דין תוספת שבת
בגמ' ראש השנה (ט'. וכן ביומא פא'): 'תניא': 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' וכו', מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר תשבתו. ימים טובים מנין, תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש'. ומבואר שיש חיוב להוסיף מחול על הקודש. ובפשוטו הוא דין דאורייתא, אמנם יש הסוברים שהוא מדרבנן, וקרא אסמכתא הוא, ויתבאר להלן [ועיין בה"ל בסי' רסא' ד"ה 'יש אומרים'].
ולא נתבאר האם צריך לקבל התוספת שבת באמירה בפיו דוקא או שע"י פרישה ממלאכה לבד מקבל עליו את התוספת. ומסתימת הגמ' נראה שדי בזה שפורש ממלאכה ומוסיף מחול על הקודש.
שיעור הזמן המחוייב בתוספת שבת
גם לא נתבאר בגמ' הנ"ל כמה זמן חייבים לפרוש ממלאכה לפני השקיעה. ונחלקו בזה הראשונים: לדעת התוס' (מו"ק ד'. ד"ה 'די', ובר"ה ט'. ד"ה 'ור"ע') מספיק תוספת כלשהוא, וכן שיטת רבינו יונה בברכות כז' (הובאו דבריו להלן).
אולם שיטת התוס' בביצה דף ל' והרא"ש (יומא פרק ח' סימן ח') שיש שיעור לתוספת, אך לא נתברר מהו השיעור, ותורף דברי הרא"ש: 'ותוספת זה לא נתברר שיעורו ועל כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר כדמוכח בשבת קמח' ובביצה ל' - "והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו". ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה שאינן יכולות לצמצם וכו', אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו', עכת"ד לענין תוספת יוהכ"פ, ונראה שהוא הדין לענין תוספת שבת. ולשיטתם הוא לפחות שתי דקות לפני השקיעה.
ובמ"ב (סי' רסא' ס"ק כג') כתב שאין להמתין לרגע האחרון, ומי שמחמיר על עצמו ופורש ממלאכה חצי שעה או עכ"פ 20 דק' קודם השקיעה אשרי לו, שיוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים, ועיין ביאור הלכה שם ד"ה 'איזה זמן' ובמ"ב שם ס"ק כב'.
ונראה שתוספת שבת המחויבת אינה צריכה קבלה, וכן משמע בגמ' שבת קמח' וביצה דף ל' וכן בחיי אדם כלל ה', ולגבי תוספת שבת שאינה מחויבת יתבאר להלן.
תוספת שבת מפלג המנחה שהיא רשות האם מקבלה בפה או שמספיק לפרוש ממלאכה
כתבו הראשונים (ברכות כז') שאף שהחיוב לפרוש ממלאכה הוא זמן מועט לפני השקיעה, אבל אם רוצה לפרוש ממלאכה מוקדם יותר יכול מפלג המנחה ומאז מקיים מצות תוספת שבת.
ויש להסתפק האם כשמחליט לפרוש ממלאכה מפלג המנחה מקיים בזה מצות תוספת שבת, או רק כשמקבל שבת בפה, או שאף אם מקבל שבת בפה לא מהני עד שיתפלל תפילת שבת.
והנה איתא בגמ' ברכות (כז ע"ב): 'אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. רב צלי של שבת בערב שבת. אומר קדושה על הכוס, או אינו אומר קדושה על הכוס? תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. והלכתא כוותיה'. ולא התבאר בגמ' בהדיא ממתי אפשר להתפלל תפילת ערבית בערב שבת, אך בראשונים שם כתבו שמפלג המנחה מיד אפשר להתפלל ערבית, ואחר שהתפלל מקיים מצות תוספת שבת.
וכן מבואר בדברי רבינו יונה שכתב בפירושו על הרי"ף שם: 'רב צלי של שבת בע"ש כלומר היה מתפלל קודם שקיעת החמה ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא ק"ש בעונתה ואף על פי שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מתכוין למצוה לקבל שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקדש וכו' מפלג המנחה ואילך דמשם ואילך יכול אדם לקבל השבת בתפלתו, אבל קודם לכן לא. וכשרוצה להתפלל ולקבל עליו השבת מבעוד יום -צריך שידליק תחלה וכו'. וא"ת, והיאך יכול להדליק כל כך מבעוד יום שהרי אמרו (שבת דף כג ב) 'ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר', י"ל דהני מילי כשאינו מקבל השבת עד הערב וכו', אבל כשמקבל שבת מבעוד יום ומדליק תחלה סמוך לקבלה - אף על פי שעוד היום גדול אין בכך כלום. והיה אומר ה"ר יעקב מאורלינ"ש ז"ל, שאע"פ שתוספת שבת די בכל שהוא, אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר - בכלל תוספת הוי, וחייב עליו, אף על פי שאפשר לומר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות בו שום דבר כמו תוספת כל שהוא וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה וכו', ע"כ.
ולמעשה, אם אדם קבל שבת בפה ואמר 'הריני מקבל עלי תוספת שבת' שוב אסור לו לעשות מלאכה [מ"ב סי' רסא' ס"ק כא', ונראה שאף מקיים מצות תוספת שבת, אולם שיטת הריטב"א (שבת לה', ר"ה ח', תענית יב') שתוספת שבת היא רק על ידי תפילת שבת או קידוש וכן נראה ברבינו יונה הנ"ל].
ואם דין זה דאורייתא או דרבנן נסתפק בזה רבינו יונה (הובאו דבריו לעיל), ובמג"א סי' רנג ס"ק כו' כתב שהוא מדרבנן, וברעק"א שם בגליונותיו הביא שדעת המרדכי במגילה (יט') שהוא מדאורייתא, ובפמ"ג (הובא בבה"ל בסי' רסא') כתב וז"ל - 'עיין בפמ"ג שכתב דמי שמקבל שבת בתוך הד' מילין הוא דאורייתא, ובעשה דתוספת שבת, ומן הזמן הזה עד פלג המנחה הוא רק מדרבנן'. וברעק''א שם צידד שהשיעור המחויב בתוספת הוא מדאורייתא ומה שמוסיף יותר מזה הוא מדרבנן.
ואם החליט בליבו לפרוש ממלאכה נחלקו הראשונים האם קבלה זו חלה (ואינו יכול לחזור בו, סי' תרח' סע' ד', סי' תקנג' סע' א', מ"ב סי' רסא' ס"ק כא').
ולכאורה נראה שלא רק להסוברים שקבלה בלב חלה [ונראה שהוא מדין נדר] מ"מ מקיים מצוות תוספת שבת, אלא אף לסוברים שקבלה בלב אינה חלה (ויכול לחזור בו אם ירצה), מ"מ מקיים מצות תוספת שבת כשנמנע מעשיית מלאכה (ועי' פסחים נ':).
ובמ"ב סי' רסא' ס"ק כא' כתב על דברי השו"ע – 'רצה לעשותו כולו תוספת – עושה, היינו ע"י דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם מהני לזה קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם', ע"כ. ולכאו' נראה מדבריו שצריך לקבל בפה, ואם אינו מקבל בפה לא יקיים מצוות תוספת שבת.
ויש לדחות שגם אם לא קיבל בפיו, אם החליט שאינו עושה מלאכה - אף לשיטות שקבלה בלב אין בה דין נדר ואינה חלה ויכול לחזור בו - מכל מקום אם נמנע מלעשות מלאכה הוא מקיים מצוות תוספת שבת, חוץ מלשיטת הריטב"א והרבינו יונה הנ"ל שסוברים שרק על ידי קבלת שבת בתפילה או קידוש נחשב שקבל תוספת שבת.
המתפלל מנחה סמוך לכניסת שבת כיצד יקיים מצות תוספת שבת
ישנם כמה אופנים שמי שקבל שבת שוב לא יוכל להתפלל מנחה, והם -
א. קבלת שבת עם הציבור. כתב השו"ע (סימן רסג' סעיף טו') שמי שקיבל שבת עם הציבור אינו יכול שוב
להתפלל מנחה (אבל אם רק הציבור קבל שבת והוא לא קבל שבת עמהם, אף שאסור במלאכה יכול להתפלל מנחה).
ב. אשה שהדליקה נרות. (סי' רסג' מ"ב ס"ק מג') אשה שהדליקה נרות אינה יכולה להתפלל מנחה ותתפלל ערבית שתים (וחייבת בזה, אע"פ שנשים פטורות בעלמא מתפילת ערבית, מ"ב סי' קו').
ג. קבלת שבת בפה. כתב המ"ב (סי' קח' ס"ק כה') שאם קבל שבת באמירת 'מזמור שיר' יתפלל מעריב פעמיים. ולדעת המ"ב נראה שלאו דוקא בקבל ע"י 'מזמור שיר' אלא כל שקבל שבת בפה – שוב אינו יכול להתפלל מנחה.
אמנם בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' כז') סובר שיחיד שקבל שבת יכול להתפלל מנחה לאחר מכן. וכל מה שמצינו שאחרי קבלת שבת אינו יכול להתפלל מנחה זה רק באופן שקבל שבת עם הציבור (כדלעיל אות א' או לאחר תפילת ערבית של שבת, ועי' מ"ב סי' קח' הנ"ל).
ובביאור דברי הזרע אמת ע"פ דברי הדגול מרבבה (סי' רסא') שייסד שיש שני אופנים של תוספת שבת – אופן א' שמקבל רק תוספת שבת ולא את גוף השבת, ואופן ב' שמקבל גוף השבת.
וכתב הדגמ"ר שבקבלת שבת עם הציבור חל גוף השבת, ובקבלת שבת של יחיד הוא רק תוספת לשבת ולא חל גוף השבת עליו.
וביסוד זה כתב הדגמ"ר ליישב את סתירת דברי השו"ע מסי' רסא' סע' ד' שם פסק לגבי עירובי חצירות ושיתופי מבואות לאחר קבלת שבת, שלאחר אמירת 'ברכו' שהיא קבלת שבת של ציבור אין לערב עירוב חצירות ושיתופי מבואות, והטעם הוא דהוי קבלת גוף השבת, ובסי' שצג' סע' ב' פסק שמותר לערב מפני ששם מדובר בקבלת שבת של יחיד, שנחשב שלא קבל עליו גוף השבת (וכן כתב בשו"ע הרב בסי' רסא' בקונ"א וכן הוא בבה"ל סי' רסא' סע' ד' ד"ה 'אין מערבין').
ונראה שלדעת המשנ"ב אם לא התפלל מנחה לפני השקיעה לא יקבל שבת בפה אלא יפרוש ממלאכה, ובזה יקיים מצוות תוספת שבת ויוכל להתפלל מנחה.
האם קבלת תוספת שבת דינה כנדר שאפשר להשאל עליו
כתב הלבוש (סי' רסג' סע' יז') שאם קבל שבת, כיון שקבלה זו חלה עליו מדין נדר, יכול להשאל עליה ככל נדר (והובאו דבריו בפמ"ג בסי' רסג' משב"ז ג', וברעק"א בסי' רסא').
ובט"ז (בסי' תר') כתב לגבי קהל שלא היה להם שופר והציבור קבל שבת ואחר כך הגיע שופר, ופסק שם שיכולים לתקוע משני טעמים – א. כי אדעתא דהכי לא קבלו שבת. ב. כי הקבלה כאן מבטלת מצות השופר ולכן אינה חלה.
ולפי הלבוש הנ"ל שמועיל התרה יש לדון בדברי הט"ז הנ"ל מדוע לא התירו הנדר, וצל"ע. ומ"מ לפי דבריו שקבלה בטעות אינה קבלה יש לדון באדם שקיבל שבת ושכח שלא התפלל מנחה שיוכל להתפלל מנחה כי הקבלה היתה בטעות, ויש לחלק וצ"ע.