק בתערובת ואי אפשר לברר את זה, שדעת התוס' שם שזה לא חל בכלל, אך הביאו בשם מהר"י שזה חל בתערובת, ורעק"א (עירובין לח.) הוכיח כן מרש"י (חולין יד.), ובחזו"א (דמאי סי' ט ס"ק י ובסי' טז ס"ק ט) הוכיח שאם אין ברירה זה לא חל בכלל.

וא"כ לפי מה שנתבאר שלהלכה "אין ברירה" הכוונה שזה לא חל בכלל, אין לעשות את התנאי שעושים בכשרויות, כיון שבגלל התנאי לא חלה ההפרשה כלל, ונמצא שכל אלה שסומכים על ההפרשה של ההכשר אוכלים טבל.

והנה דעת השו"ע (יו"ד סי' שלא סי"א) שכיון שבזמן הזה תרו"מ דרבנן, וקי"ל (ביצה לח) שבדרבנן יש ברירה, לכן מועיל ברירה בזמן הזה בתרו"מ. וכן מבואר בדבריו בכס"מ (פ"א מתרומות ה"כ ופ"ד ממע"ש הט"ו). וכן דעת המבי"ט (שו"ת ח"ב סי' קצו) ומהרשד"ם (שו"ת יו"ד סי' קצב) ומנ"ח (מצוה תרז).

אמנם דעת היש"ש (ב"ק פרק ה) והחזו"א (דמאי סי' ט ס"ק ו וסי' טז ס"ק י ויב) שכיון שעיקרו דאורייתא לא מועיל ברירה. וכן נראה במג"א ס' שז ס"ק ל שבדגן תירוש ויצהר שהוא מדאורייתא לא מועיל ברירה, ואף שבזה"ז הוא מדרבנן, ומבואר שס"ל שכיון שעיקרו הוא מהתורה יש בזה חסרון ברירה.

[ומבואר בביצה שם שבדאורייתא אין ברירה, ונחלקו בזה האם הכוונה שזה ספק אם יש ברירה או אין ברירה, ולכן בדאורייתא מחמירים ובדרבנן מקלים, וכן הוא דעת הר"ן (גיטין כה ד"ה והלכתא), אולם ביש"ש (ב"ק פ"ה סי' לב ד"ה הפרק הראשון) מבואר שס"ל שבדאורייתא בוודאי אין ברירה ואפילו לקולא, ויש לומר שהמהרש"ל לשיטתו שלכן בעיקרו דאורייתא גם מחמיר, אולם אם זה רק מספק, יש לדון שבדרבנן שעיקרו מהתורה מקילים, אך אין הדברים מוכרחים].

אמנם עיקר ראיית החזו"א היא מדברי הגר"א (יו"ד סי' שלא), וכן הוכיח מהרמב"ם (בפיה"מ דמאי פ"ז מ"ד) ובהלכותיו (פ"ז ממעשר ה"א) שפסק לא כמו המשנה של שני לוגין שאני עתיד להפריש, כי אין ברירה בדאורייתא, והרי בזה"ז הוא דרבנן, ומוכח דאף בזה"ז דינו כמו מדאורייתא כיון שעיקרו מהתורה [הרמב"ם מדבר על זמן הזה, אולם יש להעיר שמצינו מקומות שהרמב"ם כן מדבר על זמן הבית].

וכעת נראה את נוסח התנאי שעושים עכשיו, וכדלהלן:

"אם הפרשת התרומות ומעשרות כפי מה שבדעתי עכשיו לעשות, יכולה לתקן את כל השיריים הרי היא תחול על כל הפירות. ובאם הפרשתי, כפי מה שבדעתי עכשיו לעשות, אינה יכולה לתקן את כל השיריים של אחד ממיני הפירות.

הריני מתנה בזה כי:

1. ההפרשה מהמין הנ"ל לא תחול על אותם פירות שיפרישו מהם ועליהם פעם נוספת הפרשה מועילה. וכן ההפרשה לא תחול על אותם פירות שיזרקו לאשפה ולא יגיעו לשיווק.

2. קביעת המקום בהפרשה של אותו המין (צפון/דרום) תתייחס ותחול באותם פירות שלא יתוקנו שוב.

3. כל השיעורים של ההפרשה (יותר מאחד ממאה, אחד ממאה, תשע חלקים, מעשר) של אותו המין, יהיו לפי שיעור הטבל שלא יפרישו ממנו שוב ושלא יזרק."

ובעבר הנוסח היה כדלהלן:

"אם הפרשתי לא תתקן את כל השיריים כראוי, הריני מתנה בזה:

כי [כמו התנאים הנ"ל]."

ובנוסח הישן גם לכאורה אין חסרון של ברירה, כי בהפרשה הרגילה אינו מפריש על תנאי ומפריש בכל אופן, רק אומר שאם יש קלקול בהפרשתו אז ההפרשה לא תחול על מי שמפריש בביתו, אבל אם בהפרשה אין תקלות, הרי ההפרשה חלה בלי שום תנאי.

[ואכן אם עושים תנאי על גוף ההפרשה, שעל מי שיפריש בביתו לא תחול ההפרשה, אכן יש בזה נידון של ברירה, ויתכן שגוף ההפרשה לא חל כלל, והציבור שסומך על ההפרשה אוכל טבל, ואלה שמעשרים בביתם יצטרכו לעשר בברכה. ולמעשה אף אחד לא עושה כזה תנאי].

ויש שהעירו שבנוסח זה אף באופן שההפרשה כתיקונה נחשב ברירה, שעצם זה שיתברר למפרע האם ההפרשה היתה כהוגן או לא, נחשב ברירה.

גדרי החילוק בין תנאי לברירה

דין ברירה מצאנו בעירובין (לו) ובסוכה (כג) ובגיטין (כה), ומחלוקת תנאים שם.

דין תנאי מצאנו בקידושין (סא), ואין חולק בזה.

ונאמרו שלש שיטות בראשונים בגדרי החילוק בין ברירה לתנאי:

שיטת רש"י (גיטין כה:) שהחילוק הוא שתנאי תלוי בו ובמעשיו, ואילו ברירה זה לא תלוי בו.

[וכתב הרמב"ן (שם) שבמגרש אשה ע"מ שתתני לי מאתיים זוז (גיטין עד.), אף שהדבר לא תלוי בו אלא ביד האשה, נחשב כתלוי בו כיון שהוא סומך על כך שהיא תיתן. ובתוס' הרא"ש (גיטין כה:) כתב שתנאי שתלוי בידי בעלי הדבר אינו קשור לברירה, ותנאי שאינו קשור לבעלי הדבר וכגון מקדש אשה ע"מ שירצה אבא (גיטין כה וכתובות עג) זה שייך למחלוקת של ברירה].

שיטת תוס' (גיטין שם ד"ה רבי יהודה ויומא נו) שהחילוק הוא שתנאי הוא דבר שעומד להתברר בודאי, ואילו ברירה הוא דבר שיכול להיות שלא יתברר.

וכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש, שיכול להיות שהדבר לא יבוא לידי הפרשה כלל, וכגון אם ישבר הנאד, וכן במעשר שני שיש לי בביתי שיהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, שלא חל למ"ד אין ברירה כיון שיתכן שלא תעלה בכלל סלע מן הכיס.

ואילו באומר "הרי זה גיטך מהיום אם מתי" שלפי רבי יוסי זה חל בזמן סמוך למותו, ואין בזה חסרון של ברירה כיון שזה ודאי יקרה שהוא ימות, השאלה רק מתי. ולכן זה נחשב דבר שעומד להתברר בוודאי שאין בזה חסרון של ברירה.

שיטת הרמב"ן וכן הרשב"א והריטב"א והר"ן (גיטין שם) שהחילוק הוא שברירה הוא שמתנה על שני חפצים שודאי חל על אחד מהם, רק לא ידוע על איזה.

כגון אדם שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוין ואומר לסופר שיכתוב גט "לאיזו שתצא בפתח תחילה", כלומר אחת משתיהן, ולכן זה קשור למחלוקת של ברירה, כיון שהגט ודאי חל על אחת מהן רק לא ידוע איזה.

או באומר "שני לוגים שאני עומד להפריש", או באומר "אם יבוא חכם למערב עירובי למערב, ואם יבוא למזרח עירובי למזרח".

ואילו תנאי הוא באופן שספק אם יחול כלל, כגון באומר "אם החכם יגיע למזרח יהיה עירוב, ואם הוא לא יגיע לא יהיה עירוב כלל", וכן באומר "כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחילה", שאם תצא יהיה גט, ואם לא תצא לא יהיה גט כלל.

והיינו שהחילוק הוא שבברירה הנידון הוא "מה חל כאן", ואילו בתנאי הנידון הוא "האם חל כאן".

ובפשוטו נראה שבתנאי זה שעושים אין חסרון של ברירה, כיון שאם ההפרשה כדין בלי תקלות היא חלה בכל המצבים, אף למי שיפריש שוב בביתו.

אך שמא יש לדון שמתייחסים לכל מה שעושים ביחד כהפרשה אחת, שבה מפרישים עכשיו אם הכל תקין ואין שום תקלה, ואם יש תקלה שהמעשרות הם לא כדין, הם יחולו רק על מי שלא מפריש שוב בביתו, ואז יש לדון אם זה נחשב ברירה.

וכלפי החלק הראשון שאם הכל תקין מפריש כעת, אין בזה חסרון של ברירה לא לפי רש"י ולא לפי תוס', כיון שלפי רש"י זה תלוי בו לעשות את זה בצורה שהכל יהיה תקין, ולפי תוס' כיון שזה יתברר לפחות כלפי שמיא אם ההפרשה תקינה או לא, אין בזה חסרון של ברירה.

אך לפי הרמב"ן כיון שיש תרומה שודאי תחול, רק שלא יודעים איזה תרומה, יש לדון שיש בזה חסרון של ברירה.

ולכן עושים את הנוסח החדש שהוא נוסח של עבר, שגם לפי הרמב"ן אף שזה תלוי בשתי אפשרויות אין בזה חסרון של ברירה, וכמו כשבא כבר חכם שמבואר בעירובין (לז) שאין בזה חסרון של ברירה אם אומר "שאם החכם הגיע למזרח יהא עירובי למזרח, ואם הגיע למערב יהא עירובי למערב".

ובנוסח החדש שאומר "שאם ההפרשה טובה היא תחול על כל הפירות, ואם ההפרשה לא טובה היא לא תחול על הפירות שמפרישים מהם פעם נוספת" - ההפרשה מועילה אף לדעת הרמב"ן, כיון שהוא על העבר שאם ההפרשה טובה היא תחול ואם ההפרשה לא טובה היא לא תחול.

אך יש לפקפק שלפי הרמב"ן יש בזה חסרון של ברירה, כיון שאם ההפרשה לא טובה זה לא יחול רק אם יהיה אח"כ הפרשה טובה.

ושמא נכון לומר שאם יש בעיה של ברירה בתנאי - יחולו התרומות ומעשרות בלי תנאי, ואם אפשר לעשות תנאי - אני עושה תנאי [כמו שאמר החזו"א לגבי התנאי בקר"ש המבואר בסו"ס מו], ובנוסח זה אין חסרון של ברירה [ויל"ע].

אך בפשוטו נראה שזה נידון כשתי הפרשות, ואם הכל תקין ההפרשה חלה לגמרי, ואין בזה חסרון של ברירה.

אך נכון להדגיש שידעו המשגיחים שיש כאן שתי פעולות נפרדות, והדבר הראשון זה מעשר בלי שום תנאי, ואח"כ עושים תנאי.

ורק אם יש תקלות אז זה קשור לברירה, שלפי רש"י זה נחשב ברירה כיון שזה תלוי באחרים אם יפרישו שוב, ולפי תוס' אולי אין בזה ברירה כיון שבסוף זה יתברר, ולפי הרמב"ן יש בזה חסרון של ברירה, כיון שודאי חל רק ספק האם ההפרשה של המפעל או ההפרשה של האדם בביתו.

ונמצא שאם אין תקלות, אין בזה חסרון של ברירה.

ואם יש תקלות, עדיף לעשות תנאי [אף שיש בזה חסרון של ברירה לפי רש"י ולפי הרמב"ן], כיון שלפי השו"ע מועיל ברירה בזה"ז, וכך אפשר לתקן בהפרשה בביתו לפי השו"ע. ואמנם לדעת החזו"א אם יש תקלות אין פתרון בכל מקרה.

ואם נחשוש שיש הרבה תקלות - והפירות והירקות הנקנים בשוק הם ספק טבל - אין אפשרות לקנות פירות וירקות בשוק לדעת החזו"א, רק אם נאמר שאף שיש הרבה תקלות אפשר לתקן אותן בבית, ואין הרבה תקלות שאי אפשר לתקן אותם בבית.

ביאור השערי יושר

ובשערי יושר (שער ז פי"ח) ביאר את דברי הרמב"ן על פי דברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל מו סי' ב) שתנאי הוא "מילתא אחריתא", והיינו שהמעשה הוא מעשה מושלם בכל הצדדים, רק שקיום התנאי או ביטולו עוקרים את המעשה.

ולכן תנאי תמיד זה רק באופן שספק אם יחול כלל, אבל אם יש שני מעשים שסותרים זה את זה - אין אפשרות לעשות תנאי וזה ברירה, ולכן בשני עירובין למזרח ולמערב זה ברירה, כיוון שאי אפשר לומר שהמעשה הוא מושלם כשיש שני מעשים שסותרים זה את זה.

ביאור לפי זה בתנאי במצוות

הנה בקריאת שמע בבוקר יש שני סוגי תנאים:

[א] יש אנשים שקוראים קר"ש בשמונה וחצי, לפני זמן ק"ש של המג"א, ועושים תנאי שאם הלכה כמג"א מתכוונים לצאת ליד חובה עכשיו, ואם ההלכה כמו הגר"א יצאו ידי חובה בתפילה שיתפללו בתשע קר"ש עם ברכות.

ונראה שתנאי זה ודאי אין בזה חסרון של ברירה, כיון שכבר עכשיו מבורר כלפי שמיא כמו מי ההלכה, לכן לפי תוס' ודאי שאין בזה חיסרון ברירה.

וכן לפי הרמב"ן אין בזה חסרון ברירה כיון שזה דומה לחכם שכבר הגיע לפני שבת, שזה מבואר בעירובין (לו:) שאם בא חכם יכול לומר "שאם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב", ורק ביבוא חכם בשבת יש חסרון ברירה, כיון שהוא דבר עתידי.

אבל דבר שהוא עכשיו מבורר רק האדם אינו יודע אי"ז נחשב ברירה. ולכן כאן כיון שכלפי שמיא כבר עכשיו מבורר אם ההלכה כמו המג"א או כמו הגר"א אין בזה חסרון ברירה.

[ב] יש תנאי שעושים [כמבואר בסו"ס מו] שמתחיל להתפלל בתשע ועדיין אין מניין, ולא יודע אם עד סו"ז ק"ש יספיקו להתאסף מניין לקרוא קר"ש עם ברכות. ולכן קורא קר"ש לפני התפלה, ועושה תנאי שאם יספיקו לקרוא קר"ש עם ברכות לפני סו"ז קר"ש אינו מתכוון לצאת יד"ח עכשיו, ואם לא יספיקו הוא מתכוון לצאת יד"ח עכשיו.

ובזה יש לדון מצד ברירה, כמו שהקשו בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' מב) ודעת תורה למהרש"ם (או"ח סי' מו) איך מועיל התנאי בקריאת שמע, הרי זה תלוי בברירה.

ובשו"ת האלף לך שלמה (שם) כתב שכיון שהמעשה של קר"ש הוא אותו מעשה, ורק הכוונה משתנה איפה יהיה הקיום מצוה, האם בקר"ש הראשונה או בקר"ש השניה, אין בזה חסרון ברירה.

ועל זה החזו"א אמר שיאמר כך, שאם זה שייך לברירה אני עושה בלי תנאי, ואם אפשר לעשות תנאי אני עושה תנאי.

ואמנם יש לדון שאין בזה חסרון של ברירה, כיון שהתנאי הוא רק על הקר"ש הראשון, שאם הציבור יעבור זמן קר"ש הוא יצא בקר"ש שלפני התפלה, ואם לא לא יצא בקר"ש שלפני התפלה, ועושה את התנאי רק בדבר אחד ואינו מתנה על הקר"ש שיהיה אח"כ, אלא זה יהיה בלי תנאי, ויל"ע בזה.