ברכת סלט פירות
סלט פירות שרוב הפירות שבו ברכתם 'בורא פרי העץ' ומיעוטו 'בורא פרי האדמה', וכן להפך, כגון בחתיכות תפוז ובננה המעורבים בסלט אך כל אחד ניכר בפני עצמו, נחלקו החיי אדם (כלל נא' סע' יג') והפרי מגדים והדה"ח האם הולכים אחר הרוב או שיש לברך על כל דבר בפני עצמו (מובא במ"ב בסי' ריב' ס"ק א' ובבה"ל שם). דעת החיי אדם שמברכים על כל מין לעצמו כיון שהוא ניכר ולכן לא נחשב תערובת, ואילו דעת הפמ"ג והדה"ח שהמיעוט נחשב טפל ובטל כלפי הרוב. והכרעת המ"ב כהפמ"ג והדה"ח שהולכים אחר הרוב.
אמנם בבה"ל שם מבואר שיש מקום לחוש גם לדעת החיי"א, ולכן יש להסתפק האם כדי לצאת מהספק אפשר לכוון במפורש שאינו רוצה לפטור את המיעוט, כגון אם בסלט שיש בו רוב תפוחים ותפוזים ומיעוט בננות, יכוון שלא לפטור הבננה ואז לכו"ע יברך על כל פרי בפני עצמו, או שאינו מועיל ונמצא שברכתו על המיעוט היא ברכה לבטלה.
והנה כתב הב"ח (סי' תעג') שיכול לכוון שלא לפטור את הטפל ואז מברך על הטפל בפני עצמו, ולדבריו אפשר לעשות העצה הנ"ל.
אמנם הפרי מגדים (סי' קעז' א"א א' ובסי' ריב' משב"ז ג') מסתפק אם מועיל כוונה שלא לפטור את הטפל.
והנה ידועה מח' הפרי חדש והתבואות שור (יו"ד סי' יט') לגבי מי שלפניו בהמות העומדות לשחיטה - האם מועיל לכוון שהברכה תחול רק על בהמה אחת ויברך על שחיטת כל בהמה בפנ"ע, וכן כשמונחים לפניו כמה פירות מאותו המין, האם מועיל לכוון שהברכה תחול רק על פרי אחד, ויברך על כל תפוח ותפוח - שלדעת הפר"ח מועילה כוונה זו ומברך על כל תפוח ותפוח (ויל"ד לגבי ברכה שא"צ שאין לעשות כן לכתחילה אך מ"מ כוונתו מועילה), ולדעת התבואות שור כוונה זו לא מועילה כלל ואסור לו לברך שנית (ועי' בסי' רו' סע' ה' ובחידושי רבי אריה ליב מאלין ח"א סי' ג').
ויש לדון לשיטת הפר"ח האם גם בעיקר וטפל מותר לכוון כנ"ל כדי שיוכל לברך על הטפל. ולכאורה יש לחלק שרק בשני תפוחים תועיל כוונה זו שהברכה תחול רק על אחד מהם ולא על חבירו, אבל לא תועיל כוונה לפטור רק חצי מהתפוח, וה"ה בתערובת שיש בה עיקר וטפל שנחשבת גוף אחד - לא תועיל כוונה שלא לפטור את הטפל.
גדר פטור ברכת הטפל
ויש לחקור בגדרי פטור הברכה של מאכל טפל, האם הטפל בטל כלפי העיקר ואינו טעון ברכה כלל, או שהוא טעון ברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו, והנפק"מ היא באדם הנוטל תרופה שטעמה מר ואינו נהנה ממנה, ואחר כך אוכל מאכל מתוק כדי להעביר את הטעם, או ששותה מיץ כדי להקל עליו את בליעת התרופה; לפי הצד שהטפל אינו טעון ברכה כלל – לא יברך על המאכל המתוק, אך לצד שהוא נפטר בברכת העיקר, כאן שלא בירך על התרופה יצטרך לברך על המאכל המתוק אף שהוא טפל שבא רק להעביר את הטעם (ואמנם יש לדון האם אפשר שמאכל יחשב כטפל לתרופה, ואכמ"ל).
ויש להוכיח משלשה נידונים של עיקר וטפל שלכאו' תלויים בחקירה הנ"ל, שנפסק בהם שהטפל טעון ברכה, וא"כ ה"ה הכא יצטרך לברך על המאכל המתוק -
- האוכל מאכל עיקרי כגון מציָה ('קרקר'), ובשעה שבירך עליו לא חשב שיאכל עמו ממרח וכדו' – או שחשב שיאכל אך הטפל לא היה לפניו; אם הטפל אינו טעון ברכה כלל – לא יצטרך לברך על הממרח, אך אם הוא נפטר בברכת העיקר, כיון שהמאכל הטפל לא היה בדעתו/לא היה לפניו בשעה שבירך, יצטרך לברך עליו בפני עצמו, ונפסק להלכה שצריך לברך עליו כמבואר בסע' הבא.
- וכן אם שינה מקום בין אכילת העיקר לטפל כגון שאכל את הפירות מתוך 'קומפוט' והשאיר את המיץ שהוא טפל ונפטר בברכת הפרי, ואחר כך יצא ממקומו עם המיץ וכעת רוצה לשתותו במקום אחר – אם הטפל פטור מברכה – גם כאן לא יברך עליו, אבל אם הוא נפטר בברכת העיקר, כיון ששינה מקומו והעיקר טעון ברכה חדשה – גם הטפל יתחייב בברכה שנית.
ובתוספות (ברכות מד'.) לגבי אוכלי פירות גינוסר שהיו מתוקים מאד, ואכלו עמם מליח להעביר המתיקות, ועם המליח אכלו פת, שהדין שמברכים על המליח ופוטרים את הפת, והקשו התוס' ז"ל: 'וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו, וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות. ובשני התירוצים מבואר להדיא שמי ששינה מקומו בין אכילת העיקר לטפל, או שהטפל לא היה בדעתו – צריך לברך עליו, וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' ריב' , ובמג"א שם ס"ק ב', ובמ"ב ס"ק ד'.
ומבואר שגדר הפטור של הטפל הוא שנפטר בברכת העיקר, ולא שפטור מברכה לגמרי, וא"כ ה"ה בנידון לגבי תרופה לעיל כיון שלא מברך על העיקר - צריך לברך על המאכל הטפל.
- וכן באופן שמקדים את אכילת הטפל לעיקר כגון בסלט פירות, שרוצה לצאת מן הספק כפי שנתבאר לעיל ומוציא בכפית את המין המועט ואוכל אותו תחילה, – ולפי הצדדים הנ"ל - אם פטור לגמרי מברכה – לא יברך עליו, אבל אם נפטר בברכת העיקר – כיון שעדיין לא בירך עליו, לא יוכל לאכול את הטפל ללא ברכה (תרה"ד סי' לא'), ובשו"ע סי' ריב' סע' א' נפסק שיש לברך, ומוכח גם מכאן כנ"ל.
למעשה במקרה זה אין להוציא מהסלט פירות ולאוכלם לחוד כיון שפסק המ"ב בסי' ריב' (ס"ק י') שיש להמנע מאכילת הטפל לפני העיקר, כיון שיש דעה שסוברת שאם אוכלים טפל לפני העיקר מברכים עליו 'שהכל', והמג"א (שם ס"ק ד') חולק על כך וסובר שיש לברך עליו הברכה הראויה לו (עי' במ"ב שם), ואין להכנס למחלוקת.
ולפי"ז בכל מיני ספיקות של תערובות (מרקים למיניהם, עוגות שכבות ממיני ברכות שונות וכדו'), אין להוציא כל מין לחוד ולברך עליו, כיון שבכל מקרה שיש צד שאין לברך על אחד מהמינים המעורבים כיון שהוא טפל – אין להכנס לספק ברכה כנ"ל.
יש לדון במי ששכח לברך על העיקר, האם יצטרך לברך על המאכל הטפל, ולהלכה נראה שאין צריך לברך כיון שכבר התחייב בברכת העיקר, ומה שאמרנו שצריך לברך על הטפל במקרים הנ"ל הוא רק באופן שלא התחייב בברכת העיקר [ואף שהדברים מחודשים, בכ"א הם מוכרחים מדברי השעה"צ סי' רח' ס"ק ע'. ואי"ה יתבאר בעלונים הבאים].
ברכה אחרונה בעיקר וטפל
יש לדון, אם אכל את הטפל לאחר שבירך ברכה אחרונה על העיקר - האם צריך לברך על הטפל, וכן באופן שעבר שיעור עיכול מהעיקר ולא עבר שיעור עיכול מהטפל - האם יצטרך לברך אחריו.
וכן במי שאכל מאכל עיקרי פחות משיעור המחייב ברכה אחרונה, ומהמאכל הטפל אכל כשיעור, כגון בעוגת גבינה שיש בה ביסקוויט פחות מכזית ובגבינה יש כזית, שמברך 'מזונות' ולא 'על המחיה', תלוי גם כן בנידון הנ"ל, שאם הטפל פטור מברכה לגמרי – לא יברך ברכה אחרונה, אך אם הוא טעון ברכה אלא שנפטר בברכת העיקר – יברך אחריו ברכה אחרונה – בנ"ר.
עוד יש לדון באדם שאוכל פת פחות מכזית ואחר כך אכל עוגות בשיעור כזית – האם יברך 'על המחיה' על העוגות, שהרי בעלמא לא מברך כיון שהן טפלות לפת, אך כאן שלא מברך ברכת המזון שהרי אכל פחות מכשיעור – יצטרך לברך 'על המחיה', אך אם נאמר שהטפל פטור מברכה לגמרי – גם כאן לא יברך ברכה אחרונה כלל.
ולהלכה נפסק שאף שבירך בתחילה 'המוציא' – יברך ברכה אחרונה 'על המחיה', ואם אוכל פירות אחר הפת שאכל ממנה פחות מכזית, יברך בנ"ר, וכמבואר בקיצור שולחן ערוך (סי' נא' סע' ד'), ובשו"ע הרב (סדר ברכת הנהנין פרק ח'). ועי' מ"ב סי' רי' ס"ק א'.
וכמו כן מצינו בשו"ע (סי' רח' סע' ט') שפסק: עירב קמח קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן, ואין בו שיעור כזית דגן בכדי אכילת פרס מחמשת המינים, הדין שיברך ברכה אחרונה בורא נפשות. ואף שבתחילה בירך מזונות משום שקמח הקטניות בטל לחמשת מיני דגן והרי הוא טפל אליו מדין 'כל שיש בו', אבל לגבי ברכה אחרונה – כיון שלא מברך 'על המחיה' – יברך בנ"ר.
ומבואר מכל זה שגם בברכה אחרונה הברכה על העיקר פוטרת את הטפל, ואין לומר שהטפל אינו טעון ברכה כלל, ולכן אם לא מברך ברכה אחרונה על העיקר כגון בפת וכנ"ל – צריך לברך ברכה אחרונה על הטפל (על המחיה או בנ"ר).
הוכחה שטפל אינו טעון ברכה אחרונה כלל
והנה מבואר בגמ' (ברכות מד') ובשו"ע (סי' ריב') שהאוכל מליח עם פת מברך על המליח, וא"צ לברך על הפת ברכת המזון. ותמוה, אמאי לא יברך על הטפל שהוא הפת ברכת המזון, הרי אין כאן ברכה על העיקר שתפטור אותו, ומה שמברך על המליח בורא נפשות אינו יכול לפטור את הפת שחייב בברכה מדאורייתא, ובנ"ר היא רק ברכה מדרבנן.
ולכאורה מוכח מכאן שברכה אחרונה שונה מברכה ראשונה, והטפל אינו טעון ברכה אחרונה כלל, וצ"ב מה טעם לחלק ביניהם, ואולי י"ל שברכה ראשונה מברכים מפני שאסור לאדם להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ולכן הטפל צריך להפטר בברכת העיקר, אבל ברכה אחרונה שאין איסור לאכול בלי ברכה אחרונה (להרבה מהראשונים, עי' תוס' ברכות לט'. ותוס' ישנים שבת כג'), לכן א"צ לברך על הפת ברכמה"ז אף שאין ברכה אחרת שתפטור אותה. אך צ"ע ממה שנתבאר לעיל שהטפל טעון ברכה, רק שנפטר בברכת העיקר. ונפק"מ בזה לגבי שלושת הנידונים דלעיל (באכל טפל אחרי ברכה אחרונה על העיקר, או שעבר שיעור עיכול מהעיקר או שאכל עיקר פחות מכשיעור). ונראה להלכה שדין ברכה אחרונה כראשונה, ומליח שאני, ויתבאר בעז"ה בעלונים הבאים.