ערב חג הסוכות
דינים והלכות לערב יום טוב
א. מצוה להסתפר וליטול ציפורניים בערב סוכות [ומלאכות אלו, וכן כיבוס מותרות עד כניסת יו"ט כדין כל ערב שבת (סי' רנא) ולא כבערב פסח].
ב. אחר חצות היום נכון להימנע מעשיית מלאכה שאינה לצורך החג, ומכל מקום המיקל לעשות מלאכה עד שעת מנחה קטנה יש לו על מי לסמוך. אולם אחר מנחה קטנה אין לעשות מלאכה אלא הנצרכת לחג בלבד, כדין כל פרטי המלאכות בערב שבת (סי' רנא).
ג. נכון לכסות את השולחנות בבית ובסוכה במפה מערב יום טוב לכבוד יום טוב.
ד. מותר לישון ולאכול בסוכה בערב חג הסוכות [כשאינו מכוון לשם מצוה], ואין בכך משום בל תוסיף [בשונה משמחת תורה, שאז הישיבה בסוכה אסורה].
טבילה בערב הרגל
ה. יש לטבול בערב סוכות אחר חצות, ואפשר להקדים הטבילה אף שעה קודם חצות (סי' תעא ס"ק כב, סי' קכח ס"ק קסה).
איסור אכילה בערב החג
ו. ערב סוכות, משעה עשירית אסור לאכול פת או שאר מיני מאפה העשויים מחמשת מיני דגן בשיעור כביצה, כדי שיאכל כזית ראשון בסוכה לתיאבון.
ז. מותר לאכול מעט פירות, ירקות, בשר, דגים וביצים, אבל לא ימלא כריסו מהם.
אגד הלולב בערב יו"ט, ותנאי על נוי הסוכה
ח. מצוה לאגוד את הלולב בקשר של קיימא דהיינו קשר על קשר, אבל אסור לעשות קשר זה ביום טוב.
ט. טוב להתנות בערב החג לפני השקיעה שיוכל להשתמש במשך החג בנוי הסוכה (ראה סע' קסג).
הדלקת נרות
י. מצוה להדליק נרות יו"ט. יש הנוהגים להדליקם בערב יו"ט ויש הנוהגים להדליק ביו"ט סמוך לסעודת החג [ויעביר אש מנר שדולק מערב יו"ט, וכן יימנע מלתת מים תחת השמן, אפי' אם הכין את המים מערב יו"ט (מחשש גרם כיבוי)], ומי שאין מנהג בידו, ידליק בערב יו"ט, ובפרט בזמננו שיש תאורת חשמל.
יא. נחלקו האחרונים האם הנוהגים בכל שבת להדליק לפני הברכה יעשו כן גם ביו"ט כדי שלא לחלק בין שבת ליו"ט, או שביו"ט יקדימו הברכה להדלקה כדי שיהיה עובר לעשייתן. ולהלכה נראה שיברכו לפני ההדלקה (עי' משנ"ב סי' רסג ס"ק כז), ויש ליזהר שלא לכבות את הגפרור, אלא יניחו שיכבה מאליו.
ברכת שהחיינו בהדלקת נרות
יב. ישנן נשים הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, ויש הנוהגות ששומעות [וכשמקדשות בעצמן, מברכות] 'שהחיינו' בעת הקידוש. ומי שאין מנהג בידה תשמע [וכשמקדשת בעצמה, תברך] 'שהחיינו' בשעת הקידוש.
יג. אותן הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, אם הן מקדשות, אין אומרות 'שהחיינו' בקידוש. אולם אם הן שומעות קידוש מהבעל או מאחרים, יש להסתפק אם יכולות לענות אמן אחר ברכת 'שהחיינו' ולשתות מהכוס, ויסוד הספק האם כיון שיצאו ידי חובת 'שהחיינו' נמצא שעניית אמן נחשב כהפסק וצריכות לברך על שתיית הכוס כדין המפסיק בין ברכת המקדש לשתייה, או שאין זה נחשב הפסק. ולמעשה נראה שיענו 'אמן', ואינו נחשב להפסק [ובפרט שבברכת 'שהחיינו' בקידוש מכוונים אף על מצוות סוכה].
הדלקת נרות בסוכה
יד. מאחר ולכתחילה יש להדליק את הנרות במקום האכילה (ראה אזמרה לשמך ראש השנה), לפיכך יש להדליקם בתוך הסוכה [ולספרדים – אם מישהו כבר הדליק שם, ידליק ללא ברכה]. ובאופן שיש חשש לדליקה - ידליק בביתו במקום שמאיר לסוכה [כגון שאם יחשיך את הסוכה יאירו הנרות לסוכה].
ואם אי אפשר להדליק שם - ידליק במטבח שבו מכינים את צרכי האכילה או בחדר שישנים או משתמשים בו אשתו או בני ביתו, ועדיף שהחדר יהיה חשוך בשעת ההדלקה.
ולכן המדליק בערב יו"ט [שלא במקום האכילה], עדיף שיחשיך את החדר לגמרי קודם ההדלקה [כולל כיבוי אורות והגפת תריסים], ואז ידליק את החשמל, ומבלי להפסיק בדיבור ידליק את הגפרור, יברך וידליק את הנרות, ונמצא שהברכה הולכת גם על הדלקת הנרות וגם על תאורת החשמל. והמדליק ביו"ט עצמו שאינו יכול לכבות את החשמל, עדיף לכוון שעון שבת שיכבה את החשמל בזמן ההדלקה [או במשך זמן אחר שמשתמשים בנרות, ואפי' זמן קצר].
יש להדגיש שגם המדליק את הנרות שלא במקום האכילה [בערב יו"ט], יכול לקיים את מצוות ההדלקה לכתחילה, ע"י שידליק את החשמל בסוכה [לשם מצוות הדלקת נרות יו"ט], לפני שמחשיך את החדר ומדליק את הנרות בחדר האחר, כנ"ל.
ליל א' של חג הסוכות
קידוש
טו. אין לקדש אלא לאחר צאת הכוכבים, ואף הנוהגים בכל שבת ויום טוב לקדש מפלג המנחה, בערב סוכות עליהם להמתין עד צאת הכוכבים. ולכתחילה לא יאחרו הקידוש ואכילת הפת לאחר חצות הלילה.
טז. סדר הקידוש – [יש מבני ספרד הנוהגים לפתוח ב"אלה מועדי" וכו'], ברכת 'בורא פרי הגפן', קידוש של יום טוב, ברכת 'לישב בסוכה' וברכת 'שהחיינו'.
יז. בני אשכנז נהגו לומר את כל הקידוש בישיבה [ולדעת האריז"ל (נוסח ספרד) יש לקדש בעמידה, ולהתיישב לפני ברכת 'לישב בסוכה'].
ולבני ספרד יש בזה מנהגים שונים - יש הנוהגים לקדש בעמידה ולהתיישב לאחר ברכת 'לישב' קודם ברכת 'שהחיינו', ויש הנוהגים לשבת לאחר 'שהחיינו' קודם שטועמים.
יח. גם הנשים יענו 'אמן' על ברכת 'לישב בסוכה', ואפי' אם אינן יושבות בסוכה[1].
יט. המתארח בליל סוכות ומברך [או שומע] 'שהחיינו' בסוכה שאינה שלו, אינו צריך לחזור ולברך 'שהחיינו' בסוכתו.
כ. סדר בציעת הפת בליל יו"ט: אף שבליל שבת נוהגים לבצוע את החלה התחתונה, בליל יו"ט יש לבצוע את החלה העליונה.
מצות אכילה בסוכה בליל א'
כא. חייב אדם לאכול בסוכה בליל יום טוב פת בשיעור כזית, ויש אומרים שחייב לאכול פת בשיעור יותר מכביצה, ונכון לחוש לדבריהם ולאכול יותר מכביצה.
כב. יש לאכול את הכזית פת הראשון במשך זמן של כדי אכילת פרס [שהוא תוך ארבע דקות ויש מחמירים שתי דקות[2]]. ולמבואר לעיל שנכון להחמיר לאכול יותר מכביצה שהוא שיעור שני כזיתים, יש לאכול כל כזית מהם תוך כדי אכילת פרס[3]. אם לא אכל כזית בתוך כדי אכילת פרס, צריך לחזור ולאכול תוך כדי אכילת פרס.
כג. צריך לכוון באכילתו בסוכה שציוונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וזכר לענני הכבוד שהקיפן עלינו להגן עלינו מהשרב והשמש[4] [ולכתחילה יש לכוון כן בכל ימי החג]. בדיעבד אם כיוון רק לצאת ידי המצוה - יצא ידי חובה.
כד. אדם שגילה לאחר אכילתו שהגג מעל הסוכה סגור – יצא יד"ח קידוש ו'שהחיינו', אך עליו לאכול שוב כזית פת, ולברך 'לישב בסוכה'.
חיוב אכילה בליל א' כחיוב אכילת מצה
הקדמה
במשנה (סוכה כז ע"א) שנינו "רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד".
ובגמ' שם מבואר שלדעת חכמים חובת הסוכה בכל ימי החג היא רק למי שחפץ לאכול, אבל בליל יום טוב ראשון ישנה חובת אכילה בכל אופן. חובה זו נלמדת בגזירה שווה מחיוב אכילת מצה בליל פסח.
ונחלקו הפוסקים האם הלימוד מחג הפסח הוא לעצם חובת האכילה, שכשם שיש חובה לאכול מצה בליל פסח [עם הדינים המיוחדים של אכילת מצה] כך יש חובה לאכול פת בסוכה בליל סוכות [עם אותם הדינים של ליל הסדר, וכדלהלן], או שמא אין למדים ממנה אלא את החובה, שכשם שאין חובה לאכול מצה אלא בלילה הראשון, כך אין חובה לאכול בסוכה אלא בלילה הראשון, אבל עצם חיוב אכילה בלילה הראשון בסוכה אינו שווה לדיני אכילת מצה בליל א'.
במחלוקת זו תלויים דינים רבים, כגון אם יכול לאכול פת עשירה, דלעניין פסח נפסק שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון במצה עשירה, ויש לדון האם הוא הדין בליל א' דסוכות. אם למדים מפסח את עצם חובת האכילה בסוכה, הרי שיש לחייבה כמו אכילת מצת מצווה [שאין לאכול פת עשירה], אולם אם למדים מפסח רק את מידת החיוב [שבכל החג אין חיוב אכילה חוץ מליל א'], הרי שכל מצוה כעניינה, וכיון שישיבת הסוכה מתקיימת הן בפת עשירה והן בפת שאינה עשירה, אזי אין לחלק, וניתן לצאת יד"ח אכילה בסוכה בליל א' דסוכות אף בפת עשירה. וישנם עוד כמה דינים התלויים במח' זה.
העולה לדינא
כה. יש אומרים שאין יוצאים ידי חובת אכילה בסוכה בלילה הראשון של סוכות בחלה מתוקה שנילושה במי פירות[5], ולמעשה אין חוששים לכך[6].
כו. יש מחמירים לאכול את הכזית הראשון בליל יום טוב ללא ממרח[7], ולמעשה אין חוששים לזה[8].
כז. יש אומרים שכזית פת שיוצא בה ידי אכילה בסוכה בלילה הראשון של סוכות צריך שתהיה קנויה לו, משום שצריך שתהיה 'לכם' כפי שנאמר במצה[9], ולמעשה אין חוששים לכך[10].
שמחת יו"ט
כח. יש חיוב שמחה ביו"ט, ואמרו חז"ל (פסחים קט) שבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, וכן נפסק להלכה שחובה לשתות יין ביו"ט[11].
כט. שתייה ביום ובלילה: חובה זו היא ביום החג, ועפ"י המבואר במק"א (אזמרה לשמך – חג השבועות), לכתחילה יש לשתות גם בלילה וגם ביום.
ל. שיעור שתיית היין: חובה לשתות יין שישפיע עליו [ודי בפחות מרביעית, ואפשר לשתות שליש יין ושני שליש מיץ ענבים, או עכ"פ שישית יין אם מורגש בו היטב טעם היין].
לא. אין חובה לאכול בשר ביו"ט אך יש בזה מצוה, ועיקר המצוה לאכול בשר בהמה, ואם אין לו בשר בהמה אפשר לקיים את המצוה גם בבשר עוף[12].
לב. את הקטנים יש לשמח ע"י ממתקים שהם שמחים בהם, ולנשים יקנה בגדים או תכשיטים כפי ממונו[13].
לג. שתיית יין ואכילת בשר לנשים: נשים אינן חייבות בשתיית יין, ואם הן אוכלות בשר הם מקיימות מצוה (ראה אזמרה לשמך – חג השבועות).
דיני יום חג הסוכות, ונטילת לולב
לד. סדר קידוש [ביו"ט ושבת]: יש הסוברים שיש לברך ברכת 'לישב בסוכה' לאחר ברכת היין, ויש הסוברים שיש לברך 'לישב בסוכה' לאחר ברכת 'המוציא', ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד[14] (ראה לעיל סע' יז).
ואם מקדש ואוכל מיני מזונות - יברך 'לישב בסוכה' לאחר ברכת הגפן [ובשבת ויו"ט אין צריך להתעכב בסוכה (ראה להלן סע' נט), ובתנאי שעדיין לא יצא היום יד"ח קידוש[15]].
מנהג בני ספרד – לברך בכל האופנים 'לישב בסוכה' בעמידה לאחר ברכת הגפן (וראה להלן סע' נח לעניין ברכת 'לישב' באכילת פת בחוה"מ).
לה. הבדלה במוצאי שבת ויום טוב - יש לעשותה בסוכה, ויש להסתפק האם מאחר והבדלה הוא דבר קביעות אזי צריך לברך 'לישב בסוכה'. ולכן הנכון שאחר ההבדלה יסעד סעודת פת [וראה הערה[16]], ויברך 'לישב בסוכה' או לפני 'בורא פרי הגפן' בהבדלה או אחרי ברכת 'המוציא' בסעודה[17].
בעמידה או בישיבה: בברכות ההבדלה עצמן ינהג כפי שנוהג בכל השנה במוצאי שבת ויו"ט, ובברכת "לישב" – האשכנזים יושבים והספרדים עומדים.
לו. הבדלה במוצאי יו"ט: אומרים בתפילה "אתה חוננתנו" כמו בכל מוצ"ש, ובהבדלה שעל הכוס, לא אומרים את הפסוקים "הנה קל וכו'" אלא רק ברכת הגפן וברכת המבדיל.
הבדלה במוצאי שבת חוה"מ: מבדילים כרגיל בכל מוצ"ש על יין, בשמים ונר.
דיני נטילת לולב
[ראה שו"ת בסוף הגליון בדין הטועה בנטילת ד' מינים]
לז. כשמקיימים מצוות לולב, צריך לקחת את הלולב ומיניו ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל, ולחברם בשעת הנענועים. אם נטל את שניהם ביד אחת - צריך לחזור וליטול בלא ברכה, ועל כן יקפיד בשעת אמירת ההושענות להחזיק הד' מינים בשתי ידיו ולא ביד אחת.
לח. איטר יד – לדעת השו"ע דינו ככל אדם, ולדעת הרמ"א יטול הלולב בשמאל והאתרוג בימין [ההפך מכל אדם]. עפ"י סע' מט דלהלן נמצא שיש הבדל בין כל אדם לאיטר בשעת הנענועים [לדעת הרמ"א] - אצל כל אדם האתרוג צמוד לערבות, ואילו אצל איטר האתרוג צמוד להדסים.
לט. מאחר וצריך לברך 'עובר לעשייתן' יש לברך על האתרוג כשהוא הפוך [העוקץ למעלה, וייזהר שמלכתחילה ייקח את האתרוג כך], ולאחר הברכה יהפוך האתרוג וינענע [ויש הנוהגים כדעת הגר"א ליטלו רגיל, ולכוון להדיא שלא לצאת ידי חובה עד לאחר הברכה ורבים מבני ספרד נוהגים ליטול הלולב, לברך, ולאחמ"כ ליטול את האתרוג].
מ. אישה הנוטלת לולב, צריכה להסיר טבעותיה לפני נטילת לולב, ואם לא הסירה - תיטול שוב בלא ברכה, אולם גבס או רטייה שקשה להסירן מהיד - אינם חוצצים.
הנענועים
מא. אימתי מנענעים: ינענע לאחר הברכה, וכן ינענע באמירת הלל בפסוקים הבאים:
'הודו להשם כי טוב..': ינענע בכל תיבה [חוץ משם השם] נענוע אחד.
בני ספרד: הקהל והש"ץ ינענעו פעם אחת כשאומרים 'הודו' באמצע הלל [ולא חוזרים על 'הודו' ד' פעמים], וכן ינענעו בפעם הראשונה כשאומרים 'הודו' בסוף הלל [כהאר"י, ולא כהשו"ע שינענעו פעמיים ב'הודו' שבסוף הלל].
בני אשכנז: הש"ץ צריך לנענע [בנוסף להנ"ל בדעת השו"ע] אף בשעה שאומר 'יאמר נא ישראל', והקהל צריכים לנענע [בנוסף על דעת השו"ע] בכל ד' הפעמים שאומרים 'הודו'].
'אנא השם הושיעה נא': הש"ץ והקהל ינענעו בכל תיבה [חוץ משם השם] שני נענועים, ויעשו כן אף כשחוזרים וכופלים 'אנא השם הושיעה נא' [הכה"ח כתב שינענע פעמיים בתיבת 'אנא', וג"פ בתיבת 'הושיעה' ופעם א' בתיבת 'נא', ויש בזה מנהגים נוספים].
המתפללים ביחידות: יעשו בכל אופן כדעת השו"ע.
מב. יש להקפיד שלא למשוך יותר מדי את התיבות בשעה שמנענע (תוס' ברכות מז.).
מג. אופן הנענועים: יש לעשות הולכה והבאה ג' פעמים, ובני אשכנז נהגו לכסכס בלולב בעת ההולכה והבאה.
מד. סדר הנענועים [אף לאיטר יד]: לדעת השו"ע והמשנ"ב ינענע קדימה, ימינה, אחורה, שמאלה, למעלה ולמטה.
ולדעת האריז"ל יש לנענע בסדר הבא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב [ויש הנוהגים להתחיל לכיוון מזרח]. בדרך כלל מתפללים לכיוון מזרח, וא"כ סדר הנענועים לדעת האריז"ל הוא: ימין, שמאל, קדימה, מעלה, מטה ואחורה.
אגד ארבעת המינים
מה. מצוה לאגוד את הלולב, ההדסים והערבות יחד בקשר גמור [קשר על קשר], ואיגוד זה ייעשה ע"י גבר שהגיע לגיל מצוות.
מו. לדעת המשנ"ב קוישלעך הוי קשר גמור, אך דעת החת"ס והביכורי יעקב שקוישלעך לא הוי קשר גמור, וצריך שיעשה קשר על קשר ממש. ומן הדין יכול לקשור בכל מין שרוצה [אך אז יש להקפיד שלא לאחוז באותו המין בשעת נטילת הלולב, כדי שלא תהא חציצה], אך נהגו לעשות את הקשר על קשר בעלה לולב [שעדיין לא השתמשו בו].
מז. יש מהפוסקים שהקילו שאין צריך לעשות קשר על קשר, אלא די שעושה טבעת סביב הקוישלעך, ותוחב את ראש הטבעת בתוך הלולאה, אך רבים מהפוסקים סוברים שאין זה נחשב קשר על קשר.
מח. מי ששכח לעשות קשר על קשר בערב יו"ט, יתחוב את הלולב ומיניו בקוישלעך ביו"ט, ויסמוך על דעת המשנ"ב דהוי קשר גמור. ומי שאין לו קוישלעך אלא רק טבעות מוכנות מערב יו"ט [דאסור להכין טבעות ביו"ט], יתחוב את הטבעות בתוך הלולב ביו"ט, ויסמוך על הדעות שדי בטבעות לבד כדי לקיים מצוות איגוד.
מט. צורת הקשירה [אף לאיטר יד]: יעמיד את שדרת הלולב למול פניו, ויקשור את ההדסים מימין הלולב ואת הערבות משמאלו.
ולדעת האריז"ל: הדס אחד מימין הלולב, א' משמאלו וא' באמצע על שדרת הלולב. ערבה א' מימין הלולב וא' משמאלו.
נ. יתחוב את ההדסים והערבות לתוך הקוישלעך, כיון שצריך שיהיו בתוך ידו בשעת הברכה [ולא מועיל אחיזת הקוישלעך אם ההדסים והערבות נמצאים למעלה מאצבעותיו].
נא. יש להקפיד שההדסים יהיו גבוהים יותר מהערבות.
נב. מלבד האגד הנ"ל [-הקשר גמור דלעיל] נהגו לעשות סביב הלולב לבדו שלוש טבעות נוספות, אמנם ייזהר שהטפח העליון בלולב יהיה פתוח ולא יהיו בו טבעות כלל.
נג. שדרת הלולב [ולא די בעלים לבד] יש לה לעמוד באופן הגבוה טפח מההדס והערבה.
נד. מותר להכין קוישלעך בחול המועד, מפני שאין זה מעשה אומן.
הנחת ג' המינים במים
נה. מן הדין מותר להניח את הלולב וההדסים והערבות בתוך מים, אך יש המחמירים ואוסרים כדי שלא יהיה כבוש 24 שעות[18], ולפי דבריהם יש להקפיד שרוב הלולב וההדס והערבה לא יהיו בתוך המים.
נו. לכו"ע מותר להניח את הלולב וההדסים והערבות בתוך מגבת רטובה [ואף לדעת המחמירים בכבוש].
נז. בשבת - כל ד' המינים הם מוקצה. ביו"ט – מותר להחזיר את המינים למים שעמדו בהם לפני החג, ומותר אף להוסיף מים. ולהניח המינים בתוך מגבת לחה מותר, אך בתוך מגבת רטובה – אם בכל נגיעה במגבת יוצאים מים, יש בזה חשש סחיטה.
דיני ישיבה בסוכה
דיני אכילה בסוכה
הקדמה
שנינו בגמרא (סוכה כו ע"א) "אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה", ומבואר שם שאכילת עראי היא כטעימת תלמיד המשכים לבית המדרש. ופירשו הראשונים שהתלמיד טועם כמלוא פיו, שהוא שיעור כביצה (כמבואר בגמ' יומא פ ע"א), והיינו שאכילה בשיעור ביצה היא שיעור אכילה החייבת בסוכה.
ונחלקו הראשונים אם שיעור כביצה פת עצמו חייב בסוכה מדאורייתא, או שאין החיוב אלא ביותר מכביצה, אבל כביצה עצמו פטור. יש אומרים שאף אכילת כביצה עצמה פטורה מן הסוכה, ואין חיוב הסוכה אלא כשאוכל יותר משיעור כביצה, וטעמם משום שגם התלמיד כשטועם אינו מצמצם כל כך בטעימתו, פעמים פחות מעט מכביצה ופעמים יותר מעט. ויש אומרים שגם אכילת כביצה עצמה חייבת בסוכה, שאין הפטור אמור אלא בפחות מכביצה.
להלכה פסקו הטור והשולחן ערוך (סי' תרלט ס"ב) שהאוכל כביצה פת פטור מסוכה, אך האוכל יותר מכביצה חייב בסוכה.
העולה לדינא
נח. אכילת פת דגן שיש בה יותר משיעור כביצה, חייבת בסוכה. ויברך קודם אכילתו 'לישב בסוכה' [לאחר ברכת 'המוציא'].
ובבני ספרד יש הנוהגים כנ"ל, אך המנהג הנפוץ הוא לברך 'לישב בסוכה' בעמידה ולאחמ"כ מתיישבים ומברכים 'המוציא'.
נט. פת הבאה בכיסנין [עוגות וכד'] דינה כדין פת, שאם אוכל ממנה יותר מכביצה חייב בסוכה. ונחלקו הפוסקים אם מברכים על כך או לא, והנכון שיברך עליה[19] אבל יתעכב בסוכה אחר גמר האכילה [ובשבת ויו"ט, ראה לעיל סע' לד]. וצריך שיברך 'לישב בסוכה' קודם ברכת מזונות כדי שלא יפסיק בין הברכה לאכילה לדעת הפוסקים שאין מברכים על פת זו. ורבים מבני ספרד מברכים רק על שיעור של ארבע ביצים.
ס. תבשיל העשוי ממיני דגן [אטריות וכד'] - אם יש בו יותר מכביצה, נכון שלא לאוכלו מחוץ לסוכה [ובכל אופן אין לברך עליו 'לישב בסוכה'], ואם קובע עליו סעודה חייב בסוכה בברכה. אופן הקביעות לעניין זה הוא - או שאוכלו בחבורה, או שאוכל שיעור חשוב[20] שרגילותו לקבוע סעודתו עליו. ורבים מבני ספרד מברכים רק על שיעור של ד' ביצים.
[חוץ מהמאכלים דלעיל שברכתם המוציא או מזונות, אין שום מאכל שמברכים עליו 'לישב בסוכה', אפי' אם הם מאכלים שאוכלים בסוכה כדלהלן].
סא. בשר, דגים וגבינה - אם קבע עליהם סעודה נכון להחמיר לאוכלם בסוכה, אבל לא יברך 'לישב בסוכה'. ויש מהספרדים שמקילים בזה אפילו בקביעות.
סב. פירות וירקות - מעיקר הדין רשאי לאכול אפילו הרבה מחוץ לסוכה, אבל ראוי להחמיר שאם קובע סעודה עליהם לא יאכלם אלא בסוכה [מבלי לברך 'לישב בסוכה'], ויש מהספרדים שמקילים בזה אפילו בקביעות.
סג. שתיית יין - נחלקו הפוסקים, והמנהג שאין שותים רביעית יין אלא בסוכה, אבל אין מברכים עליו 'לישב בסוכה', ויש מהספרדים שמקילים בזה אפילו בקביעות.
סד. שתיית מים - מותרת חוץ לסוכה אפילו דרך קביעות, והמחמיר לשתות מים בסוכה הרי זה משובח.
סה. יש אומרים שאף שתיית מים ושאר מאכלים הפטורים מסוכה, אם אוכלם בתוך סעודה, חייב לאוכלם בסוכה[21].
סו. נשים מבנות אשכנז האוכלות בסוכה מברכות 'לישב בסוכה', כדעת הרמ"א, שאף במצוות שפטורות מהם מברכות על ציווי האנשים, וראה בהערה[22]. בנות ספרד האוכלות בסוכה – יש המברכות (עי' ברכ"י סי תרנד וכה"ח סי' תקפט ס"ק כג וס"ק לא), אך לדעת השו"ע אין לברך.
סז. שכח לברך 'לישב בסוכה' - אם ממשיך עדיין באכילתו, יברך כשנזכר, ואם סיים אכילתו - יכול לברך אם ישהה בסוכה אחר סיום האכילה, וכן נכון לעשות כשאירע כן[23]. ולבני ספרד, י"א שאין לברך אם סיים אכילתו (בא"ח פ' וילך, כה"ח סי' תרלט ס"ק ק).
דיני שינה בסוכה
סח. בכל שבעת ימי הסוכות אסור לישון מחוץ לסוכה, אפילו לא שנת עראי שהיא שיעור הליכת מאה אמה - שיעור זמן של 54 שניות.
סט. אין מברכים על השינה בסוכה אך נכון שיאכל מעט מיני מזונות קודם השינה, ראה סעיף פ' וסעיף נט.
ע. אף אדם נשוי החפץ לישון, חייב לישון בסוכה, ואף בשנה הראשונה לנשואיו. וטעות נפוצה היא שבשנה ראשונה יש היתר שלא לישון בסוכה, ואין כל מקור [קדום] להבדיל בין חובת שינה בסוכה בשנה ראשונה לשאר השנים.
עא. המצטער בכך שאשתו חוץ לסוכה, דינו מבואר להלן (סע' צח).
עב. טוב להחמיר שהאישה תישן בסוכה עם בעלה אך אין חובה בכך[24].
עג. מותר לישון תחת השולחן אם גובה השולחן הינו פחות מ-80 ס"מ[25].
עד. מיטת קומתיים: אם ההפרש בין מיטה למיטה הינו פחות מ-80 ס"מ, מותר לישון בשתי המיטות[26] .
דינים שונים
עה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה [היינו כשנעור משנתו אינו קורא אמא]. שיעור הגיל של קטן זה בדר"כ בקטן שאינו חריף הוא גיל 6, ובקטן חריף נחלקו האם הוא בגיל 5[27] או בגיל 6[28], ובשעת הצורך יש להקל כדעה זו.
אם הקטן אינו יכול לסבול את הקור, פטור מסוכה עד בר מצווה (ערוה"ש שם ס"ב).
עו. די לכתחילה שראשו ורוב גופו יהיה בסוכה, ורוב הגוף נמדד יחד עם הראש [ומתחיל למדוד את רוב גופו מהראש]. אך אם ראשו נמצא מחוץ לסוכה, אף שרוב גופו בתוך הסוכה - לא יצא ידי חובתו[29].
עז. האוכל על שולחן, צריך להקפיד שרוב השולחן יהיה בתוך הסוכה, ובשעת הצורך יש להקל שדי שטפח מהשולחן יהיה בסוכה[30].
שני שולחנות צמודים שפרסו מעליהם מפה אחת, נחשבים כשולחן אחד. אמנם אם ניכר שהם שולחנות נפרדים, ופרסו מעליהם מפות נפרדות, יש להחשיבם כב' שולחנות.
ברכת 'לישב בסוכה' שלא בשעת האכילה
הקדמה
נחלקו האמוראים (סוכה מה ע"ב) האם מברכים על ישיבת הסוכה בכל יום מימי הסוכות או רק ביום הראשון של החג [ראה הערה[31]], ומסקנת הגמרא שלהלכה מברכים על ישיבת סוכה בכל יום.
וכתבו הראשונים שמה שנפסק שמברכים בכל יום, אין זה רק פעם אחת ביום אלא אפילו כמה פעמים ביום - בכל פעם שמקיים המצוה עליו לברך עליה [וכמו שאמרו לעניין תפילין שבכל פעם שמניחן מברך עליהן אפילו כמה פעמים ביום].
אולם נחלקו הראשונים אם יש לברך בכל פעם שיושב בסוכה או שמא רק כשאוכל בה יש לו לברך: דעת הרי"ף (שם), הרמב"ם, הריטב"א והגאונים - שבכל פעם שנכנס לסוכה עליו לברך על מצות ישיבת סוכה, ואילו דעת הרא"ש בשם רבינו תם, הריטב"א בשם חכמי צרפת, והטור - שאין לברך אלא על האכילה בלבד, שברכת האכילה שהיא עיקר הדיורים פוטרת שאר הדיורים שיש לעשות בסוכה כשינה וטיול.
להלכה פסקו השולחן ערוך והרמ"א (סי' תרלט ס"ח) כדעת רבינו תם שאין לברך אלא על האכילה, אבל הנכנס לסוכתו ואינו סועד בה סעודה אינו מברך על ישיבת הסוכה. והגר"א פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שיש לברך בכל פעם שנכנס לישב בסוכה. להלן נבאר אימתי לדעת הכל יש לברך על ישיבת הסוכה ומתי מצרפים כמה דעות בזה.
נחלקו הפוסקים בדעת רבינו תם שאין מברכים אלא על האכילה, אם טעמו משום שהאכילה שהיא עיקר הדיורים פוטרת שאר דיורים, אבל מי שאינו אוכל [כגון שיושב בתענית חלום] יש לו לברך על הישיבה בסוכה בלא אכילה משום שאין לו אכילה לפטור בברכתה את הישיבה, וכן דעת הט"ז והחיי אדם ושו"ע הרב.
ויש שביארו בדעת ר"ת שחכמים עקרו את חובת ברכה משאר דיורי סוכה ולא הטילוה אלא על האכילה שהיא עיקר הדיור, ונמצא שאף היושב בתענית ואינו אוכל - אינו מברך כלל על ישיבה בסוכה, וכן דעת המאמר מרדכי.
להלן יבוארו נפק"מ נוספות העולות ממחלוקת זו.
העולה לדינא
עח. אדם שמתענה באחד מימי סוכות [כגון תענית חלום], או שאינו אוכל פת וישב בסוכה – דעת הט"ז, החיי אדם והשו"ע הרב וכ"פ המשנ"ב שצריך לברך 'לישב בסוכה' אף שאינו אוכל פת כלל, כיון שדווקא כשאוכל פת אזי הוא פוטר בברכת 'לישב' שמברך על הפת את שאר יישובי הסוכה, אבל אם אינו מברך על הפת צריך לברך על הכניסה עצמה. אולם המנהג הוא כדעת המאמר מרדכי שלא מברך אלא אם אוכל פת.
עט. אדם שיצא אחרי סעודתו יציאה גמורה וחזר ונכנס לסוכה שלא על מנת לאכול בה, ובדעתו לצאת מהסוכה לפני שיחזור ויאכל - דעת החיי אדם וכ"פ המשנ"ב שצריך לברך 'לישב בסוכה' על כניסה זו אף שאין בדעתו עכשיו לאכול בה, שהרי הכניסה מחייבת ברכה, וכיוון שאין לו אכילה לפטור אותה, עליו לברך על עצם הכניסה לסוכה, ודעת השו"ע הרב שאינו מברך שנית באופן זה, משום שהברכה שבירך על הסוכה מועילה אף ביציאה גמורה, ורק אם יתחיל באכילה חדשה יברך עליה. ודעה שלישית היא דעת המאמר מרדכי, שאף בלא טעם זה של השו"ע הרב אין מברכים, משום שהברכה נתקנה דווקא כשאוכל פת. והמנהג בזה כדעת המאמר מרדכי.
פ. אדם שאכל בסוכה בלילה ובירך ולאחר מכן יצא מהסוכה יציאה גמורה [כגון לצורך לימודו או לשמחת בית השואבה וכדו'], וחוזר אחר כך לסוכה לישון בה ואין דעתו עוד לאכול - דעת החיי אדם וכ"פ המשנ"ב שצריך לברך 'לישב בסוכה' בלילה כשנכנס לישון בסוכה, ודעת השו"ע הרב והמאמר מרדכי שלא יברך, והמנהג כדעת המאמר מרדכי שאינו מברך, והנכון שיאכל מיני מזונות יותר משיעור כביצה [ולבני ספרד ראה לעיל סע' נט] לפני השינה, ואז יברך עליהם ויפטור שינתו.
פא. אדם שבירך 'לישב בסוכה' בסוכתו שלו, ולאחמ"כ הלך לסוכת בית המדרש ללמוד שם מבלי לאכול [וכן אדם שבירך בסוכת הוריו, ולאחמ"כ הלך לישון בסוכתו שלו] – לדעת החיי אדם והשו"ע הרב עליו לברך שנית 'לישב בסוכה'[32], והמנהג כהמאמר מרדכי שלא מברכים שלא במקום אכילה.
פב. נכנס לסוכת חברו לבקרו - דעת החיי אדם שאם רוצה להישאר שם צריך לברך 'לישב בסוכה' גם אם אינו אוכל [אולם אם בא לקחת חפץ וכד' לכו"ע אין לברך], ואולם המנהג הוא שאינו מברך אם לא אוכל שם[33].
ברכת 'לישב בסוכה' ליוצא מסוכתו
פג. אדם שבירך 'לישב בסוכה' ולא יצא מהסוכה עד שהתחיל את הסעודה השנייה - דעת רוב הפוסקים שאינו מברך שנית 'לישב בסוכה'[34], אולם דעת הב"ח והט"ז שמברך שנית. ולמעשה לא יברך[35].
פד. אדם שבירך 'לישב בסוכה' וסיים סעודתו, ויצא לעסקיו או לתפילת שחרית [שהיא יציאה גמורה] - לדעת כל הפוסקים כשחוזר לסוכה לאכול בה סעודה נוספת עליו לברך שנית 'לישב בסוכה'[36]. ואם יצא לתפילת מנחה או מעריב – נראה שגם באופן זה יש לברך שנית 'לישב בסוכה'[37].
פה. אם סיים סעודתו ויצא מהסוכה על דעת לחזור מיד - נחלקו הפוסקים אם כשחוזר ואוכל סעודה חדשה יברך שנית, ומספק לא יברך שנית[38].
פו. יצא באמצע הסעודה להתפלל מנחה או מעריב וחוזר לאחר תפילתו לסוכה - אינו מברך 'לישב בסוכה'[39] כיוון שאינה יציאה גמורה. אך אם יצא יציאה גמורה, כשחוזר לסוכה להמשיך הסעודה – יברך 'לישב בסוכה' פעם נוספת.
פז. הולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו: אם אוכל בסוכת חבירו - צריך לברך שם שנית ברכת 'לישב בסוכה', ואולם אם היה דעתו מתחילה כשברך 'לישב בסוכה' בסוכתו שלו ללכת אחר כך ולאכול בסוכת חבירו לא יברך בסוכת חבירו, משום שנפטר בברכה שבירך בסוכתו שלו[40].
פח. סיים סעודתו ובירך ברכת המזון ואחר כך הלך לסוכת חבירו [וכן אדם שאכל לאחר התפילה בסוכת בית הכנסת, ולאחמ"כ הלך לביתו לאכול] - אם אוכל שם פת צריך לברך שוב 'לישב בסוכה'.
פט. התחיל לאכול בסוכה ויצא מפני הגשם – יש להסתפק אם עליו לברך שנית 'לישב בסוכה' לכשייפסקו הגשמים וישוב לסוכתו, מפני שנתבטלה המצווה. ולמעשה לא יברך.
חובת סוכה למצטער ולהולכי דרכים
הקדמה
שנינו בגמרא (סוכה כו ע"א) "חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה", וכתבו התוס' (שם) שטעם הפטור במצטער ובהולכי דרכים הוא משום שנאמר 'בסוכות תשבו' ולמדים מכך שצריך להיות ישיבה כעין דירה, וכשם שאין אדם יושב בדירה בצער, כך גם כאשר מצטער בישיבת הסוכה, פטור מלישב בה. וכן בעוברי דרכים, כשם שאין אדם נמנע מלצאת לדרך אף כשהוא בביתו, כך יכול אדם לצאת לדרך ואינו חייב לאכול ולישן בסוכה.
ובמידת הצער הפוטרת מחובת ישיבה בסוכה מצינו בראשונים[41] שכתבו שהוא בכל צער בשיעור כזה שהיה יוצא מביתו מחמתו. וכתבו הפוסקים[42] שאף צער שהיה יוצא מהחדר שנמצא בו לחדר אחר, אף הוא בכלל צער שהיה יוצא מביתו, וצער זה פוטרו מחובת ישיבה בסוכה, ואין צריך צער שהיה יוצא מחמתו לחוץ לגמרי.
ולפנינו יתבאר פירוט המקרים הנכללים בכלל גדרי מצטער שהיה יוצא מחדרו.
העולה לדינא
צ. מצטער פטור מן הסוכה [ובליל א' חייב לאכול כזית אף אם הוא מצטער].
צא. בכלל מצטער הוא מי שאינו יכול לישון או לאכול בסוכה, מפני הרוח, או הקור או החום, או ריח, או זבובים ויתושים וכיוצא בזה.
צב. חולה שאין בו סכנה פטור מן הסוכה, ולכן החש בראשו או בעיניו והסוכה קשה לו, פטורים הוא ומשמשיו מן הסוכה.
צג. שיעור הגשמים הפוטר מחובת סוכה:
לעניין שינה – אף גשמים מועטים פוטרים מסוכה, ואף אם פסקו הגשמים אך עדיין נוטפים מים מהסכך, פטור משינה בסוכה.
לעניין אכילה – הדבר תלוי בשיעור הגשמים בו היה עוזב את ביתו מחמתם.
צד. אם יש עננים ונראה שהולך לרדת גשם בקרוב – אינו פטור מלאכול ולישון בסוכה עד שירדו הגשמים בפועל, אך אין לברך 'לישב בסוכה', כיוון שיש החולקים ופוטרים אף במצב כזה[43].
צה. יצא מהסוכה מחמת הגשמים, ופסקו:
אם התחיל לאכול בביתו וכן אם הלך לישון במיטה שבביתו, אינו צריך לחזור לסוכתו עד סיום הסעודה, או עד שיקום משינתו [ונראה שאם קם משינתו להתפנות לאחר עלות השחר, אינו נחשב קימה לעניין זה, ויכול לחזור למיטה שבביתו].
אמנם אם עדיין לא התחיל לאכול בפועל בביתו [אף שכבר ערכו את השולחן] – עליו לחזור לסוכה. ולעניין שינה - אם עדיין לא הלך לישון בביתו, אלא שטורח הוא לו להחזיר את הכרים והכסתות בחזרה לסוכה – פטור, ויש מחמירים שכל עוד שלא שכב לישון, צריך לחזור לסוכה.
כמו כן אם כשחזר לביתו החליף בגדים, ופסק הגשם, ולצורך חזרתו לסוכה הוא צריך להחליף בגדים פעם נוספת – פטור, ויש המחמירים.
כל האופנים שנתבארו לעיל שצריך לחזור לסוכה, נראה שהיינו דווקא כשפסקו הגשמים לגמרי, אך אם עדיין יש עננים ונראה שהגשם עתיד לחזור בקרוב – אינו חייב לחזור לסוכה.
צו. מי שאינו יכול לישון בסוכה מחמת רעש, כגון משמחת בית השואבה וכדומה - אם הוא רעש חזק שמחמתו היה עובר לחדר אחר - פטור מלישון בסוכה.
צז. פטור מצטער נאמר רק בדבר שדרך בני אדם להצטער בו, אבל אדם המצטער מדבר שאין בו כלל צער לשאר בני אדם, חייב בסוכה אף שהוא מצטער.
צח. אישה המפחדת לישון לבד בבית - אם הבעל עצמו אינו מצטער מכך, אינו בכלל פטור מצטער, אולם כאשר הבעל עצמו בצער מחמת פחדה של אשתו, יש להסתפק אם נכלל בכלל פטור מצטער, שמחד אכן יש לו צער לישון בסוכתו, אולם מאידך אין הצער מעצם הסוכה אלא מגורם חיצוני. ולהלכה נראה להקל בזה.
צט. אם יש אורחים בסוכה ואינו יכול לישון שם - יש להסתפק אם זה נחשב מצטער שפטור מן הסוכה, כיוון שאין הצער מגוף הסוכה. ולהלכה נראה להקל בזה.
ק. הנוסעים לטיול מחוץ לעיר - פטורים מן הסוכה ויכולים לאכול ולישון ברכב, וכן הדין בנסיעה באוטובוס בין-עירוני.
סוכה שאינה ראויה לדיור בלא צער
הקדמה
כתבו הראשונים שאין פטור מצטער אמור אלא במי שהעמיד תחילה סוכתו במקום הראוי לו לקיום מצות סוכה באכילה ושינה, אלא שנולד לו צער אחר כך בתוך ימי הסוכות, אבל אם מתחילה העמיד סוכתו במקום שאינו ראוי לישב שם בלא צער, אין לו פטור מצטער. וכן פסקו הטור, השולחן ערוך והרמ"א (סי' תרמ סע' ד).
בטעם הדבר נחלקו הראשונים, יש שכתבו שהטעם משום שסוכה שאינה ראויה למגורים אינה נחשבת דירה כלל, ומשום כך הרי זה כמי שלא בנה סוכה שחייב לטרוח לקיים מצות סוכה ככל שאר המצוות, ויש שכתבו שהטעם משום שהתורה הגבילה את פטור מצטער, שלא ייאמר במי שהכניס עצמו למצב הצער.
ואכן מצינו חילוקים בלשון הראשונים בעניין זה: היראים (סי' תכא) והמרדכי (סוכה פ"ב סי' יב) כתבו שכל שאין הסוכה ראויה לאחד מאופני הישיבה אינו יוצא בה כלל. כלומר, סוכה שאינה ראויה לאכילה אינו יוצא בה אף בשינה, וכן להיפך, שאינה נחשבת דירה כשאינה ראויה לאחד מאלו.
ואילו הרא"ש (סוכה כו) כתב על מה שהתיר רבא לר' אחא בר אדא לישן חוץ לסוכתו משום שהצטער מהריח [עיי"ש], וז"ל "ומיירי באכסניא, דאי בביתו היאך עשה סוכה מתחלה בדבר שהיה מצטער לישן בה ויפטר משום מצטער", עכ"ל. וכעין זה לשון הטור (שם) "ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר מצטער אני", עכ"ל.
ובביאור חילוק לשונותיהם נראה שהיראים למד שהטעם שאין פטור מצטער באופן שבנה סוכתו מראש במקום צער באכילה או בשינה, הוא משום שסוכה במקום שכזה לא חשיבא דירה כלל [וכלשונו 'כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער, מתחילה לא הוי סוכה'], אולם הרא"ש והטור למדו שאף שסוכה העשויה במקום צער נחשבת דירה, אעפ"כ לעניין הפטור שפטרה התורה את המצטער מן הסוכה, הגבילו שאין פטור זה אמור במי שהכניס עצמו למצב הצער[44].
ולהלכה פסק השולחן ערוך כדעת הרא"ש שפטור מצטער הוגבל ואינו אמור במקום שהכניס עצמו לצער זה בבניית סוכה במקום צער, ואילו הרמ"א פסק כדעת המרדכי שסוכה הבנויה במקום צער אינה נחשבת כלל כדירה, ולכן לא יוצאים בה יד"ח[45]. וישנם כמה נפק"מ בין דעת השולחן ערוך לדעת הרמ"א בזה, וכדלהלן.
העולה לדינא
קא. אדם שעושה סוכה במקום שמפחד לישון בה משום בעלי חיים המצויים בקרבת הסוכה וכיו"ב, וכן משום נמלים וחרקים שעולים על מיטתו - לדעת השו"ע אין לו פטור מצטער, והוא יכול וצריך לאכול בסוכה זו, ולדעת הרמ"א זה נחשב שהוא לא בנה סוכה, ואף אם יישב בסוכה זו לא יצא בה ידי חובה באכילה שם, וצריך לעשות סוכה במקום אחר ולהוציא על כך עד חומש מנכסיו[46]. והמשנ"ב הביא דעות שכיוון שאינו מצטער באכילה – יצא ידי חובה בשינה בדיעבד, וסיים 'ויש ליזהר בזה מאד'[47].
קב. המצטער מקור וחום שפטור מהסוכה - יש להסתפק אם מחויב להביא תנור חימום או מזגן [נייד][48]. ולכאורה נראה שאם הוא מקרה חד פעמי אינו חייב לעשות כן ואף יש לו פטור מצטער, אך אם הוא מצטער באופן קבוע נראה שאין לו פטור מצטער, ולדעת הרמ"א אף נחשב שכלל לא בנה סוכה, וחובה עליו להביא מזגן בסוכתו [ועי' הערה 46].
ונראה שאם בכל הלילות יכול לישון שם ובכל הימים אינו יכול [שבצהרי היום הסוכה מתחממת] – חשיב כמצטער באופן חד פעמי, ויכול לישון בצהריים בביתו.
קג. מי שגר בסמיכות לאולם אירועים או בתי כנסיות ואינו יכול לישון בכל הלילות בסוכתו מחמת אירועי שמחה – לדעת הרמ"א נחשב הדבר שאין לו סוכה, וצריך להוציא עד חומש מנכסיו כדי למצוא סוכה אחרת, שסוכה זו שבנה פסולה היא. ולדעת השו"ע סוכה זו כשרה, אלא שאין לו פטור מצטער, והוא צריך ויכול לישן בסוכה זו. והמשנ"ב הביא דעות שכיוון שאינו מצטער באכילה – יצא ידי חובה בשינה בדיעבד, וסיים "ויש ליזהר בזה מאד"[49].
קד. מי שאינו יכול לישון באחד הלילות בסוכה מחמת רעש, כגון משמחת בית השואבה וכדומה [וכן מצוי בבחורי ישיבה הרוצים ללון בסוכת הישיבה בהו"ר, וקשה להם להירדם מפני קול לימוד התורה הבוקע מביהמ"ד] – כיוון שהסוכה עצמה ראויה למגורים בכל ימי החג [בשונה מהמקרה בסע' הבא], ורק באופן חד פעמי קשה לישון בה, על כן נראה שאם יש רעש חזק שמחמתו היה עובר לחדר אחר, פטור מלישון בסוכה[50].
קה. בחורים שמגיעים לישיבה בערב שמחת תורה והם עייפים כי היו ניעורים בליל הושענא רבא – אסור להם לישון מחוץ לסוכה ואין זה נחשב מצטער[51].
קו. אדם שהוריו אינם שומרי תורה ומצוות ואין ברשותם סוכה, והם ביקשו שיבוא לבקרם ולסעוד אצלם בחול המועד סוכות – נראה שאם יכול להימנע ולא לאכול אלא עד כביצה פת או תבשיל ממיני דגן בשיעור הפחות מכדי אכילתו בסעודתו שבכל יום באופן שלא יפגע בכבודם, עליו להימנע ולא לאכול אלא שיעור זה[52]. אולם אם אין אפשרות להימנע מלאכול שיעור גדול יותר בלא לפגוע בכבודם - לבני ספרד מותר לאכול כל השיעור הנצרך, ולבני אשכנז יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג בחכמה ובתבונה ולהימנע מלאכול שיעור זה מחוץ לסוכה[53].
אושפיזין
קז. ישנם מנהגים שונים בסדר האושפיזין, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. סדר האושפיזין הנפוץ למנהג ספרד [בני ספרד וחסידים] הוא – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד.
ובנוסח אשכנז יש מנהגים חלוקים האם להזמין, ורבים אינם נוהגים להזמין כלל. סדר האושפיזין הנפוץ לאלו הנוהגים להזמין הוא – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד [כפי סדר הדורות].
קח. יש המזמינים רק בלילה הראשון ויש המזמינים בכל לילה, ויש המזמינים לפני כל סעודה.
קט. המנהג הנפוץ הוא להזמין בעמידה, ויש הנוהגים לשבת. כמו כן יש נוהגים להכין כסא מיוחד לאושפיזין, ויש נוהגים להדליק נרות לכבודם.
קי. בליל שבת - יש מנהגים שונים האם להקדים את אמירת "שלום עליכם, אשת חיל" או את הזמנת האושפיזין. מי שאין לו מנהג, יקדים את אמירת "שלום עליכם, אשת חיל".
דיני הסוכה
בניית הסוכה, ודיני סוכות פרגולה
קיא. יש להעמיד את הדפנות לפני הנחת הסכך, ואם הניח את הסכך לפני בניית הדפנות, צריך לנענע את הסכך, ויש מבני ספרד שמקלים בזה בדיעבד (כדעת הברכ"י).
קיב. סוכה שחלק מדפנותיה הם דלת/חלון/תריס – אין פתיחתם מצריכה להגביה שוב את הסכך, מכיוון שיש כבר דופן אחת כשרה [וכן מפני ש"כבר נעשה בכשרות"].
קיג. בשבת ויו"ט אין לפתוח את הדלת/חלון/תריס מחשש סותר [ובשונה מגגון המחובר ע"י צירים או חבלים שמותר לפותחו בשבת, ששם הסוכה כבר קיימת, ורק מוריד או מחזיר את הגגון שמעל].
קיד. לכתחילה אין ליתן לקטן לסכך את הסוכה, ואם סיכך בדיעבד כשר, אך מצוה שיגביה טפח על טפח (כדלהלן בדין סוכה ישנה). וכשהגיע לגיל שלש עשרה שנים, אפילו אם לא ידוע אם הביא שתי שערות, יכול לסכך.
קטו. מבנה הסוכה צריך להיות שתי דפנות 'דעריבן' [דהיינו צמודות בצורת ר], אך הדופן השלישית אינה צריכה להיות צמודה לשתי הדפנות האחרות [בצורה כזו – ה]. כשהדופן השלישית היא שבעה טפחים אין צורך יותר מזה, ואף אם הסוכה ארוכה אין צורך שהדופן תהיה לכל אורך שטח הסוכה.
קטז. יש לעשות את הסוכה לשם צל [לשם מצווה].
קיז. סוכה שנעשתה שלושים יום מלפני החג [סוכה ישנה] צריך לחדש בה דבר, והיינו שיש להגביה הסכך טפח על טפח במקום אחד [10 ס"מ על 10 ס"מ] או להגביה כלשהו על פני אורכה או כל רוחבה.
קיח. סוכה ישנה שכאמור צריך לחדש בה דבר אם לא חידשו בה דבר כשרה בדיעבד.
קיט. סוכה המשמשת לדירה בשאר ימות השנה, בכדי להכשירה לסוכה צריך להגביה את כל הסכך [ודי להגביהו אפי' כלשהוא] ולהניחו לשם סוכה, ואם לא הגביהו הסוכה פסולה מהתורה.
קכ. אם הסכך עשוי מענפים נפרדים, אפשר להגביה כל ענף בנפרד, או כמה [ואפי' כולם] יחד[54]. ונראה שאין צריך להגביה את כל הענף יחד, ודי שיגביה חלק מהענף ולאחמ"כ יגביה את החלק הנוסף. וכן הדין במחצלת, שדי שיגביה חלקה ולאחמ"כ יגביה את חלקה הנוסף.
קכא. סוכה העשויה כדין ובמשך השנה הסכך נשאר בה, וסוגר עליה את הגג ומשתמש שם לדירה, צריך להגביה את כל הסכך כדי להכשירה לשימוש בסוכות.
קכב. פרגולה צפופה [פרגולת הצללה] שצילתה מרובה מחמתה (ראה עוד הרחבה בעניין באזמרה לשמך ח"ב, נידונים): אם הנסרים תחובים במסגרת ולא במסמרים או בדבק, כשרה מן הדין [אם עשוייה לצל], אך דינה כסוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר (כדלעיל בסע' קיז). ואם ישנים שם באופן קבוע, יש להגביה את כל הסכך (כמבואר לעיל סע' קיט) [ישנם פרגולות שהנסרים שוכבים באלכסון ולמעלה הרוב מסוכך אך למטה חמתה מרובה מצילתה, ונראה שכשר כיוון שלמעלה הרוב מסוכך].
אך אם הנסרים מחוברים במסמרים או בדבק, יש לפרק את הנסרים אחד כן ואחד לא לסירוגין, באופן שיהיה חמתה מרובה מצילתה, ויניח סכך כשר על הנסרים והאוויר שביניהם [או שיחזיר את הנסרים שפירק, ויניחם בלי מסמרים ודבק].
יש מקפידים שלא להשתמש כלל בפרגולה צפופה כיוון שעשויה מנסרים (כדלהלן סע' קלח).
[לדעת החזו"א (ראה סע' קלד) שמחמיר במעמיד דמעמיד, צריך שחיבורי עצי הפרגולה לא יהיו על ידי ברזלים ומסמרים].
קכג. פרגולה שמשתמשים בה במשך השנה, די בחידוש דבר (כמבואר בסע' קיז), ואין צריך להגביה את הסכך, שכיון שאינה מקום המיוחד תדיר לאכילה ושתיה, אין דינה כדירה של כל השנה (שדינה מבואר לעיל סע' קיט).
קכד. פרגולה רחבה [פרגולת קורות] שחמתה מרובה מצילתה: אם פורס עליה סכך כשר, הסוכה כשרה לכתחילה [ובתנאי שהפרגולה מעץ. אך אם היא ממתכת, אין לשים את הסכך על הפרגולה עצמה, משום דין מעמיד (ראה סע' קלא)], ומותר לשבת אף מתחת לקורות הפרגולה, ואפי' אם הקורות רחבות יותר מד' טפחים, כיוון שדי שהסכך הכשר מונח על הסכך הפסול ומבטלו, אף שאינו מעורב ממש (עי' משנ"ב סי' תרכו ס"ק ח, ובה"ל סוד"ה מקרי, ושעה"צ ס"ק כה). אמנם לדעת החזו"א (והחמד משה המובא במשנ"ב שם) אין לשבת תחת הקורות, אא"כ הקורות מעורבות ממש עם הסכך [כגון עצי אקליפטוס, אם הקורות אינן ניכרות].
[לדעת החזו"א (ראה סע' קלד) שמחמיר במעמיד דמעמיד, צריך שחיבורי עצי הפרגולה לא יהיו על ידי ברזלים ומסמרים].
קכה. סוכה העשויה במרפסת ואין בה שבעה טפחים בפני עצמה - רק בצירוף המוזאיקה [מעקה האבן הרחב] – בשעת הדחק יש מקלים[55].
קכו. סוכה שיש בה שבעה טפחים ובצדה מוזאיקה, אפשר לשבת עליה כחלק מהסוכה, ואף אם יש מאחוריה מעקה המשמש כדופן לסוכה, משום שאנו רואים את המוזאיקה כחלק והמשך לרצפה[56].
גודל הסוכה וגובה הדפנות
קכז. הסוכה צריכה להיות שבעה טפחים על שבעה טפחים [56 ס"מ לשיעור הקטן או 70 ס"מ לשיעור הגדול[57]]. אם אינה רחבה שבעה טפחים פסולה, ומכיון שספק דאורייתא לחומרא יש להקפיד לשער שבעה טפחים לפי השיעור הגדול.
קכח. דין גוד אסיק[58]: גובה הדפנות הוא לפחות עשרה טפחים [80 ס"מ לשיעור הקטן ו-100 ס"מ לשיעור הגדול[59]] ואפילו אם הסכך גבוה הרבה די בדפנות הנ"ל.
קכט. גוד אסיק ולבוד: דפנות בגובה עשרה שהסכך עומד רחוק מהם ברוחב עד ג' טפחים, הסוכה כשרה כיון שאומרים גוד אסיק ולבוד.
דיני הסכך
קל. סכך כשר צריך ג' תנאים: [א] שיהיה מגידולי קרקע [ב] ממין שאינו מקבל טומאה [ג] תלוש.
קלא. גם מעמיד הסכך לכתחילה צריך להיות "כתנאי סכך כשר" דהיינו מגידולי קרקע ושאינו מקבל טומאה, אולם בדיעבד אינו מעכב. אמנם מותר להעמיד את הסכך ע"ג קירות או קורות בטון, אע"פ שהם פסולים לסיכוך, מפני שאין דרך לסכך בהם (משנ"ב סי' תרכט ס"ק כב, ר"ן רפ"ב דסוכה).
קלב. אם דפנות הסוכה עשויות ממתכת, או שיש פסי מתכת קבועים ע"ג הקירות, יש מקפידים להניח את הסכך בצורה של "מעמיד דמעמיד" (ראה בסע' הבאים).
קלג. יש להסתפק האם "מעמיד דמעמיד" [כגון קורות עץ על ברזלי הסוכה] מועיל רק כאשר ללא המעמיד הסכך היה נופל [וכגון שהברזל מונח לאורך, ועליו מניח קורות עץ לרוחב, ועליהם מניח את הסכך לאורך, כך שללא קורות העץ הסכך לא היה עומד], או שאין צריך להקפיד על כך [ויכול להניח את קורות העץ לאורך הברזלים המונחים גם הם לאורך, ואז להניח את הסכך על הקורות, אע"פ שאף ללא הקורות הסכך היה עומד].
קלד. מעמיד דמעמיד, כגון ברגים המחברים את דפנות הסוכה וכיוצא בזה שהדבר מעמיד את מעמידי הסכך, דעת החזון איש שדינו כמעמיד עצמו [ואין הבדל במס' המעמידים], אשר יש לעשותו לכתחילה מדבר הכשר לסיכוך [כגון מסמרים ודיבלים מעץ], ואילו דעת המשנה ברורה שאינו בכלל המעמיד ואף לכתחילה ניתן לעשותו מדבר המקבל טומאה כגון מברזל וכדומה, וכשאפשר הדבר נכון להחמיר בזה.
קלה. ברזל, כגון מסמרים וברגים, ופלסטיק, כגון אזיקונים וכיוצא בהם, פסולים לסיכוך כיון שאינם גידולי קרקע, ומטעם זה לכתחילה אין להעמיד בהם הסכך, ואולם אם הסכך עומד ברוח מצויה אף בלא דברים אלו אין זה נחשב למעמיד ומותר להניחן לחיזוק לכתחילה [מטעם זה אף לדעת החזו"א שמחמיר במעמיד דמעמיד, אם הסכך עומד בלא הברגים והמסמרים מברזל, יכול להוסיפם אחר כך לחיזוק].
ולפיכך, לכתחילה אין לקשור את הסכך באזיקון, אם הוא לא עומד ברוח מצויה ללא האזיקון. אך לדעת המשנ"ב הנ"ל (בסע' הקודם), אפשר לקשור את הקרש שעליו מונח הסכך באזיקון, ולהניח קרש נוסף מעל הסכך, ולקשור את שני הקרשים באזיקון נוסף, כך שהסכך ייתפס בחוזקה [כעין סנדוויץ] בין שני הקרשים, ובאופן זה הוא לכתחילה לדעת המשנ"ב הנ"ל.
קלו. חוטי כותנה או פשתן פסולים לסיכוך מדרבנן, ונחלקו הפוסקים האם אפשר להעמיד בדבר שפסול לסיכוך מדרבנן, ולכתחילה נכון להחמיר בכך, ומטעם זה יש לחבר את הסכך בצמח טבעי [שלא עבר תהליך עיבוד] כגון צמח גווה או רפיא.
קלז. מחצלת קנים לסיכוך יש להקפיד שנעשתה לסיכוך ולא לשכיבה או ישיבה, וכמו כן יש להקפיד שהחוטים שמחזיקים את המחצלת נעשו מצמח טבעי שאינו מעובד כגון גווה או רפיא, ולא מחוטים מעובדים, ומטעם זה אין לקנות מחצלת לסכך אלא כשיש עליה כשרות מוסמכת.
קלח. המנהג שלא לסכך בנסרים כלל אף כשהם פחותים מארבע טפחים, ולכן רבים מקפידים שלא לסכך בלייסטים אלא רק בקנים עגולים [קיינעס], או בענפי דקל וכדו' [ויש שמקילים בכך אם הלייסטים הם עד גודל של בין 4-5 ס"מ, ויש מקלים אף עד גודל 8 ס"מ] ומי שאין לו מנהג להקל בזה נכון לנהוג כפשטות השו"ע שלא לסכך בנסרים כלל.
קלט. מחצלאות קנים יש יותר להקפיד שיהיו מקיינעס ולא מלייסטים, ואף לנוהגים לסכך בלייסטים, לעניין מחצלת נכון שיחמירו, משום שיש הסוברים שהחיבור בין הנסרים עושה אותם לגוף אחד והרי זה כנסר שרחב ארבעה טפחים.
קמ. לכתחילה צריך שהסיכוך יהיה קל כדי שיראו את הכוכבים [ואפשר שדי במקום אחד מכל שטח הסוכה שרואים את הכוכבים], ובדיעבד אף אם הניח סכך עבה שמסתיר את הכוכבים, כשרה הסוכה.
קמא. סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, אולם סוכה שצילתה מרובה מחמתה אך ישנו שטח שחמתה מרובה מצילתה - אם שטח זה הוא פחות מז' טפחים על ז"ט, מותר לאכול ולישון אף במקום החמה (וראה לקמן סע' קמה דין ישיבה תחת אוויר).
קמב. סוכה שיש בה ריבוי סכך עד שאין הגשמים נכנסים לתוכה יש להחמיר לפסול [ויש להיזהר שלא יהיה אפי' מקום אחד של ד' טפחים שהגשם לא נכנס לתוכו], אך בדיעבד אם אין אפשרות לתקן את הסכך יש לסמוך על דעת המקלים.
קמג. סכך המחובר במסמרים פסול מהתורה [ודינו כסכך פסול שפוסל את הסוכה בד' טפחים].
דיני סכך פסול ואוויר
קמד. הסכך צריך לעמוד ברוח מצויה, ואם עומד ברוח מצויה, אף אם יחברו אותו למקומו בדברים הפסולים לסיכוך, מ"מ הסוכה כשרה.
קמה. הפסק אויר בסכך פוסל את הסוכה כשיש בו שלשה טפחים, ובפחות משיעור זה אף שאינו פוסל כל הסוכה מכל מקום אין ישנים תחת האויר, ומשום כך יש להיזהר בסכך שעשוי מקיינעס שלא יהא בין הקנים הפסק אוויר מתחילתו ועד סופו, ולכן יש להניח סכך אף לרוחב הסוכה. ויש הסוברים שאף צריך שלא יהא רוב ראשו או רוב גופו תחת האויר (רמ"א סי' תרלב ס"ב, חזו"א סי' קמד ס"ק ה).
קמו. סכך פסול, אם הוא ברוחב יותר מארבעה טפחים באמצע הסוכה לכל אורך הסוכה, הסוכה פסולה, אבל אם יש שיעור בסוכה ובשלשת הדפנות עד הסכך הפסול, כשרה אבל אין לשבת תחת מקום הסכך הפסול.
קמז. במקרה המוזכר בסעיף הקודם שהסכך הפסול רחב מארבעה טפחים, יש אפשרות להכשיר חלק ממקום הסכך הפסול על ידי שיעמיד מחיצה במרחק 23 ס"מ ממקום הסכך הכשר ובכך יקטן מקומו של הסכך הפסול ויהיה בו פחות משיעור סכך פסול. ומטעם זה מי שמרפסת הסוכה שלו אורכה שלשה מטר ויש בה אויר בשיעור 50 ס"מ ותקרת בטון 50 ס"מ, יעמיד מחיצה באורך 70 ס"מ במרחק 23 ס"מ מתחילת תקרת הבטון, ובשאר אורך הסוכה יעמיד צורת הפתח ובכך יקטן שיעור הסכך הפסול.
קמח. סכך פסול שיש בו יותר משלשה טפחים [24 - 28.8 ס"מ] אבל אין בו ארבעה טפחים [32 – 38.4 ס"מ], הסוכה כשרה ואף שסכך זה על פני כל הסוכה, אולם אין ישנים לכתחילה תחת הסכך הפסול.
קמט. סכך פסול בפחות משלשה טפחים [24 – 28.8 ס"מ], אין בו פסול כלל, ואף אם הוא לכל אורך או רוחב הסוכה, ואפשר אף לאכול ולישן תחתיו, ומטעם זה אם היה מעל סוכתו מרזב או קורת בטון, אף שהוא לאורך הסוכה כולה כל שאין בו שיעור זה אינו פוסל כלל ומותר גם לאכול ולישן תחת אותו המקום.
קנ. סוכה שמעליה מנוע של מזגן, אם רוחב המנוע פחות מ-24 ס"מ מותר לאכול ולישן תחתיו.
קנא. סוכה קטנה שגודלה פחות מעשרה טפחים, סכך פסול בשלשה טפחים באורך או ברוחב כל הסוכה, פוסל בה, שאף ששיעור סכך פסול זה אינו פוסל בשאר סוכות, מכל מקום בסוכה זו הוא מחסר בשיעור הסכך הכשר ומשום כך פסולה היא. ויש הסוברים שאין לחלק בכך וכל שיש בה ארבעה טפחים ומשהו סכך כשר, אין סכך פסול הפחות מארבעה טפחים פוסל בה.
קנב. חבלי כביסה או סורגים הנמצאים מעל הסכך, אינם פוסלים אותו כיון שאין בכל סורג או בכל חוט כביסה רוחב שלשה טפחים, ויש מחמירים לכתחילה אם ניתן לתקן את הדבר כיון שחוששים לדעת הפוסקים שאמרינן לבוד להחמיר ומצרפים את כל החוטים יחד לפסול את הסוכה, ולכן לדעה זו יש להניח סכך כשר ביניהם ע"י מעמיד דמעמיד.
קנג. דין דופן עקומה: סכך פסול המונח סמוך לדפנות, אם הוא עד ד' אמות [ומחמירים כשיעור הקטן - 1.92 מ'], ונשאר ז' טפחים [ומחמירים שהוא 70 ס"מ] סכך כשר - הסוכה כשרה, אך אין לאכול ולישון תחתיו. ולכן אם מעל הסכך בולט גג של בנין או של מרפסת וכד' ברוחב פחות מד' אמות, אין לאכול שם, אך הסוכה כשרה [אם נשאר ז' טפחים סכך כשר]. ואם הוא פחות מרוחב ג' טפחים, מותר אף לאכול שם (וכדלעיל סע' קמט).
קנד. גוד אסיק/לבוד ודופן עקומה: דין דופן עקומה נאמר רק כשהדפנות מגיעות לסכך, אך אם אינן מגיעות לסכך - אף שבדר"כ די במחיצה עשרה (כדלעיל סע' קכח), כאן לכתחילה יש להחמיר ולהצריך שהדפנות יגיעו בסכך, כיון שאין אומרים גוד אסיק ודופן עקומה לכתחילה. אמנם לא צריך שיגיעו ממש, אלא די שיהיו תוך ג' טפחים לסכך, כיון שאמרינן לבוד ודופן עקומה[60].
דיני הדפנות
קנה. דיני העמדת הדפנות, ודין "דעריבן" [כלומר ג' דפנות בצורת האות ה], התבאר לעיל סע' קטו.
קנו. הדפנות צריכות לעמוד ברוח מצויה, ואם רוח מצויה מזיזה אותן הסוכה פסולה. ומה שיעור התזוזה שיפסול - נחלקו הפוסקים האם כל שהוא פוסל או רק בתזוזה של שלשה טפחים, ולמעשה אפשר להקל [במקום צורך] כשיטה אחרונה.
קנז. דפנות סוכה העשויות מסדינים אף אם הם מתוחים היטב מ"מ טוב להוסיף ולעשות גם מחיצות לבוד, וזאת יעשה ע"י שיקיף את הסוכה בחבלים חמש פעמים לרוחב דפנותיה, במרווחים של 20 ס"מ בין חבל לחבל, מגובה הרצפה ועד גובה מטר, ובכך יש 'תוך' שלשה טפחים לשיעור הקטן, וגם עשרה טפחים לשיעור הגדול.
קנח. מחיצה העשויה שתי או ערב, דהיינו עמודים או חבלים שאין ביניהם שלשה טפחים, להלכה יש להחמיר שלא מועיל בסוכה אלא אם כן עשויה כך בארבע דפנות, אבל בשלש לא סגי, ולדעת החזו"א אף אם יש בה ד' דפנות יש להחמיר בזה. אמנם אם בנוסף לחבלים מותח גם סדינים יש להכשיר אף בשלש דפנות כנ"ל בסעיף הקודם.
קנט. מחיצת שתי וערב נחשבת מחיצה גמורה. מעקה, לדעת המשנ"ב (שעה"צ סי' שס) נחשב מחיצת שתי וערב, כיון שיש ברזל גם לרוחב למעלה ולמטה, ולדעת החזו"א צריך שיהא ערב כל שלשה טפחים, ולכן מעקה או סורג לא יוכל לשמש כמחיצה.
קס. חלון או תריסים סגורים נחשבים דופן. שלבי תריסים פתוחים - לדעת המשנ"ב נחשב מחיצת שתי וערב ומועיל, אך לדעת החזו"א נחשב רק כמחיצת ערב, ולא מועיל.
אולם אם יש מעקה תוך ג' טפחים לתריסים, נמצא שיש כאן מחיצת שתי [-המעקה] ומחיצת ערב [-התריסים הפתוחים], ולכו"ע אין צריך שהתריסים יישארו סגורים, ואפשר לפתחם.
קסא. לכתחילה יש לעשות מחיצות שלימות, כיון שאין הכל בקיאים בכל דיני מחיצות לפרטיהם.
קישוטי הסוכה
קסב. אין לתלות נוי סוכה במרחק של ארבעה טפחים ויותר מהסכך. ואם הקישוט מתחיל תוך ד' טפחים לסכך ומשתלשל עד חוץ מד' טפחים – אם רוחבו פחות מד' טפחים – מותר.
קסג. קישוטים שנפלו מהסכך או הדפנות בשבת וביום טוב הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם, ואם התנה לפני כניסת החג שאינו בודל מהם כל בין השמשות מותר לטלטלם בשבת וביו"ט, אבל בחוה"מ מותר בכל אופן לטלטלם ואף לחזור ולתלותם.
קסד. מותר להוריד את הקישוטים [בימי החול] אם יש חשש שיתקלקלו מחמת הגשמים[61].
קסה. מותר לפרוש ניילון על הסכך [בין מעליו ובין מתחתיו] בשבת ויו"ט כדי שלא ייהרסו הקישוטים מפני הגשמים , אך ייזהר שלא להזיז את הסכך בידיו, משום שהוא מוקצה[62].
קסו. מותר לתלות קישוטים בחול המועד.
קסז. מותר להכין קישוטים בחול המועד רק אם הם מעשה הדיוט, אך אם צריך מומחיות מיוחדת בשביל להכין את הקישוטים, נחשב מעשה אומן ואסור.
קדושת הסוכה
הקדמה: נאמר בגמ' (סוכה כט) "אמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא", ונחלקו הראשונים האם הכוונה שיש להוציא את הצלחות שאוכל בהם לאחר האכילה (רש"י ותוס' שם), או שהכוונה שאין להכניס לסוכה את הסירים שמבשלים בהם את האוכל (בה"ג ור"ת בתוס' שם). להלכה חוששים לשתי השיטות (משנ"ב סי' תרל"ט סק"ה).
קסח. אין להביא לשולחן מחבתות וכלי בישול שלא רגילים להביא לשולחן. אמנם אם הסוכה מרוחקת מהמטבח, נראה שיש להתיר [ולסמוך על פירוש רש"י ותוס'].
קסט. מותר להביא לשולחן את הסירים שרגילים בזמננו להביא לשולחן במשך השנה.
קע. מותר לעשות סוכה במטבח, אף שיש שם תנורים ומקררים וכדו'.
קעא. אין להשאיר בשולחן צלחות לאחר שסיים לאכול בהן, אלא צריך לפנותן בגמר הסעודה, אך אין חובה לפנות מיד לאחר שסיים לאכול בהן[63].
קעב. מותר ליטול ידיים בסוכה, וכן מותר להניח בה את הקערה לנטילת ידיים. לאחר גמר השימוש, יש לפנות את הקערה מחוץ לסוכה (עי' ערוה"ש שם).
קעג. מותר לקצר הליכתו ['קפנדריא'] דרך הסוכה (רי"ץ גיאות מאה שערים דף עב).
קעד. אין להניח אופניים בסוכה. מותר להניח בסוכה פח אשפה הרגיל להיות בסלון. אסור להחליף טיטול לתינוק בסוכה. מותר לשחק משחקי ילדים בסוכה. מותר לצחצח נעליים בסוכה.
קעה. הנוהג לעשן בביתו מותר אף בעישון בסוכה [אמנם יש ליזהר מעישון אף בכל השנה].
הלכות חול המועד
דיני תפילה ו'יעלה ויבוא'
קעו. הטועה ואמר בתפילת מוסף בימי חוה"מ קרבן של יום אחר: אם עדיין לא חתם "מקדש ישראל והזמנים" – יחזור לפסוקי הקרבן של אותו יום וימשיך משם כרגיל, ואם כבר סיים - יצא יד"ח ואינו חוזר (עי' סי' תפח ס"ק יג).
קעז. צריך להזכיר מעין המאורע בברכת מעין ג' בחוה"מ[64].
קעח. השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון:
ביו"ט - איש חוזר [ולבני ספרד – יחזור רק בליל א' דסוכות] ואישה אינה חוזרת.
בשאר ימי חוה"מ ואפילו בשבת חוה"מ - בין איש ובין אישה אינם חוזרים.
קעט. השוכח יעלה ויבוא בתפילות חול המועד:
בכל תפילות חוה"מ, השוכח יעלה ויבוא, חוזר לראש.
אם נזכר לפני שהתחיל מודים, יאמר יעלה ויבוא וימשיך מודים מבלי לחזור על 'ותחזינה עינינו'.
אם נזכר לאחר שהתחיל מודים, כל שלא סיים תפילתו חוזר לרצה.
אם סיים תפילתו, אף שלא עקר רגליו, אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר התפילה, חוזר לראש.
נזכר לאחר תפילת מוסף שלא אמר יעלה ויבוא בשחרית, יחזור ויתפלל שחרית ויתנה שאם אינו מחויב לחזור ולהתפלל, תהא תפילתו נדבה. ובשבת, שאין תפילות נדבה, יחזור ויתפלל ללא תנאי.
קפ. המסופק אם אמר יעלה ויבוא (לבני אשכנז בלבד):
אם בשעת התפילה או לפניה היה בדעתו לומר, והספק נתעורר לו זמן רב לאחר התפילה, אינו חוזר.
אם בשעת התפילה או לפניה לא היה בדעתו לומר, והספק נתעורר לו מיד לאחר התפילה, חוזר לראש.
אך אם היה בדעתו לומר והספק נתעורר מיד לאחר התפילה, או שלא היה בדעתו לומר והספק נתעורר לו זמן רב אחרי התפילה, יחזור ויתפלל ויתנה שאם אינו מחויב לחזור ולהתפלל, תהא תפילתו נדבה. בשבת, שאין תפילות נדבה, אינו חוזר ומתפלל.
שמחה בחול המועד
קפא. מצווה לאכול סעודת פת אחת ביום ואחת בלילה, אך אין חובה בכך.
קפב. חובה לשתות יין שישפיע עליו או בלילה או ביום, ולכתחילה יש לשתות בין ביום ובין בלילה [ודי בפחות מרביעית, ואפשר לשתות שליש יין ושני שליש מיץ ענבים, או עכ"פ שישית יין אם מורגש בו היטב טעם היין]. נשים אינן חייבות בכך.
קפג. מצוה לאכול בשר או בלילה או ביום, ואם אין לו בשר יאכל עוף. גם נשים האוכלות בשר מקיימות מצוה (ראה אזמרה לשמך – חג השבועות).
כללי חול המועד ועשיית מלאכות
קפד. חוה"מ מותר בעשיית מלאכה, בתנאי שהיא גם מעשה הדיוט וגם לצורך המועד. אך מעשה אומן אסור אפי' לצורך המועד, ומעשה שלא לצורך המועד אסור אפי' מעשה הדיוט.
קפה. לצורך אוכל נפש ומכשיריו, וכן לצורך דבר האבד, וכן לצורכי רבים – הותר מעשה אומן.
קפו. טבילת כלים בחול המועד – מותרת.
קפז. מותר לתקן טלפון בחוה"מ רק תיקון שהוא מעשה הדיוט [דהיינו שכל אחד יודע לעשות אותו], אך מעשה אומן – אסור.
קפח. מותר לקשור ציציות בחוה"מ, אף שלא לצורך המועד, ואף לצורך אחרים [בתנאי שלא לוקח שכר].
קפט. מותר לנקות רכב ללא עשיית מלאכות אסורות בחוה"מ, כגון פעולות חשמליות, סחיטה וכדו'. אם הפעולות הן חשמליות, מותר לנקות רק אם הרכב מלוכלך ולא כיוון מלאכתו למועד (עי' סי' תקלו ס"ב).
כתיבה
קצ. אסור לכתוב או למחוק שלא לצורך המועד אפילו אות אחת או ספרה אחת.
קצא. הקלדה במחשב או בטלפון דינה ככתיבה, אך לצורך המועד מותר מפני שהוא מעשה הדיוט.
קצב. מותר לילדים עד גיל מצוות לצייר, להדביק מדבקות ולשחק בפלסטלינה.
קצג. מותר לכתוב דברי תורה בין ביד ובין במחשב, מפני שנחשב כדבר האבד. כמו כן מותר לענות תשובות למבחנים בלימוד.
קצד. מותר לכתוב את סך שעות הלימוד בישיבת/כולל בין הזמנים (שכיון שעלול לשכוח, נחשב כדבר האבד. ואי"ז כמניעת רווח שאינה מוגדרת דבר האבד).
קצה. מותר לכתוב אגרות שלום, וכן מותר לדרוש בשלום חברו בין בכתב ובין בכל אמצעי שהוא, וכן מותר לכתוב מכתבים בין החתן וכלה. אמנם יש לכתוב את השורה הראשונה עקומה מעט.
קצו. צילום בחול המועד אסור, אא"כ זהו אירוע שלא יחזור על עצמו לאחר המועד. אך במצלמה דיגיטלית מותר, אא"כ מתכנן לפתח את התמונה, ועיקר הנאתו מהתמונה המפותחת.
תספורת ונטילת ציפורניים
קצז. אסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד, אך שפם מותר לגלח אם לא השאירו בכוונה לגלחו במועד.
קצח. מותר לאישה לספר את שיער גופה ואפי' ע"י אישה המומחית לכך.
קצט. אסור לאישה לספר שיער ראשה אלא לצורך צניעות או לצורך טבילה.
ר. לדעת השו"ע מותר ליטול ציפורניים בחוה"מ, אך לדעת הרמ"א אסור לגדולים ליטול ציפורניים בחול המועד, בין ציפורני הידיים ובין ציפורני הרגליים, אך מותר לחתוך אותן בשיניים או בידיים [ובמקום הצורך, אפשר להתחיל עם כלי ולהמשיך בשיניים או בידיים]. ציפורני קטנים מותר אף לדעת הרמ"א.
רא. דין נטילת ציפורניים בערב שבת חול המועד [לגדולים מבני אשכנז]: מי שנטל ציפורניו בערב סוכות [או בערב שבת שלפני סוכות, בשנים שסוכות חל ביום ב'], יכול ליטול ציפורניו בימי חול המועד עם כלי. אם לא נטל ציפורניו בערב סוכות, מותר ליטול בערב שבת חוה"מ רק אם רגיל ליטול בכל ערב שבת (דין נטילת ציפורניים בערב שמח"ת יתבאר להלן סע' רמה).
תפירה
רב. אסור לתפור בחוה"מ, אך תפירה שאינה מעשה אומן, דהיינו תפירה ביד באופן שמשאיר רווח בין תפר לתפר, ואחד למעלה אחד למטה, אחד למעלה אחד למטה וכך לכל אורך מקום התפר – מותרת לצורך המועד. וכן מותרת הדבקת הבגד לצורך המועד.
רג. תפירת כפתור לצורך המועד מותרת, אך יתפור בצורה רפויה [דהיינו, הרגיל לתפור ב-4 חורים – יתפור ב-2, והרגיל ב-2 יתפור ב-1, והרגיל ב-1 יתפור בצורה רפויה].
כיבוס
רד. אסור לכבס בגדים, ואפי' את מקצת הבגד, אך מותר לנקות כתם מקומי לצורך המועד [ובכל המקומות דלהלן שמצוין שמותר לכבס, היינו רק לצורך המועד].
רה. איסור כיבוס כולל מפות וסדינים, אבל אם המפה מלוכלכת לגמרי באופן שא"א להשתמש בה כלל - מותר לכבסה.
רו. בגדי קטנים בגיל שעדיין מלכלכים בגדיהם [בערך עד גיל 8-9] מותרים בכיבוס [ואפי' אם יש להם בגדים אחרים, אך הם פחות נאים], ומותר לכבס [במכונת כביסה] אף כמות גדולה, אם יש סבירות שיצטרכו בגדים אלו לחוה"מ.
רז. מי שהזיע הרבה, ובגדיו [לבנים, גרביים או חולצות] אינם ראויים ללבישה - בשעת הדחק יש להקל לכבס את בגדיו, אם אין לו חולצות אחרות המתאימות ללבישה בחג(וראה הערה[65]).
רח. מותר לכבס מגבות שדרך להחליפן כל יום.
רט. בגד העלול להיהרס אם לא יכובס – מותר לכבסו, אפי' אם לא נצרך למועד.
רי. סמרטוטים מותר לכבסם, כיון שרגילים להתלכלך.
ריא. בכל המקרים הנ"ל שמותר לכבס – אסור לצרף לאותה מכונה בגדים האסורים בכיבוס (וראה הערה[66]).
ריב. מותר לגהץ בגדים בחול המועד [אא"כ יש מנהג אחר], אך אין ליצור קפלים חדשים.
ריג. מותר לייבש בגדים במכונת ייבוש, וכן מותר לתלות בגדי קטנים בחוץ, אך ייבוש בגדי גדולים מותר רק בתוך הבית.
ריד. צחצוח נעליים והברשת כובע מותרים.
רטו. מותר לנקות כלי כסף שדרך לנקותם לעיתים קרובות.
רטז. מותר לשטוף את רצפת הבית כרגיל בכל שבוע.
מסחר
ריז. מותר לפתוח כרגיל חנות מוצרי מזון שאינו מתקיים כגון לחם, חלב וירקות, ומותר למכור בחנות זו אף מוצרים המתקיימים לזמן רב, ומותר לקנותם רק לצורך המועד.
ריח. אסור לפתוח חנות משחקים, אופניים, תכשיטים ובגדים בצורה רגילה, אלא רק בשינוי כגון, שאם יש שתי דלתות - יפתח רק דלת אחת, ואם יש דלת אחת – יפתח רק את חלקה.
ריט. מותר לקנות משחקים, אופניים, תכשיטים ובגדים לצורך המועד, אך אם החנות אינה פתוחה כדין כאמור לעיל – אסור לקנות בה, אלא יש לקנות במכירות ביתיות או בחנויות מזון המוכרות גם את המוצרים הנ"ל.
רכ. כמו כן מותר לקנות מוצרים [אפי' שלא לצורך המועד] אם הם במבצעים מיוחדים שלא יחזרו על עצמם לאחר חול המועד, ודווקא בחנויות הפתוחות כדין כנ"ל.
שו"ת בדיני אבל בחול המועד סוכות[67]
רכא. שאלה: כיצד נוהג אבל בהקפות שבהושענות.
תשובה: בני ספרד נהגו שהאבל מקיף כרגיל, אך לדעת הרמ"א אבל אינו מקיף [ובהושענא רבא, יש סוברים שאבל מקיף (סידור היעב"ץ)], ויש הסוברים שיכול להקיף. ונכון שהאבל יחזיק את ספר התורה בזמן אמירת ההושענות כפי הנהוג.
רכב. שאלה: האם אבל יכול ללכת לשמחת בית השואבה.
תשובה: באמירת המזמורים - אין שום מניעה מלהשתתף. ובזמן הריקודים והנגינות - אם הולך בשביל ילדיו, מותר להיות שם מבלי לרקוד [ויש מקלים בכל אופן להשתתף מבלי לרקוד, וצ"ע].
רכג. שאלה: האם מותר לאבל להדליק מוזיקה חול המועד.
תשובה: אסור, אבל מותר להשמיע שירים בבית, אם האבל אינו מתכוון להקשיב וליהנות מהשירים (יו"ד סי' שצא, או"ח סי' תרס).
רכד. שאלה: האם אבל רוקד עם הספר תורה בשמחת תורה.
תשובה: אינו רוקד כרגיל, אבל עושה הקפה אחת עם הספר תורה.
הושענא רבא
טבילה בהושענא רבא
רכה. המדקדקים טובלים לפני עלות השחר, וטוב יותר לטבול מערב הו"ר כדי שילמד כל הלילה בקדושה[68].
קריאת משנה תורה, ואמירת תהלים
רכו. יש הנוהגים לקרוא בליל הושענא רבא את חומש דברים עפ"י האריז"ל[69], וכך נוהגים בקהילות החסידים והספרדים.
רכז. קריאה זו קוראים מתוך חומש או מתוך ספר תורה שלא בציבור, והמקלים לקרוא מתוך ספר תורה בציבור, יש מקור למנהגם[70].
רכח. בקריאה זו אין את האיסור לצאת מבית הכנסת באמצע הקריאה (עי' או"ח סי' קמו), כיון שהוא רק מנהג.
רכט. אמירת תהלים לפני חצות בליל הושענא רבא: טוב שלא לומר מקרא בלילה [ואפי' לא בליל הו"ר, וראה הערה[71]], אך משנה תורה אומרים לפני חצות (כיון שזהו הזמן של התיקון בלילה זה). ולאחר חצות אומרים תהלים [וכמו בכל לילה שאפשר לומר מקרא לאחר חצות][72].
רל. אדם שביכולתו להיות ער רק בחלק מהלילה, עדיף שיהיה בתחילת הלילה עד חצות, מפני שאז עיקר הדין[73].
תפילת הושענא רבא
רלא. ביום הושענא רבא משכימין לבית הכנסת[74].
רלב. האשכנזים נוהגים לומר פסוקי דזמרה כבכל שבת ויו"ט, אלא שמוסיפים 'מזמור לתודה' ולא אומרים 'נשמת'.
רלג. נוהגים להתיר את אגד הלולב בהו"ר. יש הנוהגים להתירו קודם נטילת הלולב ויש הנוהגים לאחר הנטילה קודם הלל, ויש הנוהגים לאחר הלל קודם הושענות, ומי שאין לו מנהג יסיר את הטבעות לאחר הנטילה לפני אמירת הלל.
נטילת ערבה
רלד. ביום הו"ר נהגו ליטול ערבה, ואף שמן הדין די בערבה אחת נהגו ליטול ה' ערבות עפ"י האריז"ל.
רלה. נוהגים לקשור את חמש הערבות יחד, ויותר טוב לקושרן בגבעול ערבה שלא השתמשו בה לנטילת לולב, ומי שאין לו גבעול ערבה יכול לאגוד בעלי לולב שלא השתמשו בו או בגומייה, אך אז יש להיזהר לאחוז בערבות ולא באגד ע"מ שלא תהא חציצה.
רלו. ניתן להשתמש בב' הערבות של הלולב ולקיים בהן את דין נטילת הערבה (סי' תרס"ד ס"ו ומשנ"ב שם), אך לדעת האריז"ל יש לייחד ערבות נפרדות (כה"ח שם ס"ק מב).
רלז. אף שמן הדין מותר שכמה אנשים שונים יחבטו את אותן הערבות כמה פעמים, נהגו שכל אחד יחבוט ערבות המיוחדות לו, ומי שאין לו אפשרות יקל כעיקר הדין.
רלח. אף נשים חובטות ערבה [אך בנות ספרד לא נהגו בזה], ואף נהגו לחבוט עבור תינוק בן יומו, אך אין צריך לחבוט עבור עוברים.
רלט. המתפלל ביחידות יעשה הקפות בביתו ע"י שיניח ספר קודש על כיסא ויסתובב סביבו ז' הקפות.
רמ. יש נוהגים להניח הערבות מעל הארון קודש, ואין איסור בדבר משום שלב בי"ד מתנה עליהם[75].
סעודה בהושענא רבא
רמא. רבים נהגו להוסיף בהו"ר מאכלים נוספים [מעבר למה שאוכלים בחוה"מ] כמו בסעודת יו"ט[76].
רמב. יש הנוהגים לאכול לביבות ממולאות בשר הנקראות 'קרעפלאך', ויש מקור למנהגם.
רמג. לכתחילה יש להתחיל לאכול את סעודת הו"ר לפני חצות, ואם לא הספיק אפשר להתחיל עד שעה עשירית, ואם התחיל אחר שעה עשירית אין להרבות בסעודה ומצוה לאכול רק שיעור מעט יותר מכביצה פת[77].
שמחת תורה
ערב שמחת תורה
רמד. מותר לשטוף את הבית כרגיל.
רמה. מי שנטל ציפורניו בערב סוכות [או אפי' בערב שבת שלפני סוכות, בשנים שסוכות חל ביום ב'] יכול ליטול ציפורניו בחוה"מ. מי שלא נטל ציפורניו בערב סוכות, אם רגיל ליטול ציפורניו בכל ערב שבת, יכול ליטול ציפורניו בערב שבת חוה"מ עם כלי, אף לבני אשכנז, אבל לא בערב שמחת תורה [ספרדים וקטנים מבני אשכנז מותרים לקצוץ בכל חוה"מ].
רמו. בחורים שמגיעים לישיבה בערב שמחת תורה והם עייפים כי היו ניעורים בליל הושענא רבא – אסור להם לישון מחוץ לסוכה ואין זה נחשב מצטער, כי בעשיית הסוכה אין פטור מצטער (עי' לעיל בדיני מצטער).
רמז. בפרידה מהסוכה אומרים "יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לוויתן" [ויש בזה נוסחים שונים], ונהגו בני עלייה לנשק את הסוכה ביציאתם ממנה (ראה משנ"ב סי' תעז).
ישיבה בסוכה בשמחת תורה
רמח. עד צאת הכוכבים של ליל שמחת תורה אסור לאכול מחוץ לסוכה.
רמט. יש לפרק את הסוכה רק לאחר שמחת תורה, וכן אין לסגור את הגג שמעל הסוכה עד לאחר שמח"ת. אמנם אם יש חשש לגשמים בשמחת תורה – יכול לפרק את הסוכה בערב שמח"ת לאחר מנחה קטנה [ונכון שיעשה זאת קרוב יותר לשקיעה], וכן לסגור את הגג ולהוריד הקישוטים[78]. כמו כן השוכרים דירה לסוכות, וצריכים לעזוב מיד בצאת שמח"ת, יכולים לפרק הסוכה בערב שמח"ת, וכנ"ל.
רנ. אסור לאכול או לישון בשמחת תורה בסוכה [משום דנראה כמוסיף]. והרוצה לאכול או לישון בסוכה, יוריד לאחר שעת מנחה קטנה [ונכון שיעשה זאת קרוב יותר לשקיעה] סכך בשיעור 40 ס"מ על 40 ס"מ, ואם אינו יכול להוריד או ששכח - יכניס סירים ריקים לסוכה, וכן יכול לסגור את הגג.
שנים מקרא בפרשת 'וזאת הברכה'
רנא. ממנחה של שבת פרשת האזינו יוצאים יד"ח שמו"ת של 'וזאת הברכה', אך לכתחילה נח' הפוסקים האם זמן הקריאה הוא מליל הושענא רבא או מליל שמח"ת.
רנב. סוף זמן קריאת השמו"ת הוא עד שגומרים לקרוא בתורה את 'וזאת הברכה'.
רנג. ניתן לקרוא שמו"ת של פרשת בראשית לאחר שהציבור קרא את פרשת בראשית.
קידוש לפני קריאת התורה
רנד. ישנם רבים שעושים קידוש לפני קריאת התורה, ויש יסוד לזה[79].
מדיני התפילה וההקפות
רנה. אם בתפילה או בקידוש של שמחת תורה טעה ואמר "יום חג הסוכות הזה": אם נזכר לפני שסיים את הברכה - יחזור ל"ותתן לנו" וימשיך משם, ואם סיים את הברכה - אינו חוזר (סי' תרסח ס"ק ב).
רנו. בזמן ההקפות יש לעמוד, והחלשים שמקילים לשבת יש להם על מה לסמוך[80].
רנז. אבל אינו רוקד כרגיל בשמחת תורה, אלא הוא עושה הקפה אחת עם הספר תורה[81].
רנח. אומרים יזכור בשמח"ת אף ביחידות [ובני ספרד לא אומרים יזכור כלל].
דיני העליות בשמחת תורה
רנט. אם נשארו שניים שלא קיבלו עליה, די לקרוא מ'ולזבולון אמר' ואין צורך להתחיל מ'וזאת הברכה'.
רס. אם בקריאות הנוספות נשאר רק כהן אחד והשאר ישראלים, או שנשאר רק לוי אחד והשאר ישראלים [ואין עוד כהנים ולויים אפי' קטנים] - בשעת הדחק אפשר לקרוא לישראל מיד לאחר הכהן או הלוי, אך יותר נכון שלא לקרוא לכהן או ללוי כלל אלא רק לישראלים.
רסא. כהן או לוי יכולים להיות 'חתן תורה' ו'חתן בראשית', כמו כן מותר ששלושה כהנים או לויים יהיו 'חתן תורה' 'חתן בראשית' ומפטיר.
רסב. אם יש רק כהן אחד ורוצים להעלותו גם ל'חתן תורה' או ל'חתן בראשית', מותר שיעלה פעמיים.
רסג. אם יש הרבה כהנים ולויים, יעלו לתורה כהן, לוי, ישראל, כהן, לוי, ישראל, וחוזר חלילה.
רסד. אב ובנו יכולים לעלות האחד ל'חתן תורה' והשני ל'חתן בראשית', ויש להקל אף בס"ת אחד.
תפילת מוסף, ואמירת "משיב הרוח"
רסה. יחיד המתפלל בביתו, לא יתפלל מוסף עד שעה שהציבור מתפלל מוסף. ואם רגיל להתפלל בבית כנסת מסוים, הולכים אחר בית הכנסת בו רגיל להתפלל.
רסו. אשה המתפללת בביתה, הולכים אחר בית הכנסת בו רגיל בעלה להתפלל. ובתפילת שחרית תזכיר "מוריד הטל", אף אם בעלה כבר התפלל מוסף והזכיר "משיב הרוח".
ד' המינים, הסכך והדפנות לאחר החג
רסז. טוב לשמור את הלולב ומיניו ולשורפם בשריפת חמץ. ובמקום הצורך אפשר להשליכם לאשפה בתוך שקית[82].
רסח. אופן אחסון הסכך: ירססו את הסכך בחומר הדברה ארוך טווח [כגון K2000], ולהמתין עד שיתייבש לגמרי, ולאחמ"כ יאחסנו באריזה אטומה לחלוטין במקום יבש. יש לבדוק את הסכך כל שנה (המלצות הרב מ.ו. שליט"א).
רסט. השלכת סכך ודפנות אחרי החג – אין לזרוק את הסכך והדפנות במקום שיפסעו עליהם, ואפילו אינו מקום אשפה. יש לזרקם במקום פתוח שלא עוברים שם, ויש ערים שהסכך נאסף ע"י העיריה בנפרד. במקום שלא עושים כן, יש להקל לזרוק את הסכך והדפנות כשהם עטופים בניילון לאשפה.
הלכות יום טוב
להלכות יו"ט בהרחבה, ראה אזמרה לשמך – חג השבועות
בישול ואפיה ביו"ט
רע. מלאכות לישה, בישול ואפיה מותרות ביו"ט, כיון שמלאכות אלו אינן נעשות לימים הרבה (סי' תצה).
רעא. גם דברים שנשמרים בקירור מותר לבשלם ביו"ט, אם התבשיל כשהוא טרי טעמו משובח יותר (שם).
רעב. קומפוט [לפתן] שלא מפיג טעמו אם מבשלים אותו מבעוד יום, וכן כל דבר שרגילים לאוכלו צונן - לדעת השו"ע מותר לבשלו ביו"ט, ולדעת הרמ"א אסור לבשלו כדרכו אלא ע"י שינוי (שם), ואף לבני ספרד יש להחמיר בזה (כנה"ג, מאמר מרדכי, ברכי יוסף שם).
רעג. אם לא הייתה אפשרות לבשל בערב יו"ט כי היו טרודים, דינו כאונס ומותר לבשלו ביו"ט ללא שינוי (משנ"ב סי' תצה ס"ק ח, י).
רעד. מאכל המפיג טעמו מותר להכינו, אף אם לא יפיג טעמו עד שיאכלנו, וכגון שדעתו להכינו לליל יו"ט, ועד אז לא יפוג טעמו.
רעה. אף שאפשר להדליק גז מערב יו"ט ולהניח עליו את הסירים שיתבשלו ביו"ט, אין צורך לעשות כן כיון שיש הפסד ממון של הגז הבוער בינתיים ללא צורך (פמ"ג בראש יוסף ביצה לג, ובסי' תקב משב"ז א).
מבעיר (סי' תקב)
רעו. אסור להדליק אש חדשה ביו"ט, אבל מותר להעביר אש מאש דולקת.
רעז. להעביר אש ממקום למקום ע"י גפרור או נר אמצעי – אם יש טרחה להעביר ישירות – מותר (פמ"ג מ"ז תקיד ס"ק ח).
רעח. מותר להעביר אש ממקום למקום לצורך אור או לצורך הדלקת נרות יו"ט או ביהכנ"ס או ברית מילה (סי' תקיד).
רעט. כירות גז הישנות שאין בהן מפסק ביטחון, מותר להדליקן ביו"ט, וכן מותר להגדיל את להבת הגז. ובחדשות [שיש בהן מפסק ביטחון] - יש מחמירים.
רפ. כיריים עם מצת אלקטרוני אסור להדליק, ולכן אם הלחצן של הגז הוא גם המצת יש לנתק את הכיריים מערב יו"ט. ואם שכח לנתקו אפשר לעשות זאת ע"י גוי.
מכבה (סי' תקיד)
רפא. אסור לכבות אש ביו"ט, ואף אם האור מפריע לו לישון, וכן כאשר מעביר אש ע"י גפרור לא יכבה אותו אלא יניחנו שיכבה מאליו, וכן אין לכבות או להנמיך גז ביו"ט.
רפב. כיריים של גז - אם האוכל יישרף אם לא ינמיך את הלהבה, ידליק אש אחרת קטנה יותר, או שיעבירו את הסיר אל שכן שיש אצלו אש קטנה יותר. ואם לא יכול להדליק אש קטנה יותר [ויש לדון כשיש לו כיריים מהדגמים החדשים שיש בהן מפסק ביטחון] - כיון שאם לא ינמיך את האש יישרף האוכל – הוי צורך אוכל נפש ומותר להנמיך.
רפג. המניח סיר ובו מים על גבי האש כדי שירתחו המים ויגלשו, וכוונתו לגרום כיבוי האש – אם אינו משתמש במים שמרתיח לדבר אחר – אסור לעשות זאת, ואף אם משתמש במים אין לעשות כן.
בורר (סי' תקד בבה"ל ד"ה 'משום', סי' תקו סע' ב, סי' תקי סע' ב-ה)
רפד. הוצאת עצמות מדגים או בשר - יש להקל כיון שאין דרך להוציאו מבעוד יום.
רפה. שימוש במקלף ובמצקת מחוררת – כיון שאין דרך לעשות כן מערב יו"ט, מותר.
רפו. שריית חסה במים ביו"ט לנקותה מתולעים, אסורה (מג"א סי' תקי ס"ק ד בשם היש"ש ויל"ע בזה עוד).
טחינה ביו"ט (סי' תקד משנ"ב ס"ק יא, יט, ושעה"צ ס"ק יח, לו)
רפז. מותר לחתוך ביו"ט ירקות לסלט בלי שינוי כיון שהוא כמו שום בצל ושחלים שא"צ שינוי.
רפח. מותר לרסק ירקות במזלג אף ללא שינוי כלל.
רפט. מותר לגרד במגרדת [פומפייה] פירות וירקות ביו"ט, ונכון לשנות ע"י שיעשה זאת על השולחן וכדו' או שישתמש במגרדת מצידה השני.
רצ. מותר לחתוך פירות וירקות לחתיכות גדולות קצת כדרכו בסלייסר, ואם חותך לחתיכות קטנות דינו כמגרדת שנכון לעשותו בשינוי.
רצא. מותר לכתוש שום בכותש שום כדרכו, ונכון גם בזה לשנות, וכן מותר למעוך תפו"א במועך תפו"א, ונכון לעשות כן בשינוי כגון על שולחן וכדו'.
דישה וסחיטה
רצב. ביו"ט אסור לסחוט פירות, מכיון שמלאכת דש לא הותרה ביו"ט. ומותר לסחוט לתוך אוכל כמו בשבת (סי' תצה).
רצג. דין שימוש במגבונים לחים ביו"ט הוא כבשבת, וכן לגבי שטיפת כלים בסקוטש - דין יו"ט כבשבת.
רצד. שאיבת חלב ביו"ט דינה כבשבת (עי' סי' תקה).
לש (סי' תקו)
רצה. לישה הותרה ביו"ט, ולכן מותר להכין סלט ביצים עם מיונז כרגיל בלי שינוי.
רצו. ג'לי יש להכינו מערב יום טוב כיון שטעמו טוב כשנעשה מבעו"י ואולי טוב אף יותר (עי' משנ"ב סי' תצה סק"ח).
רצז. לש עיסה ביו"ט מותר להפריש ממנה חלה ביו"ט, ואם לש בערב יו"ט אסור להפריש ביו"ט (סי' תקו).
עיבוד באוכלין
רצח. לכתחילה יש למלוח ירקות רק בצורה המותרת בשבת ע"י נתינת שמן וכדו'. ואם אין לו אפשרות מותר למלוח כרגיל. אבל כבישת ירקות ביו"ט אסורה כיון שהדרך לעשותה לימים רבים (סי' תק ס"ה).
דיני מוקצה ביו"ט (סי' תצה סע' ד)
רצט. איסור מוקצה נוהג ביו"ט, וכל מוקצה האסור בשבת, אסור ביו"ט.
ש. כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו ומקומו, וכן מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו ובסיס לדבר האסור - אסור לטלטלם ביו"ט.
שא. מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש (סי' תקט וסי' תקיח).
שב. קמח ותפוחי אדמה אינם מוקצה ביו"ט כיון שמותר לבשל ולאפות ביו"ט.
שג. נרות וגפרורים אינם מוקצה ביו"ט כיון שאפשר להשתמש בהם.
שד. מותר לטלטל ביו"ט מכשיר חשמלי לצורך גופו ומקומו.
דינים כלליים ליו"ט
שה. שימוש בבושם ביו"ט דינו כשבת שעל הגוף מותר ועל הבגד אסור (סי' תקיא וסי' תרנח).
שו. אסור למדוד ולשקול ביו"ט כמו בשבת (סי' תק).
שז. אמירה לנכרי ביו"ט דינה כבשבת - מה שאסור לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשותו (סי' תצה ס"ק א).
שח. דין נטילת תרופות ביו"ט כדין נטילת תרופות בשבת (סי' תקלב סק"ה).
שט. דין פתיחת בקבוקים וקופסאות ביו"ט כדין פתיחתם בשבת (ועי' סי' תקט ס"ו).
רחיצה ביום טוב
רחיצה במים קרים
שי. לבני ספרד מותרת, ולבני אשכנז מעיקר הדין מותרת, אך נהגו שלא לרחוץ את כל הגוף אלא במקום צער [ומיעוט הגוף מותרת אף שלא במקום צער].
רחיצה במים חמים
גם באופנים דלהלן בהם הרחיצה מותרת ברוב הגוף- לבני אשכנז הוא רק במקום צער.
שיא. רחיצה במים חמים שהוחמו ביו"ט - אסורה, בין רחיצת כל גופו יחד ובין רחיצת אבר אבר. אך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים, וכן רחיצת מיעוט הגוף [עכ"פ שהוחמו בחמה, כדלהלן] - מותרת.
שיב. רחיצה במים חמים שהוחמו מערב יו"ט – לבני ספרד מותרת, ולבני אשכנז רחיצת כל הגוף יחד אסורה, אך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים וכן רחיצת מיעוט הגוף, וכן רחיצת אבר אבר [היינו עם ניגוב בין כל אבר ואבר שרוחצים], מותרת.
דיני חימום מים ביו"ט לרחיצה
שיג. אסור לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת כל הגוף, אפילו אם כוונתו לרחוץ אבר אבר.
שיד. מותר לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת פנים וידיים.
שטו. נחלקו הראשונים האם מותר לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת מיעוט הגוף, ולהלכה בחימום מים ע"י דוד שמש ניתן להקל לכתחילה [ובתנאי שלא נכנסים מים קרים לדוד, אך אם נכנסים מים קרים, ראה בסע' שיז]. וחימום מים על ידי בוילר חשמלי [הדולק מערב החג או ע"י שעון שבת] וכן חימום מים על האש - המיקל יש לו על מי לסמוך.
שטז. אין להשתמש ביונקרס, ואפי' לרחיצת מיעוט הגוף.
שיז. דוד שמש – בעקבות פתיחת ברז המים החמים בבית שמותקן בו דוד שמש, נכנסים מים קרים לדוד, ולכאורה יש איסור בדבר מפני שהמים הקרים מתבשלים בדוד שלא לצורך [שהרי לא משתמשים בכל המים שבדוד]. אמנם פתיחת הברז לצורך רחיצה באופנים המותרים [לצורך רחיצת פנים וכפות הידיים והרגליים, מיעוט הגוף, או לצורך שטיפת כלים], אין להקל בה לכתחילה, אך אין למחות במיקל בכך.
גדרי 'הוחמו מערב יו"ט - וביו"ט'
שיח. אם הניח את סיר המים על האש ביו"ט עצמו – המים נחשבים 'הוחמו ביו"ט'.
שיט. אם הניח את סיר המים על האש בערב ביו"ט, והסירו מהאש לפני כניסת יו"ט -המים נחשבים 'הוחמו מערב יו"ט'.
שכ. אם הניח את סיר המים על האש בערב יו"ט, והשאירו שם ביו"ט - נחלקו הפוסקים האם נחשב 'הוחמו מערב יו"ט' או 'הוחמו ביו"ט', ולהלכה דינם 'הוחמו מערב יו"ט'.
שכא. המערב מים קרים במים חמים שהוחמו מערב יו"ט, נחלקו הפוסקים האם דינם כמים שהוחמו מערב יו"ט, או שהדבר תלוי במטרת עירוב המים - שאם עירב לצורך קירור המים החמים – דינם כ'הוחמו מערב יו"ט', ואם עירב כדי להרבות מים חמים - דינם כ'הוחמו ביו"ט'. ולהלכה אין לחלק, ובכל אופן דינם כמים שהוחמו מערב יו"ט.
קיצור אופני הרחיצה המותרים
שכב. רחיצת כל הגוף במים קרים [לבני אשכנז דווקא במקום צער] - מותרת כרגיל.
שכג. רחיצה במים חמים:
[א] רחיצת כל הגוף יחד – אסורה לבני אשכנז בכל מקרה, ולבני ספרד מותרת רק במים שהוחמו מערב יו"ט (עי' לעיל גדרי 'הוחמו מערב יו"ט – וביו"ט', מה נחשב מים שהוחמו מערב יו"ט).
[ב] רחיצת גופו אבר אבר [דהיינו עם ניגוב לאחר כל אבר שרוחץ] – במים שהוחמו ביו"ט אסורה, ובמים שהוחמו מערב יו"ט מותרת, ולבני אשכנז רק במקום צער [ולכן, יכול להניח מערב יו"ט סיר מים על האש, וביו"ט ישפכם לגיגית אמבטיה, ויכול להוסיף מים קרים, ולהתרחץ בהם].
[ג] רחיצת פנים, וכפות ידיים ורגליים – מותרת אפילו במים שהוחמו ביו"ט [ולכן, יכול להניח ביו"ט סיר מים על האש, וישפכם לגיגית אמבטיה, ויכול להוסיף להם מים קרים. אך רחיצה במים מדוד השמש [מבלי לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד] אינה לכתחילה, וכבסע' הבא].
[ד] רחיצת מיעוט הגוף – מותרת במים שהוחמו מערב יו"ט, והמיקל לרחוץ במים שהוחמו ביו"ט ע"י סיר על האש או ע"י בוילר חשמלי [שדולק מערב החג או ע"י שעון שבת], יש לו על מי לסמוך [ואם רוצה לרחוץ במים חמים מהדוד שמש, צריך לכתחילה לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד, אך אין למחות במיקל בכך אף ללא סגירת ברז המים הקרים של הדוד].
שכד. רחיצת תינוק:
[א] תינוק שלא רגילים לרחצו בכל יום, דינו כגדול.
[ב] דין רחיצת כל גוף התינוק שרגילים לרחצו בכל יום, וכן רחיצת לכלוך מתינוק [אף שלא רגילים לרחצו בכל יום]:
מותרת במים שהוחמו מערב יו"ט, ואף במים שהוחמו ביו"ט ע"י סיר על האש מותרת, ובתנאי שהמים חוממו לצורך שתיה או שטיפת כלים [כלומר, יניח סיר מים על האש, בחלק מהמים החמים ישטוף כלים, ואת שאר המים ישפוך לגיגית האמבטיה, ויוסיף מים קרים וירחץ בהם את התינוק].
רחיצתו במים חמים מהדוד שמש [מבלי לסגור את ברז המים הקרים הנכנסים לדוד], אינה לכתחילה, והמיקל בזה ע"י שפותח את הברז לצורך שתיה או שטיפת כלים [כגון שלאחר פתיחת הברז, ישטוף מעט כלים באמבטיה, ולאחמ"כ ירחץ את התינוק], אין למחות בידו.
דיני חפיפת השיער, וניגוב
שכה. חפיפה: אף באופנים שהותרה רחיצה ביו"ט, אסור לחפוף את השיער, משום איסור סחיטה, ומותר רק להניח סבון נוזלי ממש [שאינו סמיך יותר מסמיכות השמן, כדי שלא יהיה ממרח, וכן גזירה שמא ימרח] על השיער, ולשטפו עם הזרם ללא מגע בשערות כלל [ולבני אשכנז רחיצה זו הותרה במקום צער בלבד, כאמור].
שכו. ניגוב: אסור לנגב כל מקום שיש בו ריבוי שיער משום סחיטה, ומותר רק להניח בעדינות [מבלי ללחוץ] את המגבת על הגוף על מנת שתספוג את המים.
שימוש בדאודורנט בשבת ויו"ט
שכז. אין איסור הולדת ריח על גוף ושיער. אך מצד איסור ממרח, מותר להשתמש רק בדאודורנט רול [מיימי] שהוא נשפך או בספריי, אך בסטיק או בג'ל אסור משום ממרח.
הלכות ארבעת המינים
הגמ' (סוכה לה.) דורשת מהפס' "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי השם אלוקיכם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ) שפרי עץ הדר הוא האתרוג, שטעם עצו ופריו שווה, כפות תמרים הוא הלולב הגדל בדקל התמרים, ענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל אלו הערבות ממין הגדל בנחל.
ובגמרא (שם מא.) למדו עוד מפסוק זה שמהתורה אין חובת נטילת ארבעת המינים שבעה ימים אלא במקדש כפי שנאמר בפסוק "ושמחתם לפני השם אלוקיכם שבעת ימים", אבל מחוץ למקדש אין חובה ליטלם אלא ביום הראשון כלשון הכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון", ואולם מדרבנן חייבו ליטול המינים אף מחוץ למקדש כל שבעת ימי החג משום זכר למקדש. וכתבו הראשונים שכיון שחיוב נטילת ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג אינו אלא מדרבנן, משום כך יש להקל בחלק מהפסולים שנאמרו בארבעת המינים שלא יפסלו בחיוב זה שאינו אלא מדרבנן, וכגון פסול שאול, הפוסל משום שאינו לכם אינו פוסל בשאר הימים משום שאין צורך שיהיו המינים שלו.
ולעניין פסול חסרון הדר נחלקו הראשונים אם יש להקל בו בשאר הימים, יש אומרים שאינו פוסל אלא ביום הראשון אבל בשאר ימים כשר, ויש אומרים שהדר פוסל אף בשאר ימים, והקלו רק בפסול חסר שסוברים שפסולו משום שאינו לקיחה תמה, ופסול זה אינו אלא ביום הראשון[83]. ולהלכה דעת השלחן ערוך שפסולי הדר אינם פוסלים אלא ביום הראשון, ודעת הרמ"א שחסרון הדר פוסל אף בשאר הימים.
ובפוסקים[84] כתבו לחלק בין פסול חסרון הדר לפסול חסרון לקיחה תמה, שפסול חסרון הדר אם אינו ניכר לעין אלא רק בהתבוננות אינו פוסל כלל שאינו מחסר בהידור, אולם פסול חסרון לקיחה תמה פוסל גם אם אינו ניכר אלא בהתבוננות, שסוף סוף חסר הוא ואינה לקיחה תמה[85].
דיני האתרוג
א. שיעור גודלו של אתרוג מכביצה ומעלה, שהוא נפח 100 סמ"ק [וראה בהערה מהו אופן המדידה][86], ובשאר ימים אפשר להקל בשעת הדחק לברך על אתרוג שיש בו יותר מ57 סמ"ק[87].
ב. אתרוג עגול ככדור פסול, ויש אומרים שלפי דעת השלחן ערוך אינו פסול אלא ביום הראשון משום שאינו הדר, אבל בשאר הימים כשר[88]. ולדעת הרמ"א פסול כל שבעה.
חסר
במשנה (סוכה לד:) שנינו 'אתרוג החסר פסול', ונחלקו הפוסקים מה נחשב בכלל חסר, שהנה צורת האתרוג היא שמבחוץ יש לו קליפה דקה שהיא כמין גלד על האתרוג [מדובר בקליפה דקה שקופה כעין ניילון שניתן לקלפה רק אחר הקפאת האתרוג], ולפנים מקליפה זו יש קליפה עבה ירוקה/צהובה [שיש בה טעם חריף], ולפנים ממנה מתחיל בשר האתרוג שהוא בצבע לבן, ובתוך בשר זה נמצאים חדרי הזרע שבהם גרעיני האתרוג, ונחלקו הפוסקים לכמה שיטות: א. כל חסרון בקליפה העבה, אף אם אינו מגיע לבשר הלבן, פוסל. ב. רק אם נקלפה כל הקליפה העבה הפנימית עד למקום הבשר הלבן, מחשיבו לחסר ופוסל, אפילו שאין חסרון בבשר הלבן עצמו. ג. רק אם נחסר בבשר הלבן שבאתרוג, מחשיבו לחסר ופוסל. במקום הצורך יש להקל כשיטה ב' שכל שאין החסרון מגיע עד הבשר הלבן כשר האתרוג[89].
ג. אתרוג החסר פסול ביום הראשון, וכשר בשאר הימים[90]. אולם כתבו הפוסקים שיש להדר אף בשאר הימים ליטול אתרוג שאינו חסר[91].
ד. בשיעור החסרון נחלקו הראשונים, יש הסוברים שאף חסרון כל שהוא פוסל, ויש הסוברים שרק שיעור חסרון של איסר [והוא בקוטר 3.3 מ"מ[92]] פוסל, ולהלכה אף חסרון משהו פוסל.
ה. יש מחמירים [שיטה א' דלעיל] שאף חסרון בקליפתו העבה הירוקה או הצהובה של האתרוג פוסל, ויש הסוברים [שיטה ב' דלעיל] ש'חסרון' הוא רק אם נקלפה כל הקליפה העבה עד הבשר הלבן [ואפילו שלא נחסר מהבשר הלבן עצמו], ויש המקלים [שיטה ג' דלעיל] שחיסרון הוא רק אם נחסר גם בבשר הלבן עצמו. ובמקום הצורך אפשר להקל כשיטה ב'.
ו. ספק חסר כשר אף ביום הראשון[93].
ז. חסרון באתרוג אינו פוסל אלא כאשר נראה לעין האדם, ואפילו אם נראה רק על ידי התבוננות.
ח. חסרון שאינו נראה לעין רק בעזרת זכוכית מגדלת וכדומה, הרי הוא כשר. אמנם פעמים רבות אפשר לברר בעזרת הזכוכית המגדלת את מיקום החסרון וצורתו, במקום שהחסרון עצמו נראה לעין גם בלי ההגדלה, ובגדר חסרון הפוסל הוא.
ניקב
במשנה (סוכה לד:) שנינו "אתרוג שניקב וחסר כל שהוא פסול", ובגמרא (שם לו.) שנינו "תני עולא בר חנינא ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר", ונחלקו הראשונים בפירוש דברי עולא בר חנינא, יש שפירשו שדבריו אמורים על נקב בלא חסרון, והיינו שאף נקב שאין בו חסרון כלל, מכל מקום אם מפולש הוא פוסל האתרוג, ויש שפירשו שדבריו אמורים על נקב עם חסרון, שנקב שיש בו חסרון מפולש פוסל הוא בכל חסרון שהוא, ואם אינו מפולש אינו פסול אלא כשיש בו חסרון בשיעור איסר. ולהלכה הובאו שתי הדעות בשלחן ערוך וכתב המשנה ברורה שמעיקר הדין יש לפסול אף נקב מפולש שאין בו חסרון, אם לא באדם שאין לו אתרוג אחר.
עוד נחלקו הראשונים בגדר מפולש מה הוא, יש אומרים שמפולש הוא כל שמפולש מעבר אחד של האתרוג לעברו השני, ויש אומרים שאף אם אינו מפולש מעבר לעבר כל שהנקב מגיע עד חדרי הזרע נחשב בכלל נקב מפולש הוא. והובאו שתי דעות אלו בשלחן ערוך, וכתב המשנה ברורה שנכון להחמיר שאף נקב עד חדרי הזרע פוסל, ובשעת הדחק אפשר להקל שרק נקב מעבר לעבר פוסל.
ט. ניקב האתרוג, אם הנקב מפולש מצד אל צד פסול האתרוג אף אם אינו חסר בכך כלום [כגון שניקב במחט][94], ואף אם הנקב אינו מפולש אלא שמגיע עד חדרי הזרע, יש להחמיר לכתחילה שלא ליטלו, ובשעת הדחק שאינו מוצא אתרוג אחר אפשר להקל בו[95].
י. מצוי שיש נקב בראש האתרוג במקום מושב הפיטם, ופעמים שנקב זה מגיע עד חדרי הזרע ופוסל האתרוג, ואם אין אפשרות לדעת עד היכן מגיע הנקב אין לפוסלו מספק, שהרי ספק ספיקא הוא שמא אף אם מגיע לחדרי הזרע כל שאין בו חסרון אינו פוסל[96] [וגם אינו מצוי כ"כ כיום שמגיע הנקב עד חדרי הזרע].
יא. נקבים שנעשו באתרוג בעודו על העץ, אם לא הגלידו הרי האתרוג פסול [משום חסר], ואם הגלידו [בעודו על העץ] – דינם מבואר להלן (סעיף טז) בעניין בלעטלך.
נקלף
במשנה (סוכה לד:) שנינו שאתרוג שנקלף פסול, ובגמרא (שם לה ע"ב) שנינו "אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא [שהוא קילוף] כשרה", והקשתה הגמרא והא תנן נקלף פסול, ותירצה "הא בכולה הא במקצתה", והיינו שאם נקלף כולו פסול ואם נקלף מקצתו כשר, ונחלקו הראשונים אם פסול נקלף כולו הוא רק כאשר כולו ממש נקלף אבל אם נשאר משהו מהקליפה כשר הוא, או שמא רק כאשר נשאר כשיעור סלע נחשב שלא נקלף אלא מקצתו וכשר, אבל אם לא נשאר מהקליפה בשיעור סלע פסול.
יב. נקלפה קליפת האתרוג החיצונית ביותר ולא נשאר ממנה כלום, פסול, נשאר משהו יש מכשירים, ונכון להחמיר שפסול, ואם נשאר שיעור סלע 3.2 ס"מ כשר.
יג. נקלפה קליפת האתרוג העבה הפנימית, התבאר לעיל בעניין חסר (סעיף ה)[97].
בלעטלך
במשנה (סוכה לד:) שנינו "עלתה בו חזזית פסול", ובגמרא (שם לה:) מבואר שאם היתה החזזית בחוטמו פסול אפילו במשהו, ואם היתה מתחת לחוטמו פסול בשני מקומות. בזמנינו אין החזזית מצויה, אולם מצוים על האתרוגים בלעטלך, ונחלקו הפוסקים בבלטלעך הגבוהים מגובה האתרוג אם דינם כדין החזזית[98], ונכון להחמיר כדעת הפוסלים, אבל בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המכשירים, אמנם בבלעטלך שאינם גבוהים מגובה האתרוג לדעת הכל אינם פוסלים אותו[99], וכפי שיבואר לפנינו.
יד. אתרוג שיש בו בלעטלך שאינם גבוהים מגובהו של האתרוג כפי המצוי ברוב האתרוגים, כשר לכתחילה.
טו. אתרוג שנמצא בו בלעטלך הגבוהים מגובה האתרוג[100], אם היו בחוטמו אפילו משהו יש להחמיר לפוסלו, ואם היו מתחת לחוטם, אם היו במקום אחד כשר, ואם היו בשני מקומות - אם היה ברובו [רוב שטח האתרוג או רוב היקפו כפי המבואר להלן לעניין שינוי מראה] פוסלות האתרוג, ולבני ספרד אף כששניהם במקום אחד[101] יש להחמיר שפסלוהו.
טז. מצוי מאד באתרוגים שיש בהם מראה שנראה כעין בלעטלך, אבל הם בעצם נקבים שנעשו באתרוג בעודו על העץ מחמת קוצים ונוצר עליהם גלד, וגלד זה נראה כעין בלעטלך, וכשר הוא [אף כשהם גבוהים]. ובאופן שלא הגליד האתרוג מקוצים אלו, ראה לעיל בעניין ניקב (סעיף יא).
שינוי מראה
בגמרא (סוכה לו ע"א) שנינו "אתרוג הכושי הלבן והמנומר פסול", וכתבו הראשונים[102] שיש ללמוד מזה שאתרוג במראה שחור ולבן פוסל כדין חזזית שאם היה ברובו בשתים או שלשה מקומות פסול, וכן נפסק בשלחן ערוך[103].
עוד כתבו הראשונים (סוכה לה:) שאם היתה הנקודה השחורה בחוטמו של האתרוג פוסלת אפילו במשהו כדין חזזית[104], וכן פסק השלחן ערוך[105].
עוד מצינו בראשונים שנחלקו בדין מנומר פסול אם אף כשמנומר במראות כשרים פוסל, כגון המנומר במראה חום, או שרק נימור במראות פסולים כמו השחור וכיוצא בו, בכלל פסול מנומר, והכרעת השלחן ערוך[106] והגר"א להקל בזה והמשנה ברורה הביא דבריהם, ומכל מקום נשאר בצריך עיון בזה.
ואולם מנומר במראה כשר שהמראות נוצרו על ידי קילוף האתרוג, מבואר מדברי הטור שחמור דינם יותר משאר מנומר במראה כשר[107], ואין להכשיר האתרוג אלא בשעת הדחק.
יז. אתרוג בצבע ירוק חזק הדומה לעשבי השדה, פסול כיון שלא נגמר גידולו[108], ואם התחיל להצהיב כשר[109].
יח. אתרוג בצבעים אדום כהה, שחור, חום כהה הדומה לשחור[110], לבן כקליפת הביצה[111] - פסול, ופעמים שאף נקודה אחת מצבעים אלו פוסלת ויבואר להלן.
יט. צורת האתרוג היא שיש בראשו חוטם, והחוטם הוא ממקום שמתחיל האתרוג להיות צר בשיפוע עד הפיטמא. ובהגדרת מקום החוטם יש כמה שיטות [ראה בתמונה].
כ. מקום זה של החוטם יש בו חומרא לעניין כמה פסולים שכאשר הם במקום זה פוסלים הם בכל שהוא, וכדלהלן:
כא. נקודות שחורות פוסלות האתרוג משום שינוי מראה, אולם חלוק הדין בזה שבחוטם האתרוג אפילו נקודה אחת קטנה פוסלת, ואילו מתחת לחוטם רק שתי נקודות פוסלות.
כב. שתי נקודות הפוסלות אף מתחת לחוטם, לדעת השלחן ערוך[112] בכל אופן הן פוסלות, ולדעת הרמ"א אינן פוסלות אלא כשהן ברובו, ואופן שיעור הרוב נחלקו בו הפוסקים, דעת המשנה ברורה[113] שהוא כשהנקודות משני צדדים באופן שרוב היקף האתרוג יש בו שינוי מראה, ודעת החזון איש[114] שרק כשהן ברוב שטח האתרוג פסול [ראה איור].
כג. היו הנקודות בפרח שעל הפיטם [שושנתא] כשר, ואם היו בדד של הפיטם, יש מכשירים, ונכון להחמיר.
כד. שינוי מראה אינו פוסל אלא כשניכר גם כשמחזיק האתרוג בידו כדרך שנוטלו למצוה, אבל אם אינו ניכר אלא כשמקרב ממש לעיניו ומעיין בו היטב, וקל וחומר אם אינו ניכר אלא בזכוכית מגדלת, אינו פוסל האתרוג[115].
כה. נקודות שחורות שנגרמו על ידי ריסוס וכדומה אם אינן יורדות, יש להחמיר שבכלל פסול שינוי מראה הן ופוסלות האתרוג כפי התנאים האמורים לעיל (סעיפים כא – כב)[116].
כו. אתרוג שיש בו שתי נקודות חומות ברוב היקף האתרוג או רוב שטח [כפי המבואר לעיל], נחשב מנומר במראה כשר, שנחלקו הפוסקים אם פוסל האתרוג, ונראה שאפשר להקל בזה, וצריך עיון למעשה[117].
כז. אתרוג שיש בו נקודה חומה אחת בחוטמו כשר[118].
כח. אתרוג ירוק המנומר במראות צהובים, או להיפך, אינו נחשב כמנומר במראות כשרים אלא הכל מראה האתרוג, וכשר לכתחילה.
כט. נקודות חומות שנוצרו על ידי קילוף האתרוג דינם חמור יותר משאר נקודות חומות, ויש להחמיר לפסול האתרוג אם יש בחוטמו נקודה זו, או שיש ברוב היקף או רוב שטח [כאמור לעיל] שתי נקודות אלו, ואין להקל במנומר בנקודות אלו אלא בשעת הדחק.
ל. מצוי שהאתרוג מקבל מכה[119] ויוצא ממנו מיץ ומחמתו משתנה מקום המכה לצבע חום, ואינו נפסל בכך[120].
ניטל הפיטם
במשנה (סוכה לד:) שנינו ניטלה פיטמתו פסול, ונחלקו הראשונים באיזה שיעור נטילה נחשב שניטלה הפיטמה, יש מי שאומר שאף אם ניטל הפרח שמעל הפיטם [שושנתא] נחשב כבר בכך שניטל הפיטם ופסול[121], ואולם דעת רוב הראשונים שרק כאשר ניטל מדד הפיטם נחשב שניטל הפיטם, וכן פסקו השלחן ערוך והרמ"א, ואולם כתב הרמ"א שבמקום שאפשר נכון להחמיר אף בניטל השושנתא.
ונחלקו הפוסקים מהו שיעור הנטילה מהדד שבכך נחשב כניטל מדדו לפוסלו לדעת כל הראשונים, יש אומרים שאף כשניטל מעט מהדד הרי זה בכלל ניטלה פיטמתו[122], ויש אומרים שרק אם ניטל הדד כולו נחשב ניטלה פיטמתו[123]. והמשנה ברורה הכריע שרק בנטילת הדד כולו נחשב ניטלה פיטמתו.
ובטעם פסול זה נחלקו הפוסקים יש אומרים שפסולו משום שנחשב חסר[124], ומטעם זה אינו פוסל אלא ביום הראשון, ויש אומרים שפסול משום שאינו הדר ולדעת הרמ"א פוסל בכל שבעת ימי החג[125]. וכתבו הראשונים שפסול זה של ניטלה פיטמתו אינו פסול אלא אם היה לאתרוג פיטם אחר שגדל בעץ וניטל ממנו, אולם אם מתחילתו לא היה לו פיטם, כשר.
לא. נפלה פיטמתו של האתרוג ונשאר גומא באתרוג, פסול[126], ולדעת הרמ"א פסול בכל שבעת ימי החג. ואולם אם נפל הפיטם בעוד האתרוג על העץ, כשר, שאין זה נחשב בגדר ניטלה פיטמתו אלא נחשב שלא היה לו פיטם מעודו[127], ומטעם זה האתרוגים המצוים בזמנינו כשרים אף שאין בהם פיטם משום שרובם נפל מהם הפיטם עוד בעודו על העץ[128], ואולם יש המהדרים ליטול אתרוג שיש עליו פיטם.
לב. נפל מהפיטם אחר שנקטף מהעץ ונשאר ממנו מעט באופן שאין גומא באתרוג, נחלקו הפוסקים אם נחשב בכלל ניטלה פיטמתו, ונכון להחמיר בדבר לעניין היום הראשון, אבל בשאר הימים כשר[129].
לג. נפל הפרח שעל הפיטם [שושנתא], לדעת השלחן ערוך כשר, ולדעת הרמ"א נכון להחמיר שלא ליטול אתרוג זה ביום הראשון.
לד. נפל העוקץ [הוא העץ שהאתרוג תלוי בו באילן], פסול משום חסר ומטעם זה אינו פסול אלא ביום הראשון, ואם נשאר מעט מן העוקץ באופן שאין גומא באתרוג, כשר אף ביום הראשון[130].
יבש
לה. אתרוג שיש בו יבשות, היינו מקום שאין בו לחות כלל, אם היתה יבשות זו בחוטמו פסול בכל שהוא, ואם היתה יבשות זו מתחת לחוטמו, אינה פוסלת אלא אם היא ברובו של אתרוג, או שהיא חלוקה לשני מקומות[131].
לו. אתרוג משנה שעברה ודאי יבש הוא ופסול אף בלא בדיקה, אולם אם נשמר בקירור [או באופן שהוציאו את האוויר מהשקית], יבדקנו, ואם אינו יבש - כשר.
פסולים נוספים
לז. אתרוג מאילן המורכב משאר מינים פסול בכל שבעת הימים, וישנם כמה סימנים שנתנו הפוסקים שבהם ניתן להבחין אם האתרוג מורכב [וכפי שפורטו הסימנים בהערה[132]], ואולם כתבו הפוסקים שאין לסמוך עליהם לכתחילה ואין לקנות אתרוג אלא מזנים שיש עליהם כשרות שמוחזקים מזנים שאינם מורכבים[133].
לח. אתרוג טבל או ערלה פסול בכל שבעת הימים, ומטעם זה יש להקפיד לקנות אתרוג שיש עליו כשרות שאין בו חשש טבל או ערלה.
דיני הלולב
לט. אורך שדרתו של לולב צריך שתהיה לכל הפחות ארבעה טפחים, שהם 39 ס"מ[134], ובדיעבד אם היה בו שלש עשרה אגודלים ושליש שהם 32 ס"מ יצא ידי חובה.
נחלקה התיומת
בגמרא (סוכה לב., בבא קמא צו.) שנינו "נחלקה התיומת פסולה", ובראשונים פירשו פסול זה בכמה דרכים, יש שפירשו שהוא באופן שהתרחקו שני העלים האמצעים זה מזה[135]. ויש שפירשו שהוא כאשר רוב עלי הלולב נחלקו לשנים[136] [שדרך עלי הלולב שכל אחד מהם עשוי משני עלים כפולים שדבוקים מגבו ופתוחים מלפניו], ויש שפירשו שהוא אף כאשר העלה האמצעי לבדו נפתח עד מקום צמיחתו בשדרה[137], ויש שפירשו שהוא רק כאשר עלה זה נחלק גם בתוך השדרה[138], ויש שפירשו שאף כאשר נפתח רק רוב עלה זה כבר בכלל פסול נחלקה התיומת הוא[139], ויש שפירשו שאף כאשר נפתח עלה זה במקצתו כבר בכלל פסול נחלקה התיומת הוא[140]. והשלחן ערוך פסק כדעת הראשונים שאין הפסול אלא כאשר נחלקו רוב עלי הלולב חלוקה שהיא ברוב העלה, והרמ"א פסק כדעת הראשונים שאף בחלוקת העלה האמצעי נפסל הלולב, וכתב שלכתחילה ראוי להחמיר כדעת הראשונים שאף נחלק מקצת העלה פסול, והפוסקים נחלקו בדעת הרמ"א מהו שיעור המקצת שבו ראוי להחמיר, ומהו השיעור שפוסל ודאי, וכפי שיתבאר לפנינו.
ובטעם פסולו נחלקו הראשונים יש אומרים שהוא משום חסרון לקיחה תמה[141], ומשום כך אינו פוסל אלא ביום הראשון, ויש אומרים שפסולו משום חסרון הדר[142], ומשום כך לדעת הרמ"א פסול בכל ימי החג. והכרעת המשנה ברורה שאין פסולו אלא משום חסרון לקיחה תמה ואינו פוסל אלא ביום הראשון.
מ. לולב שנפתח העלה האמצעי שלו [הנקרא תיומת משום חשיבות היותו עשוי תאומים], אם פתוח לכל אורכו עד השדרה, לדעת השלחן ערוך כשר[143], ולדעת הרמ"א פסול[144], ואם פתוח ברוב אורכו לדעת רבים מהפוסקים פסול לבני אשכנז[145], ויש שהכשירוהו[146], ואם נפתח מיעוטו בשיעור יותר מטפח, נחלקו הפוסקים בזה[147], ואם נחלק בפחות מטפח דעת רוב הפוסקים שכשר[148], ויש שהחמירו אף בזה[149], ומשום כך ראוי להדר לקנות לולב שהעלה האמצעי שבו סגור לגמרי ולא נחלק כלל, ואולם אם אינו משיג לולב כזה, יכול ליטול אף לולב שנפתח מעט כל שאין בפתיחתו טפח, ואם אינו מוצא אלא לולב שנפתח עלה זה ביותר מטפח, בשעת הדחק יכול להקל לברך כל שלא נפתח ברובו של עלה.
מא. בשאר ימי החג כשר אף לולב שנפתח התיומת שלו לגמרי[150], ויש פוסלים[151].
לולב בעל שתי תיומות
מב. לולב שיש לו שתי תיומות שהיו דבוקות זו לזו ונחלקו, כשר מעיקר הדין[152] ויש מהדרים שלא ליטלו[153]. ולולב כזה אינו מצוי כל כך[154].
הימנק
בגמרא (סוכה לב.) מבואר שלולב הסדוק פסול, ואמר רב פפא שסדוק הוא דעביד כהימנק, ונחלקו הפוסקים מה נחשב "עביד כהימנק", יש שפירשו שהוא כשנחלקו שני עלי התיומת ונתרחקו זה מזה עד שיש חלל ביניהם[155], ויש שפירשו שהוא רק באופן שנחלקו ונתרחקו עד שעומדים ראשיהם כפופים ומרוחקים זה מזה ונראים כשנים[156], והלכה כדעה זו.
ובטעם פסולו נחלקו הראשונים יש אומרים שהוא משום חסרון לקיחה תמה, ומטעם זה אינו פוסל אלא ביום הראשון בלבד[157], ויש אומרים שפסולו משום חסרון הדר ומטעם זה לבני אשכנז פוסל הוא בכל שבעת ימי החג[158].
מג. לולב שנפתח ונחלק העלה האמצעי שלו באופן שנתרחב הסדק עד שנראה כשנים ('הימנק'), פסול הוא אף שנחלק במקצת[159], ופסול רק אם שני ראשי העלים פונים לשני הצדדים[160]. ויש מחמירים שפתיחה כזו פוסלת אף בעלים הסמוכים לעלה האמצעי[161].
לולב דסליק בחד הוצא
מד. לולב שאין שתי התיומות מסתיימות בשוה אפילו באופן הניכר, כשר לכתחילה[162].
מה. אם עלה אחד של התיומת מכסה את חבירו ברוב רחבו כשר לכתחילה[163].
נקטם ראשו
במשנה (סוכה כט:) שנינו "נקטם ראשו פסול", ונחלקו הראשונים מה נחשב בכלל ראשו, יש אומרים שהוא באופן שנקטמו רוב עלי הלולב בראשן[164], ויש שפירשו שנקטמו שני עלים אמצעים העליונים שבלולב[165], ויש שפירשו שאפילו נקטם עלה האמצעי בלבד בכלל הפסול הוא.
ובטעם פסולו כתבו הראשונים[166] שהוא משום חסרון הדר, ומטעם זה קטימה הניכרת לעין בהתבוננות בלבד אינה פוסלת, מפני שאין פסול הדר אלא בניכר בלא התבוננות, ומאידך לדעת הרמ"א פוסל הוא בכל ימי החג, כיון שהפסולים משום חסרון הדר פוסלים בכל ימי החג [ראה לעיל בהקדמה].
מו. נקטם ראש התיומת אפילו במשהו פסול, ואף אם נקטם עלה אחד משני העלים המרכיבים את התיומת, פסול[167], ואולם אם היו שני תיומות ללולב ונקטם אחד מהם כשר[168].
מז. קטימה שאינה ניכרת אלא בהתבוננות אינה פוסלת[169].
מח. ספק נקטם כשר[170].
כפוף
מט. לולב כפוף פסול, ודוקא שהשדרה כפופה, אבל אם העלים כפופים נחלקו בזה הראשונים ולכתחילה אין ליטלו, ואף אם רק העלה האמצעי כפוף[171]. אבל אם הכפיפה היא בצורת "ר" [עד 90 מעלות] – כשר לכתחילה.
נפרדו ונפרצו עליו
נ. לולב ששהה הרבה על האילן ועליו התקשו והתרחקו משדרתו אין זה בכלל לולב של תורה ופסול, ולפיכך לולב שעליו נפרדו זה מזה ונוטים לצדדים, אם מקום חיבורם לשדרה לא התקשה ואפשר לאגוד ולחברם זה לזה, כשר הלולב אף כשאינו אוגדם, ואם אי אפשר לאוגדם פסול[172]. לכתחילה יש ליטול לולב שעליו מחוברים ולא נפרדו זה מזה כלל.
נא. הלולב הוא כפות התמרים האמור בתורה, ולפיכך דעת רבים מהפוסקים שהלולב הקנרי פסול למצוה, שאינו בכלל כפות תמרים, והאופן לזיהוי הלולב הקנרי הוא בכך שהלולב הכשר שדרתו עבה מעט ועליו רחוקים זה מזה, ואילו הקנרי שדרתו רכה ועליו צפופים זה לזה, ועוד סימן יש לזהותם, שהלולב הכשר יש אבקה בין קפלי העלים, ואילו בקנרי אין אבקה זו.
עקום כמגל
נב. עקום כמגל לפניו דהיינו לצד שכנגד השדרה או לצדדיו, פסול[173]. אבל אם התעקם לאחוריו לכיוון השדרה כשר.
נג. לולב שאינו עקום כמגל כשר לכתחילה, ומ"מ הידור מצוה הוא בלולב שאין בו עקמימות כלל[174], והיינו רק בעקמימות הניכרת לעין, אבל אין שום הידור להתאמץ ולחפש אם יש בו איזה עקמימות כשאינה ניכרת.
יבש
במשנה (סוכה כט:) שנינו "לולב היבש פסול", ונחלקו הראשונים מה נכלל בכלל לולב יבש לפוסלו בפסול זה, דעת רוב הראשונים שרק אם יבשו רוב עלי הלולב נחשב בכלל יבש, אולם בדעת הראב"ד יש שפירשו[175] שסובר שאף אם יבש העלה האמצעי נחשב הלולב יבש ופסול, ושיעור היבשות הוא שכלה מראה הירקות שבו והלבינו פניו[176].
ובטעם פסול היבש מבואר בגמרא שהוא משום שאינו הדר, ומשום כך לדעת השלחן ערוך אינו פוסל אלא ביום הראשון, ולדעת הרמ"א פסול אף בשאר ימי החג.
נד. לולב שיבשו רוב עליו או רוב שדרתו פסול.
נה. יבש העלה האמצעי ברובו, יש מחמירים לפוסלו ביום הראשון בלבד[177], ובשאר הימים כשר לכתחילה[178], ויש המהדרים שאף במיעוט העלה לא יהיה יבשות[179].
נו. לולב שקצוות עליו נשרפו מהשמש ומראהו חום או אדום, אינו בכלל יבש וכשר[180].
לולב קורא
נז. בני ספרד נוהגים לקחת לולב עם קורא שמכסה את הלולב[181], ורוב בני אשכנז נהגו לקחת לולב ללא קורא המכסה את רוב הלולב[182]. וקורא שנמצא בין עלי התיומת - אין בו חשש.
דיני ההדס
נח. שיעור אורך כל הדס שלשה טפחים [29 ס"מ][183], ומודדים שיעור זה מתחילת העץ ועד סופו למעלה [ללא העלים העליונים שעוברים את העץ][184]. בשעת הדחק אפשר ליטול הדס שאורכו 24 ס"מ[185].
נט. מצוה מן המובחר ליטול הדס שב- 30 ס"מ מתוכו (אפילו לא רצופים – כדלהלן סע' סב) יהיו העלים [קנים] משולשים, היינו שבכל שורה יוצאים שלושה עלים בשוה ואין האחד מעל או מתחת לחבירו, ואם רוב השורות משולשים, ההדס כשר[186] [187].
ס. שילוש זה שאמרו שצריך שיהיו העלים שבכל קן יוצאים בשוה[188], נכלל בו כל שקו הנמתח ביניהם נפגש בכל שלושת השורשים, ואף אם אינם שוים ממש[189], ואף ספק אם יש בו חוט המקיף - שפיר דמי.
סא. כאמור מצוה מן המובחר שלא יפול אף עלה אחד מן ההדס בתוך שיעורו ולכן יש להזהר בשעה שתוחבים את ההדסים לתוך האגד, או בשעת הנענוע - שלא ישיר אפילו עלה אחד[190].
סב. נראה שאף שאם יש ג' טפחים משולשים אף שהם לא ברצף הוא בכלל מצוה מן המובחר[191].
סג. הדס שאין ראשו של עלה מגיע לעוקצו של עלה שמעליו, יש מחמירים לפוסלו[192], אך להלכה כל שרובו מכוסה בעלים כשר[193].
סד. יש מהדרים שעלי ההדס יעמדו זקופים באופן שמכסים היטב את ההדס, אבל גם אם העלים נוטים לצדדים ההדס כשר לכתחילה[194].
סה. הדס כמוש כשר[195], ואמנם יבש באופן שיבשו שלשת העלים שבקן העליון, או שיבשו רוב העלים פסול, אך אינו מצוי כלל בהדסים שנקטפו השנה[196].
סו. מצוי שישנם ענפים קטנים הגדלים בין עלי ההדס, ונהגו שלא להקפיד עליהם, אך לכתחילה נכון לקוטמם בערב יום טוב. וזה רק בענפים קטנים, אבל מה מצוי שישנם עלים קטנים מחוץ לשורות העלים, בזה אין חשש כלל[197]. ומה שמשמע במשנ"ב שם שאם יש עלים קטנים בין השורות זה בעיה, הכוונה בתוך שילוש העלים, אבל בין שילוש לשילוש אין חשש כלל.
דיני הערבה
סז. שיעור אורכה שלש טפחים [29 ס"מ][198], ומחשבים האורך בלא העלים העליונים. בשעת הדחק אפשר ליטול ערבה שאורכה 24 ס"מ[199].
סח. לכתחילה מצוה מן המובחר ליטול ערבה שלא נשרו ממנה עלים כלל, ואם נשרו מקצת עלים כשר כל שנשארו רוב העלים[200]. לכן צריך להזהר בשעה שתוחבים את הערבות לתוך האגד, או בשעת הנענוע - שלא ישיר אפילו עלה אחד[201].
סט. מצוי מאד בערבה שעליה נשמטים ותלויים כלפי מטה, ויש שמחמירים בזה, וראה הערה[202].
ע. ערבה שיבשו רוב עליה עד שכלה מראה ירקות שבה והלבינו פניה[203], פסולה. אמנם אם לא הלבינו פניה, אף שנפרך בציפורן – כשרה[204].
עא. ערבה כמושה כשרה ולכתחילה טוב להחליפה[205].
עב. ערבה שנקטם ראש עצה אפילו בכל שהוא פסולה[206], אבל קטימת העלים אינה פוסלת, ולכן אין חובה לקנות ערבה עם לבלוב.
עג. מעיקר הדין כל הערבות שעלים שבהם משוכים כנחל וחודם חלק, ועלה שלהם אדום כשרים[207], אולם ראוי להדר ליטול ערבות שגדלו סמוך לנחל[208].
הלכות כלליות בקניית ארבעת המינים
עד. יש הנוהגים לקנות המינים קודם יום הכיפורים כדי להוסיף זכויות ליום הדין[209], ויש שהקפידו לקנות אחר יום הכיפורים כדי לרמז לנצחון בדין[210].
עה. יש להקפיד שיהיה המוכר נאמן שאכן המינים שלו הם ואינם גזולים, שאם היו גזולים אין יוצאים בהם ידי חובה.
עו. יקנה את המינים מכספו הפרטי ולא מכספי מעשר, ומנהג חסידים ואנשי מעשה להרבות בדמים כפי יכולתם עבור קניית ארבעה מינים[211].
עז. האופן המהודר לקנייתם הוא ע"י קנין כסף כשמשלם במזומן. אם משלם בכרטיס אשראי, צ'ק וכד' – יש בזה נידון, ולמעשה יש לסמוך מעיקר הדין על קנין חצר כשמביאו לביתו[212]. ואם נותן שקל אחד בתורת קניין כסף על חשבון התשלום (עי' סמ"ע וט"ז חו"מ סי' קצ), דינו כמשלם במזומן.
עח. קניית ד' המינים [ואף ערבות] מקטן: עבור קיום המצווה בשאר הימים, אין בעיה לקנות מקטן, אך עבור קיום המצוה ביום הראשון [שיש דין 'לכם'], הדבר תלוי: אם הסחורה בבעלות אדם גדול, והקטן רק מוכר עבורו, אין בעיה. אך אם זה סחורה שהקטן קוטף מהפקר או שהקטן קנה מאחרים, אין לקנות ממנו. ובדיעבד אם נטל ד' מינים אלו, יחזור ויטול ד' מינים אחרים בלי ברכה.
עט. אב הקונה ד' המינים לבנו הסמוך על שולחנו, צריך להקנות לו את המינים [עבור הנטילה ביום הראשון, מדין 'לכם' (ראה הרחבה באזמרה לשמך ח"ב)], באחד מהאופנים דלהלן:
[א] האופן המהודר הוא שישלם האב כסף מזומן למוכר, ויאמר האב למוכר שקונה עבור בנו[213].
[ב] הבן יכול לקנות בקניין יד, ובתנאי שכל האתרוג נכנס בתוך ידו ולא בולט מהצדדים [אך באתרוג גדול שבולט מצדדי ידו, אי"ז מועיל], אך אם בולט לגובה אין בזה חיסרון.
[ג] הבן יתן פרוטה לאביו מכסף שאביו נתן לו [או אפי' מכספים שקיבל מאחרים, ובתנאי שאביו הסכים שהכספים הללו יהיו של בנו].
[ד] הבן יקנה בקניין הגבהה[214].
פ. הקנאת ד' המינים לילד מתחת גיל מצוות: אפשר לסמוך על השיטות שמקיימים מצוות חינוך בלולב שאול, ול"צ להקנות לו[215].
פא. אף אישה הנוטלת לולב ביום הראשון, צריכה להקפיד שד' המינים יהיו שלה [מדין 'לכם'][216], וכשבעלה אומר לה ליטול, הוא מקנה לה אותם במתנה ע"מ להחזיר, והיא קונה אותם בקניין חצר[217].
שו"ת בדיני טעות בנטילת ד' המינים
פב. שאלה: מה דין אדם שבירך על הלולב ואח"כ ראה שחסר לו חלק מארבעת המינים, או שחלקם פסולים.
תשובה: [א] חסר הדסים או שחלקם פסולים - אם נטל הדס אחד כשר, אינו חוזר ומברך, אפי' אם השאר פסולים או שהוא ההדס היחיד שנטל. אך אם כל ג' ההדסים פסולים [וכגון ששלושתם אינם משולשים ברובם], חוזר ומברך כדלהלן.
חסר ערבה או שהיא פסולה – אם נטל ערבה אחת כשרה, או אפי' אם נטל ב' ערבות אך נשרו רוב עליה של אחת מהערבות, ביום הראשון חוזר ומברך, כדלהלן[218]. ולבני ספרד י"א שאין לחזור ולברך כשהייתה ערבה אחת כשרה[219].
[ב] בנוסח הברכה יש לחלק בין ב' אופנים:
אם צריך לקנות או להשיג מאחר הדס או ערבה כשרים - צריך לברך שוב 'על נטילת לולב' [וביום הראשון גם 'שהחיינו'].
אם היה לו הדס או ערבה כשרים סמוכים אליו, ואינו צריך להפסיק בכדי ליטלם – יטול את כל הד' מינים יחד, אך יברך רק 'על נטילת ערבה' או 'על נטילת עץ עבות' [וביום הראשון גם 'שהחיינו'][220]. ובאופן זה, יש אומרים שלבני ספרד יש ליטול שוב את כל המינים יחד מבלי לברך, וראה הערה[221].
יש להדגיש – שהאופנים שחוזרים ומברכים כאשר נמצא אחד המינים פסול, היינו דווקא כשהפסול הוא וודאי לכו"ע [ופעמים רבות הפסולים שמגלים, אינם פוסלים לכו"ע, וכמפורט בהערה[222]].
פג. שאלה: אדם גילה כי האתרוג שנטל היה הפוך, מה דינו.
תשובה: אם כבר הניח את המינים מידיו, יחזור ויטלם בברכה [וביום הראשון גם 'שהחיינו'], ולבני ספרד י"א שיחזור ויטול ללא ברכה. ואם עדיין היו המינים בידיו [מיד לאחר סיום אמירת ההושענות] – גם לבני אשכנז יחזור ויטלם ללא ברכה.מקור: כשהניח המינים מידיו, שוב אינו יכול לברך 'על נטילת לולב', ולכן יטול שוב בברכה[223].
[1] ואין עניית האמן נחשבת להפסק, כיון שברכת לישב בסוכה היא חלק מברכות הקידוש למקדש המוציא ידי חובה.
[2] ויש דעות נוספות כמה הוא שיעור כדי אכילת פרס - בין ארבע דקות לתשע דקות.
[3] ויש המחמירים לאכול כביצה תוך כדי אכילת פרס (מטה אפרים סי' תרכה סע' נב), ולהלכה יש להקל שדי שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס (משמעות דברי המשנ"ב סי' תרלט סוף ס"ק כב), ראה משנ"ת בעניין זה באריכות באזמרה לשמך ח"ב - נידונים.
[4] משנ"ב (סי' תרכה סק"א), וראה ביכורי יעקב (סי' תרכה סק"ג) שפסק שכוונה זו מעכבת, אבל המשנ"ב פסק שאין כוונה זו מעכבת מלצאת ידי המצוה. ונראה שגם באכילה בסוכה שייכים דברי החיי אדם (כלל סח המובאים במשנ"ב סי' ס סק"י) שעצם זה שבא לאכול בסוכה, מעשהו מוכיח עליו ונחשב שכיוון לשם המצווה, ולפי זה יש להקל שמי שלא כיוון במפורש לשם מצות סוכה, יצא ידי חובה בכך שבא ונכנס לסוכה, ומעשהו מוכיח שבכך שנכנס בלילה זה לסוכה הרי זה ככוונה.
[5] פרי מגדים (מש"ז ס"ס תרמ"ג).
[6] משמעות דברי המשנ"ב (סי' תרלט ס"ק כא) שרק בעוגות שיצאו מתורת פת הוא שאין יוצאים, אבל בפת עשירה במי פירות יוצאים.
[7] שו"ת יד אליהו (פסקים סי' כג), שכיון שאכילת הפת אכילת מצוה היא, הרי שיש בזה את הכלל שטעם רשות מבטל טעם מצוה, וכפי שאמרו בגמרא (פסחים קטז ע"א) לעניין מצה שאין לאוכלה בליל פסח עם טעם נוסף, שלא יבטל טעם רשות את טעם מצוה.
[8] צל"ח (פסחים קח), ישועות יעקב (סי' תעא ס"ק ב).
[9] מטה אפרים (סי' תרכה סעיף נו), מנח"ח (שכ"ה אות יג).
[10] עפ"י הצל"ח דלעיל.
[11] סי' תקכט ס"א ובה"ל ס"ב ד"ה כיצד
[12] סי' תקכט ובה"ל שם, חגיגה ח, ביצה י
[13] פסחים קט, סי' תקכט
[14] משנ"ב (סי' תרמג ס"ק ט).
[15] סי' תרלט ס"ק טז.
[16] יכול לקיים בזה גם סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת, וברמב"ם (שבת פ"ל ה"ט) מבואר שגם במוצאי יו"ט יש לאכול סעודת מלוה מלכה. ואף האוכל פת הבאה בכיסנין [לבני אשכנז - יותר מכביצה ולהתעכב לאחמ"כ בסוכה, ולבני ספרד - ד' ביצים], יברך "לישב בסוכה", וכדלהלן סע' נט. וראה משנ"ב (סי' ש) בדין סעודת מלוה מלכה על פת הבאה בכיסנין.
[17] משנה ברורה (סימן תרלט סק"ל). יש להעיר כי הנוטל ידיו למלווה מלכה מיד לאחר הבדלה, עליו לברך ברכת מעין ג' על היין קודם שיטול ידיו, אלא אם כן דעתו לשתות יין בתוך הסעודה (סי' קעד, סי' רצט). כמו כן צריך להקפיד לכסות את הפת [או את מיני המזונות] בשעת ההבדלה (סי' רצט ס"ט).
[18] עי' בית יוסף (סי' תרמה), שו"ת חתם סופר (יו"ד סוף סי' פא), שו"ת כתב סופר (או"ח סי' קכב), פתחי תשובה (יו"ד סי' פז ס"ק יט).
[19] ודווקא כשאכל יותר מכביצה מהפת הבאה בכיסנין, אך אם אכל פחות מזה, אף שאכל עוד הרבה בשר, דגים, גבינה וכד', לא יברך על כך 'לישב בסוכה'.
[20] וצריך שיאכל שיעור חשוב ממיני הדגן עצמם, אך אם אכל רק מעט יותר מכביצה, אף שאכל עוד הרבה מאכלים אחרים כבשר וירקות וכד', אין מברך עליהם 'לישב בסוכה'.
[21] ר"ן על הרי"ף סוכה יא., מאירי סוכה כו., שעה"צ סי' תרלט ס"ק כט, ועי' שו"ת שו"מ מהדורה רביעאה ח"ג סי' יא, ובשו"ע הרב סי' תרלט סע' יז. טעם הדבר הוא, שמאחר שאוכלם בתוך סעודה, חשיב אכילת קבע. ויש לצדד שאם אלו מאכלים שצריכים לברך עליהם ברכה בתוך הסעודה, אינם נחשבים כחלק מהסעודה, ואפשר לאוכלם מחוץ לסוכה.
[22] ולכאורה היה נראה שיש להן לברך על ישיבת הסוכה קודם ברכת המוציא, שכיון שאינן חייבות בסוכה הרי שברכת 'לישב בסוכה' אינה מצורך האכילה, ואם כן נחשבת היא להפסק בין ברכת המוציא לאכילה, אולם המנהג שמברכות אחר ברכת המוציא כגברים, ויש ליישב המנהג.
[23] סי' תרלט ס"ק מח
[24] רמ"א (סימן תרלט ס"ב), ויש לעיין מה טעם אין חובה לעשות סוכה שיוכלו לגור בה איש ואשתו, שהרי הרמ"א שם לימד זכות על מה שיש אנשים שאינם ישנים בסוכה כיון שאין נשותיהם ישנות איתם ולכן הם פטורים, וצריך ביאור מה טעם לא יהיה חיוב לבנות סוכה שיוכלו לגור בה איש ואשתו, ועי' הערה 48.
[25] סי' תרכז סע' א.
[26] סימן תרכז. ויש להסתפק האם מודדים את העשרה טפחים של המיטה העליונה מהקרקע או מהמיטה שמתחתיה. ולמעשה נראה שיש למדוד עשרה טפחים בין מיטה למיטה. עוד יש לדון לפי הערוך לנר (סוכה כא) שאדם נחשב כאהל שמפסיק, ולפי זה אם ישן אדם במיטה העליונה ייתכן שלא יוצאים ידי חובה במיטה התחתונה, אך דבריו מחודשים ולא נפסקו להלכה.
[27] דעת השו"ע סי' תרמ ושעה"צ ס"ק ג ועי"ש במשנ"ב סק"ד.
[28] דעת הגר"א שם.
[29] סי' תרלד, ראשונים סוכה יט, רש"ש סוכה ג, שפ"א שבת יא, חזו"א או"ח סי' קמד וסי' ג ס"ק לא, ועי' ספר הישר לר"ת סי' קצז, ואין ראיה מדבריו שחולק על הנ"ל.
[30] שעה"צ סי' תרלד ס"ק ו.
[31] דעת רב יהודה בשם שמואל שאין לברך אלא ביום הראשון בלבד, ודעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שמברכים בכל יום. ותלתה הגמרא מחלוקתם במחלוקת רבי וחכמים בברכת הנחת תפילין, שדעת חכמים שאין מברכים על הנחת תפילין אלא פעם אחת ביום, ודעת רבי שבכל פעם שחולץ ומניח התפילין שנית מברך עליהם [ושמואל כחכמים שמצוה שאין הפסק לחיובה מברך עליה פעם אחת, ורבי יוחנן כרבי שאף מצוה זו מברך עליה בכל פעם שמקיימה]. ומסקנת הגמרא שהלכה כרבי שתפילין מברכים עליהם בכל פעם שמניחן, וכמו כן הלכה כרבי יוחנן שמברכים על ישיבת סוכה בכל יום.
[32] וטעם הדבר, משום שברכת 'לישב בסוכה' הפוטרת אף ביציאה גמורה, היינו דווקא כשחוזר לסוכתו שלו, אך אם הולך לסוכה אחרת, עליו לברך שם שנית
[33] עיי' שעה"צ שם ס"ק צג
[34] משנה ברורה (תרלט ס"ק מז).
[35] וראה להלן האופנים שאפשר לצרף את דעת הב"ח והט"ז.
[36] וטעם הדבר מבואר בשער הציון (שם ס"ק צא) שמצרפים ב' שיטות:
א. שיטת הב"ח והט"ז (שהובאה לעיל) שבכל פעם שמתחיל סעודה צריך לברך שוב 'לישב' אפילו לא יצא בינתיים מהסוכה.
ב. שיטת המג"א שהליכה הוה הפסק [ואף שקיי"ל להילכתא שהליכה לא הוה הפסק, מ"מ בצירוף ב' השיטות מברך].
[37] עי' שעה"צ (שם ס"ק צא), ונראה דאין זה יציאה על דעת לחזור מיד, כבסע' הבא.
[38] שער הציון (שם ס"ק פו) וכדעת השו"ע הרב והדרך החיים.
[39] שער הציון (שם ס"ק צא) שרק בין סעודה לסעודה מברך משום שמצרפים את השיטות [וכהערה לעיל], אך אם ממשיך אותה סעודה, נשאר רק דעת המגן אברהם שמברך, ולכן אינו מברך.
[40] כתב המגן אברהם (סימן תרלט ס"ק יז) שהיוצא מסוכתו לסוכת חבירו, צריך לחזור ולברך על ישיבת הסוכה כשיכנס לסוכת חבירו, משום שהברכה שבירך בסוכתו שלו לא חלה אלא על סוכתו שלו שהייתה לפניו בשעת ברכה, ולא על סוכת חבירו. ואולם הבית מאיר (שם) כתב שהמגן אברהם לשיטתו שפסק ששינוי מקום נחשב הפסק לעניין ברכת המצוות, אולם לדעת הט"ז שאין שינוי מקום נחשב הפסק אלא לעניין קידוש במקום סעודה, הוא הדין שאין יציאה מסוכתו לסוכת חבירו נחשבת הפסק, והברכה שברך על ישיבה בסוכתו שלו פוטרת אף את הישיבה בסוכת חבירו ואין לחזור ולברך שם.
וכתב הלבושי שרד שאם היה דעתו מתחילה בשעה שברך בסוכתו לילך אחר כך לסוכת חבירו - פטרה ברכה זו את מצות ישיבתו בסוכת חבירו, ואין לו לברך שם, אולם אם לא היה כן בדעתו בשעה שבירך, צריך לברך בסוכת חבירו שנית. ולמעשה כיון שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, על כן ההולך מסוכתו לסוכת חבירו לא יברך על הישיבה בסוכת חבירו.
ואולם אם בסוכת חבירו יחזור ויאכל פת שיעור אכילה המחייבת בברכת 'לישב בסוכה' - יש לו לברך אף שכבר בירך בסוכתו שלו, משום שמצינו בפוסקים שנחלקו אם כל אכילה ואכילה שאוכל אדם בסוכה מחייבת ברכה בפני עצמה. דעת הב"ח הט"ז והחמד משה שאף היושב בסוכתו שלו ומברך על ישיבתה, אם חוזר ואוכל סעודה שניה צריך לחזור ולברך 'לישב בסוכה' אף שלא יצא מסוכתו כלל, ואילו דעת הלבוש המגן אברהם והשל"ה שכיון שלא יצא מסוכתו, אף סעודה השניה בכלל ישיבה ראשונה היא והרי ברך עליה, ומשום כך אין לו לברך שנית על סעודה שניה. והכריעו הפוסקים (נהר שלום, אליה רבה, חיי אדם, דרך החיים ושלחן ערוך הרב) שאין לברך שנית אם לא יצא מהסוכה, וכמו שהביא ופסק המשנה ברורה (סי' תרלט שעה"צ ס"ק פו). אולם אם יצא מהסוכה בין סעודה לסעודה אפילו הייתה היציאה לזמן קצר מאד ולרגע קט - כתבו הבכורי יעקב (שם) ורבי יעקב עמדין שבאופן זה יש לו לברך על סעודה שניה. ואולם דעת הדרך החיים ושלחן ערוך הרב שאין לברך אלא אם כן יצא מהסוכה יציאה גמורה לזמן מרובה ובהיסח הדעת. והנה מחלוקת זו שנחלקו הבכורי יעקב והדרך החיים בחוזר לסוכתו שלו היא, ובנידון זה הכריע המשנה ברורה (שם) שכיון שספק ברכות להקל אין לו לברך על סעודתו השניה כשלא הייתה יציאה גמורה בהיסח הדעת, אולם כשהלך לסוכת חבירו ושם סעד סעודה שניה - נראה שיש לברך שנית על הישיבה בסוכת חבירו, שהרי דעת הט"ז שכל סעודה חדשה [אפי' בסוכתו שלו ואפי' לא יצא כלל] מחייבת ברכה, ואף שאיננו עושים כן משום הדעות החולקות [וכדלעיל], אך כשיצא לסוכת חבירו יש לצרף את דעת המגן אברהם שכל יציאה לסוכת חבירו הרי היא הפסק ויש לו לברך על האכילה שם שנית, ועל כן באופן זה שחוזר לסעוד סעודה שניה בבית חבירו יש לצרף דעת הט"ז עם דעת המגן אברהם [ובפרט לפי הכרעת הבכורי יעקב שהיוצא וחוזר לסוכתו, אפי' הייתה היציאה לזמן קצר, צריך לחזור ולברך שנית].
וחסידים ההולכים באמצע סעודתם לשולחן רבותיהם – אף אם לא חשבו על כך מפורש בשעה שבירכו, כיוון שרגילים לעשות כן, חשיב שדעתם לכך, ולא יברכו שנית.
[41] מרדכי (סוכה פ"ב רמז תשמ) ובמהרי"ל (הלכות סוכה סימן יט)
[42] אלף המגן (סימן תרכו ס"ק יח) והחיי אדם (כלל קמז).
[43] עי' רמב"ם (פרק ו הלכה י), שו"ע (סי' תרלט סע' ה, ומשנ"ב ס"ק לג), ועי' ריטב"א ור"ן (סוכה כט ע"א), ומאירי (סוכה כו).
[44] ולכאורה י"ל דפליגי האם 'מצטער' הוא פטור או הפקעה, ואכמ"ל.
[45] עי' זרע אמת (ח"א סימן צא), מור וקציעה (שם), שואל ומשיב (רביעאה, ח"א סימן כט) שביארו בזה פלוגתת השו"ע והרמ"א.
[46] כאמור לעיל, אין פטור מצטער אמור במי שהעמיד מתחילה סוכתו במקום שאינו ראוי לישב שם בלא צער, משום שאין זה נחשב שבנה סוכה כיון שסוכה היא המקום שאפשר לדור בה כעין דירתו בלא צער, וכיון שנחשב שלא בנה סוכה ממילא מחויב במצות סוכה ועליו לטרוח למצוא סוכה ככל טרחה שחייב אדם לטרוח כדי לקיים מצוות עשה.
ואולם לכאורה יש להעיר על כך מדברי מהר"ח אור זרוע (או"ח סימן קצד) שכתב שבכך שאמרה התורה לעשות סכך מפסולת גורן ויקב אף שאפשר שיכנסו בהם גשמים ויהיה האדם מצטער ופטור, וכן מכך שחתן פטור מן הסוכה ואינו חייב לעשות סוכה גדולה הראויה לצרכיו, וכן מכך שרבא התיר לרב אחא בר אדא לישון מחוץ לסוכה משום סירחא דגרגישתא כמבואר בגמרא (סוכה כח ע"א), מוכח שכיון שסוכה דירת עראי היא, משום כך אין חובה לעשות אלא סוכה הראויה לדיור עראי, אבל אינה צריכה להיות ראויה לכל דיור, הרי שאף שצריכה הסוכה להיות ראויה לדיור מכל מקום אינה צריכה להיות ראויה לדיור חשוב ככל דירת קבע אלא כדירת עראי היא, וכן מבואר מדברי הרמ"א (סימן תרלט ס"א) שכתב שטעם המקלים שלא ללון בסוכה הוא משום שאין מקום בסוכת הרבים לכל אחד לישן עם אשתו, ובלא אשתו צער הוא לו, ופטור מללון בסוכה משום מצטער, ולכאורה יש להקשות מה טעם לא נחייבו לבנות סוכה לעצמו שתהיה ראויה לדיור עם אשתו.
ומוכח שאין חובת בניית הסוכה מחייבת אלא בניית דירת עראי. וכן מבואר מדברי הפרי מגדים (סימן תרלט ס"ק יג) שכתב שאשרי מי שמתקין תנור בסוכתו כדי שלא יפטר ממנה, ומשמע שאין חיוב מעיקר הדין להעמיד סוכתו באופן שתהיה ראויה לדיור בזמן הצנה, ואם כן לכאורה הוא הדין גם בזמן החום שרק חומרא והידור לעשות מזגן בסוכה.
אמנם נראה שיש לחלק בין תנורים בזמנם שהיו כבניין גמור בפני עצמו, שבניין כגון זה אין עושים אותו בדירת עראי ולא חייבה התורה אדם לבנות סוכה אלא כבניין עראי, אולם בזמנינו שמצוי מזגן נייד שבקל אפשר להביאו לסוכה ואינו בניין קבע, הרי שאין הבאתו מוגדרת דירת קבע ומי שאינו יכול לישון אף מעט בלא מזגן חייב להביא מזגן נייד לסוכתו כדי שתהיה ראויה לדיור שלו. ויש לדמות הדברים לדברי הביכורי יעקב (סימן תרמ ס"ק יג) והחתם סופר (סימן תרמ ס"ד) שאף שמי שכבו נרות שבסוכתו פטור מן הסוכה ואינו צריך לילך לסוכת חבירו משום שצער לאדם לישן בסוכת חבירו, מכל מקום מי שאין לו מקום בחצירו לבנות סוכה חייב לילך אצל אחרים לבנות לו סוכה שם, שאין בזה פטור מצטער, ומבואר שחייב אדם לטרוח לבנות לעצמו מקום הראוי לדיור, וכמו כן לעניין התקנת מזגן בסוכה.
[47] עי' משנ"ב (סי' תרמ ס"ק כ, שעה"צ ס"ק כה).
[48] שאלה: האם מותר להוסיף מים למצנן בשבת.
תשובה: במידה ופתיחת המגרה הייעודית אינה כרוכה בכל שינוי דיגיטלי, מותר להוסיף בשבת הן מים והן קרח לפני שהמים אזלו, כל עוד המכשיר עדיין פועל במצב מצנן, אך אם זה פועל שינוי דיגיטלי אסור.
במקרה של ספק אם פועל שינוי או לא - יחבר אותם לשעוני שבת ויכוון זמני כיבוי, בפרקי זמן כאלה אשר יש לשער שהמים במיכל לא ייגמרו. ונניח, שאם המים במיכל נגמרים אחת לשלוש שעות, יכוון את השעון שבכל שעתיים המצנן ייכבה, ואז בזמן הניתוק יוסיף לו את המים ללא כל חשש.
[49] עי' הערה קודמת.
[50] אם אין לו אטמי אוזניים, או שהם לא מועילים לו. אך כדורי שינה אינו צריך ליטול לשם כך.
[51] כתב הביכורי יעקב (סימן תרמ ס"ק יג) שאף שמי שכבו הנרות שבסוכתו פטור מן הסוכה ואינו צריך לילך לסוכת חבירו משום שצער לאדם לישן בסוכת חבירו, מכל מקום אין לפטור מטעם זה אדם שאינו יכול לעשות סוכה בביתו, משום שאין פטור מצטער אלא למי שעשה סוכה וארע שבאחד הימים נעשה לו צער לישב בה מאיזה טעם כגון שכבו הנרות, שבזה פטור משום תשבו כעין תדורו, אולם אין פטור מצטער מלבנות סוכה, ומשום כך על האדם לבנות סוכה אף שכרוך בזה צער או טרחה כל שאינו יותר מחומש.
ומטעם זה נראה שאף תלמיד זה חייב במצות סוכה ואסור לו להפקיע עצמו ממצוה זו וחייב לשוב לביתו לישב בסוכה, שהרי אין זה מקרה המתחדש אלא מראש נסע למקום שאין בו סוכה הראויה לו.
[52] אכילת עראי הפטורה מסוכה היינו פת בשיעור כביצה, ותבשיל העשוי ממיני דגן שלא קבע עליו סעודה, ונחלקו הפוסקים אם חובת ישיבה בסוכה הוא באכילה בשיעור כביצה, או רק באכילה שיש בה שיעור קביעות סעודתו הרגיל בה בכל יום, ואמנם עיקר ההלכה להחמיר שלא לאכול תבשיל העשוי ממיני דגן בשיעור יותר מכביצה אחת מחוץ לסוכה, אמנם לעניין הנידון שלפנינו שיש עניין של מצות כיבוד אב מדאורייתא יש להקל כדעת הסוברים שאין חיוב סוכה אלא בשיעור שדרך אדם זה לקבוע סעודתו עליו בכל יום. ומטעם זה יש להקל בנידון זה שיוכל לאכול עד שיעור קביעות סעודתו הרגילה מחוץ לסוכה כדי שלא ימנע ממצוות כיבוד אב, וכמו כן יש להקל לעניין חישוב השיעורים באכילת פת ששיעורה כביצה, שאף שיש להחמיר לעניין ישיבה בסוכה כפי הדעות שלא התקטנו השיעורים ושלא לאכול יותר משיעור ביצת זמנינו, אולם לעניין נידון זה שיש בו חשש מניעת כיבוד אב - יש להקל לחשב שיעור הביצה כפי הדעות ששיעורה גדול בכ-100 סמ"ק כיון שהתקטנו השיעורים, וכפי שמצינו במשנה ברורה (ב"הל סי' רעא) שחשש לדעות אלו לעניין דינים דאורייתא, ומצות כיבוד אב הפוטרת מסוכה משום עוסק במצוה דאורייתא היא.
[53] מצינו מחלוקת ראשונים האם ישנה חובת כיבוד אב כשאביו רשע. מקור המחלוקת הוא בגמרא (סנהדרין פה ע"ב) "לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית", וכתב הרי"ף (שם) שיש ללמוד מדברי הגמרא שאף אב רשע חייב הבן בכבודו ומשום כך אף שחייב מלקות אסור הבן להכותו. וכן דעת הרמב"ם (ממרים פ"ו הי"א). אולם הטור (יו"ד סימן רמ) והגהות מימוניות (ממרים פ"ו אות ז) הוכיחו מדברי הגמרא (ב"מ סב ע"א) ששנינו שאם האב לוה בריבית ולא עשה תשובה אין הבן חייב בכבודו, שאב רשע שאינו עושה מעשה עמך אין הבן חייב בכבודו [וראה בבית יוסף (שם) מה שכתב בישוב הסוגיות].
ובפסק ההלכה נחלקו הפוסקים: השלחן ערוך (שם סי"ח) פסק כדעת הראשונים שחייב אדם אף בכבוד אביו רשע, והרמ"א (שם) פסק כדעת הראשונים שאין אדם חייב בכבוד אביו רשע. ומטעם זה כאשר האב אינו שומר תורה ומצוות ועובר איסורי דאורייתא בפרהסיא הרי שלפי דעת הרמ"א אין הבן חייב בכבודו, ואם כן אין עיסוקו בכבוד אביו נחשב עוסק במצוה לפוטרו ממצות סוכה, ומטעם זה מי שהוא מבני אשכנז הנוהגים כפסקי הרמ"א אינו יכול לדחות מצות סוכה משום עיסוקו בכבוד אביו רשע, אלא שכאמור יש להזהר בכל מקרה לגופו ולהיוועץ עם חכם באופן ההנהגה בפועל בזה. ואולם לדעת השלחן ערוך שאף בכבוד אביו רשע חייב אדם הרי שעסק בכבוד אביו נחשב עוסק במצוה, וכיון שאין בבית אביו סוכה פטור הוא ממצות סוכה משום שעוסק בכבוד אביו.
ואמנם אף לדעת הרמ"א יש להסתפק שאפשר שהחילונים של היום נחשבים כתינוקות שנשבו כיון שגדלו רח"ל על חינוך כפרני ואינו יודעים חובתם בעולמם, וכמבואר בחזון איש (יו"ד סוף סימן ב), ואם כן אפשר שאינם נחשבים רשעים לעניין זה, וממילא חייב הבן בכבודם, ומאידך אפשר שדין תינוק שנשבה אינו אלא באותם תינוקות שנשבו לבין הגוים במקום שאין שם יהודים ויהדות כלל, אולם אותם הגרים בארץ ישראל שמצויים בה ב"ה גם יהודים שומרי מצוות וממילא שמעו מהם מעניני הדת, עליהם היה להשכיל בדרך האמת ואינן נחשבים תינוקות שנשבו, ועוד שאפשר שאף תינוק שנשבה שאינו בכלל מומר מכל מקום אין חובה לכבדו כיון שאינו מקיים מצוות. ומשום כך מעיקר הדין אינו נפטר ממצות סוכה, ומכל מקום כאמור ראוי להימנע כמידת האפשר מלבוא בסבך זה, כמבואר לעיל שניתן להקל לאכול תבשיל ממיני דגן בשיעור הפחות מכדי אכילתו בסעודתו שבכל יום, וכמו כן לאכול פת בשיעור כביצה כפי השיעור הגדול שהוא כ 100 סמ"ק.
[54] עי' שו"ע סי' תרכו ס"ב, משנ"ב ס"ק יח, ומקורו מרש"י סוכה יא. ד"ה ויתיב ור"ן שם, ואין הכוונה שם שצריך להגביה כל ענף בנפרד, אלא כוונתם היא שצריך להגביה את כל הסכך ולא מספיק להגביה ענף אחד, ועי' ב"ח שם.
[55] שערי תשובה (סי' תרלד).
[56] אך לסמוך על המעקה כדופן אינו לכתחילה וכדלקמן סע' קסא שבעינן דפנות שלימות.
[57] שיעור ז' טפחים המדוייק לשיעור הגדול הוא 67.8 ס"מ, אמנם בדאורייתא יש להחמיר בטפח שוחק ולכן לכתחילה השיעור הוא 70 ס"מ.
[58] ראה בהרחבה באזמרה לשמך ח"ב.
[59] שיעור י' טפחים המדוייק לשיעור הגדול הוא 96 ס"מ, אמנם בדאורייתא יש להחמיר בטפח שוחק ולכן לכתחילה השיעור הוא 100 ס"מ.
[60] סי' תרלב ס"ק ד, ולדעת החזו"א (או"ח סי' עז ס"ק ז) לא אמרינן לבוד ודופן עקומה, והתבאר בהרחבה באזמרה לשמך ח"ב.
[61] דאף שהקישוטים הוקצו למצוותם אם לא התנה, אין איסור להורידם כיוון שאינו משתמש בהם. ואין בהורדת הקישוטים מפני הגשם משום איסור מלאכה בחוה"מ, כיוון שהוא דבר האבד.
[62] משנ"ב סי' תרכט ס"ק נח, שעה"צ ס"ק פד, משנ"ב סי' תרמ ס"ק כה. מה שכתבנו במותר לפרוש, הוא דווקא תוך ג' טפחים לסכך.
[63] מאירי (סוכה כט), ועי' בכור"י (סי' תרלט סקי"א) וערוה"ש (שם סק"ג).
[64] תוס' ריה"ח (ברכות מד), ועי' או"ז (ח"א סי' קפא), מקור חיים (סי' רח) וכה"ח (שם).
[65] שאלה: האם מותר בחול המועד לכבס חולצות או מכנסיים לאדם שהזיע בהם הרבה, ואינם ראויים ללבישה.
תשובה: בשעת הדחק, אם אין לו חולצות אחרות המתאימות ללבישה בחג, מותר לכבס [ויותר טוב לקנות באופן המותר (ראה לקמן סע' ריט) מאשר לכבס].
מקור: עי' שו"ע (סי' תקלד) ומשנ"ב (ס"ק ט), ותוס' (מו"ק יד. ד"ה שאין). ויש לדון להתיר מדין מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג (סי' תקלד ס"א), אך יש להסתפק האם ההיתר הוא רק בבגדים אלו, כיון שאצל רוב האנשים דרכם להתכבס תדיר, או שתלוי בכל אדם לפי רגילותו [אמנם יתכן שבזמננו, גם בגדים אלו נחשבים שדרך בני אדם לכבסם תדיר]. ופעמים שיש לדון משום כבוד הבריות.
[66] שאלה: האם מותר להוסיף בגדי גדולים לתוך מכונת כביסה של בגדי קטנים.
תשובה: אסור להוסיף בגדי גדולים למכונת הכביסה.
מקור: כיון שאיסור הכיבוס אינו מחמת איסור מלאכה, אלא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול (מו"ק יד. תוד"ה ושאר, ותוד"ה ומנודה), לכן לא שייך בזה היתר של ריבוי בשיעורים. אך אם בגדי הגדולים אינם ראויים ללבישה, מותר לכבסם וכדלעיל.
[67] טעמי הדינים, ראה אזמרה לשמך גיליון סוכות חלק ב – נדונים.
[68] רמ"א סי' תרסד ס"א, משנ"ב סק"ח, כה"ח ס"ק כב.
[69] עי' בכור"י סי' תרסד ס"ק ד, וכה"ח שם סק"ג, ועי' עוד באבודרהם סדר תפילות סוכות, שבולי הלקט סי' שעא
[70] עי' שו"ת משיב דבר סי' טז, שו"ת תורת רפאל סי' ב, נמוקי או"ח סי' תרסט ס"ק ב
[71] שעה"צ ריש סי' רלח, ואפי' בלילות חוה"מ והו"ר, אך בליל שישי וליל שבת ויו"ט אומרים.
[72] שער הכוונות (פ' ואתחנן, הובא בכה"ח סי' תרסד ס"ק ג-ד, וע"ש עוד מה נוהגים לומר), ביכורי יעקב (סי' תרסד ס"ק ד), ועי' שו"ת לבושי מרדכי (תניינא סי' קפו). ויש הנוהגים לקרוא תהלים אף לפני חצות. מנהג אמירת התהלים מוזכר גם ביסוד ושורש העבודה (שער יא פט"ו) ובסידור היעב"ץ.
[73] כה"ח שם.
[74] והוא אחד מחמש השכמות (עי' שע"ת סי' תרסד)
[75] עי' או"ח סי' קנד, שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' נז. וראה מנהגים נוספים בסוף הלכות שמח"ת.
[76] עי' מנורת המאור, ביאור הגר"א וערוך השולחן סי' תרסד.
[77] עי' מנורת המאור, ביאור הגר"א וערוך השולחן סי' תרסד.
[78] בגמ' (סוכה מח) ובשו"ע (סי' תרסו) נאמר שלא יסתור אדם סוכתו בחג, ונאמרו בדבר ג' טעמים:
רש"י כתב שהוא משום שחובה לאכול בסוכה, וייתכן שיצטרך לאכול.
הר"ן כתב שהוא משום שכתוב 'בסוכות תשבו שבעה ימים', ומזה נלמד שצריך שתהא לו סוכה כל שבעה.
המאירי כתב שהוא משום ביזוי מצווה ופריקת עול.
מעבר לטעמים אלו, יש בפירוק הסוכה איסור משום 'סותר' שלא לצורך המועד [ועי' מאמר מרדכי ובה"ל סי' תרלז, ויל"ע בדבריהם]. אמנם איסור 'סותר' לא נאמר לצורך דבר האבד.
[79] בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ אוסר, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' סט נראה שמותר, וע"ע בשו"ת קרן לדוד סי' פט, שו"ת מחנה אברהם סי' מד, שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת סי' צט-ק, ובשו"ת משנה שכיר ח"א סי' א שמתיר.
[80] משום שיש לדון להקל לשבת מפני שיש מחיצה של בני אדם העומדים סביב לרוקדים וחוצצים בין היושב לבין הספר תורה, וכן מטעם שבזמן ההקפות זהו מקומו של הס"ת (עי' יו"ד סי' רמב סע' טז), ומטעמים נוספים.
עי' ערוך השולחן (יו"ד סי' רפב, ה) משנ"ב (סי' קמו ס"ק יז), שעה"צ (שם ס"ק יח).
[81] לטעמי הדין, ראה אזמרה לשמך גיליון סוכות חלק ב – נדונים.
[82] ישנם מנהגים נוספים בעניין ד' המינים והערבות החבוטות לאחר החג, ונביא מקצתם:
יש השומרים את ההושענות אצלם בבית, והוא סגולה לשמירה ולזש"ק.
ויש השומרים אף את הלולב ומיניו, ואף הוא סגולה לשמירה (עי' חיד"א שהוכיח כן מהירושלמי שבת פ"ב ה"ו).
יש השומרים את האתרוג ועושים ממנו ריבה לטו' בשבט, ויש המשתמשים בו כסגולה ללידה קלה.
יש המשתמשים בהדס כבשמים בכל מוצ"ש [ויקפיד לבדוק אם עדיין יש בו ריח לאחר זמן].
[83] ושורש מחלוקתם בביאור דברי הגמרא (סוכה לו ע"א) רב חנינא מטביל באתרוג ונפיק ביה, והיינו שאף שהיה נחסר היה נוטלו, וביארה הגמרא שהמדובר בשאר ימי החג שאין חובת הנטילה אלא מדרבנן, ולקיום חובה זו כשר אף אתרוג חסר, ולמדו מזה הרמב"ם (לולב פ"ח ה"ט) והגאונים (הובאו בבית יוסף סימן תרמט) והר"ן (סוכה טו ע"ב) שכל פסולי האתרוג הפסולים משום חסרון הדר אינם פוסלים אלא בחובת הדאורייתא שביום הראשון, אבל בשאר ימי החג כשרים, שדעתם שאין פסול אלא משום הדר וגם חסר אינו פסול אלא משום הדר, ואולם דעת התוספות (סוכה כט ע"ב) והרא"ש שבכל שבעת ימי החג פוסל חסרון הדר, והטעם שאתרוג החסר כשר בשאר ימים הוא משום שהחסר אין בו חסרון הדר ואין פסולו ביום הראשון אלא משום שאין זה לקיחה תמה, ומהכתוב 'ולקחתם לכם' למדים שצריך שתהיה לקיחה תמה, ומטעם זה ביום הראשון פסול שאין מתקיים לשון הכתוב, אבל בשאר הימים כשרה אף לקיחה שאינה תמה, אמנם דבר שפסול משום חסרון ההדר פסול אף בכל ימי החג.
[84] רבי עקיבא איגר (בכתבים שבסוף הדרוש וחידוש, במכתב לר' שלמה זלמן מק"ק גלונא).
[85] וראה לעניין פסול חסר בסעיפים ז – ח, לעניין פסול שינוי מראה בסעיף כד, ולעניין נקטם ראש הלולב בהקדמה לדיני נקטם ראש הלולב.
[86] והדרך למדוד את השיעור היא בהכנסת האתרוג למים, ואם מחמת האתרוג יצאו מים בכמות של 100 סמ"ק האתרוג כשר [ומכיוון שמשקלו הסגולי של האתרוג נמוך ממשקל המים, די במשקל של כ-90 גרם אתרוג, כדי שיהיה בו 100 סמ"ק]. אולם נכון ליטול שיעור גדול יותר מזה ולכל הפחות 110 סמ"ק [ובמשקל - משקלו 100 גרם, ויש מקפידים לקחת במשקל 110 גרם בכדי לצאת מכל חשש], משום שעד התקדש החג מתמעט קצת משיעורו ויש לחשוש שיחסר. ואם נחסר שיעורו והצטמצם לפחות מהשיעור הראוי במהלך ימי החג, לדעת המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן תרמח ד"ה פסול) אין לברך עליו, ולדעת החזון איש (סימן קמח סק"ח) יכול לברך עליו שאין הצורך בשיעור גודל כביצה אלא כדי שיהיה בו גמר פרי, וזה כבר גמר פריו. וכן מבואר מדברי רבי עקיבא איגר (סימן תרמט ס"ו).
[87] השיעור הגדול של 100 סמ"ק הוא שיעור חזון איש, ובמשנה ברורה (סימן תפו סק"א) מבואר שלעניין מצוות דאורייתא יש להקפיד לשער כפי השיעור הגדול, ומטעם זה ביום הראשון יש להקפיד שיהיה באתרוג שיעור זה, אמנם גם בשאר ימי החג יש להקפיד על שיעור זה, כפי שכתב המשנה ברורה (שם סק"ב) שאמנם לעניין מצוות דרבנן אפשר לשער כפי השיעור הקטן [עי' ביאור הלכה סי' רעא סע' יג], אבל במקום שמברך עליהם יש להחמיר לשער כפי השיעור הגדול משום חשש ברכה לבטלה. ומטעם זה יש לקנות אתרוג שיש בו לכל הפחות שיעור 100 סמ"ק. ואמנם בשעת הדחק יש מקום להקל לברך על אתרוג שיש בו כביצה אחת (57 סמ"ק) ע"פ החת"ס סי' קפא מובא בבה"ל סי' תרמח ד"ה 'פחות מכביצה', שאם התקטנו הביצים גם האתרוגים נשתנו, עיי"ש.
[88] משנה ברורה (סימן תרמח שער הציון אות סה), ושם הביא שדעת הלבוש שהפסול הוא לפי שאין דרכו להיות כן, ולפי"ז פסול כל שבעה לכו"ע, אך בראשונים (יראים תכב, ומחזור ויטרי שע) מבואר שהחסרון הוא שאינו הדר.
[89] מדברי המשנה ברורה (סימן תרמח ס"ק כד, כה, נג, ובשעה"צ שם אות כז) יש משמעות כשיטה א' שכל שהתקלפה הקליפה העבה אף שאין הקילוף מגיע למקום הבשר הלבן פסול הוא [לדעת הר"ן והרמב"ם שנפסקה הלכה כמותם], ואילו בדברי המטה יהודה (סימן תרמח ס"ק ז) והגרי"ז (חידושים על סוכה) מבואר כשיטה ב' שרק אם התקלפה כל הקליפה העבה עד הבשר הלבן [ולא עד בכלל] פסול, ואולם דעת החזון איש (סימן קמז סק"א) שלכו"ע אין האתרוג נחשב לחסר אלא כשנחסר מבשרו הלבן, וחסרון בקליפה העבה הירוקה או הצהובה אינו נחשב לחסרון, אלא שאין להקל כשהגיע הנקב למקום הבשר ורואים צבעו הלבן שכן אי אפשר לצמצם וודאי נחסר כבר מהבשר הלבן. ולמעשה אם החסרון אינו מגיע עד מקום הבשר הלבן אפשר להקל [במקום הצורך] כשיטה ב', אבל אם מגיע לבשר הלבן אין להקל כלל, שהרי יש לחוש שנחסר מבשר האתרוג עצמו.
[90] לדעת השלחן ערוך - אף אם חסר פסולו משום שאינו הדר, לדעת השו"ע חסרון בהדר אינו פוסל בשאר הימים, ולדעת הרמ"א שהדר פסול כל שבעה, כאן הפסול הוא משום חסרון לקיחה תמה ומטעם זה כשר בשאר הימים (ראה לעיל הערה 83).
[91] ביכורי יעקב (סימן תרמט ס"ק לט). וכבר מצינו כן בראב"ד (תמים דעים סימן רלג) ובמאירי (סוכה לו ע"ב).
[92] ע"פ דברי הש"ך בנקה"כ יו"ד סי' לד, ויש בזה דעות נוספות ואכמ"ל.
[93] כשודאי לא חסר בו שיעור איסר, וטעם כשרותו משום שספק ספיקא הוא שמא אינו חסר כלל, ואף אם חסר שמא הלכה כדעת הפוסקים שאין חסר פוסל אלא כאיסר. משנה ברורה (שם ס"ק יא).
[94] שלחן ערוך (סימן תרמח ס"ב) וכפי מסקנת המשנה ברורה שם (סק"ו ובשער הציון אות ה) כדעת המגן אברהם שנקב מפולש פוסל אף כשאין בו חסרון כלל, ודלא כדעת הפרי מגדים בדעת הט"ז.
[95] בשלחן ערוך (שם ס"ג) הובאו שתי דעות בזה אם נקב שעד חדרי הזרע פוסל, וכתב המשנה ברורה שם (ס"ק יד) שמעיקר הדין יש להחמיר כדעת הפוסקים שאף באופן זה פסול, אבל בשעת הדחק אפשר להקל כדעת המכשירים, ויש להוסיף שבאופן שאין בנקב חסרון כלל, יש לצרף לקולא את דעת הראשונים שאף נקב המפולש מצד לצד אינו פוסל כשאין בו כל חסרון.
[96] אמנם אם יכול לבדוק בקל על ידי הכנסת חוט דק וכדומה, ראוי שיבדוק הדבר.
[97] כאמור לעיל הערה 89 לדעת המשנה ברורה קילוף מעט מהקליפה העבה פוסל לפי דעת הר"ן וכשר לדעת הרא"ש, ואילו לדעת החיי אדם והחזון איש אין קילוף פוסל במקצתו אלא רק בחסרון בשר האתרוג.
[98] כתב התרומת הדשן (סימן צט) שבלטלעך אלו אף הגבוהים מהאתרוג אינם בכלל חזזית, ואולם דעת המהרי"ל שאם גבוהים מגובה האתרוג הוי בכלל חזזית.
[99] אמנם לשון הפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סוף סימן תרמח – '..אשרי מי שיוכל ליקח אתרוג נאה הדר ונקי מכל', ובחיי אדם כלל קנא' סע' ח –'...לכן הירא את דבר ד' ישתדל לקנות אתרוג בלא חזזית ובהרת'.
[100] גובה המורגש ולא רק חיספוס בלבד.
[101] כשהן פרודים ונחשבים שנים, שאם לא כן הרי זה כבלטעל אחד הכשר לכתחילה מתחת לחוטם.
[102] רא"ש (פ"ג סימן כב).
[103] תרמח סע' טז.
[104] ר"ן וריטב"א סוכה לה. אורחות חיים הל' לולב אות טז בשם הראב"ד תמים דעים סימן רלב, וכן פסק השלחן ערוך סימן תרמח סי"ב)
[105] סי' תרמח סע' יב.
[106] ט"ז (שם).
[107] שהטור היקל במנומר במראה כשר, ואילו לעניין נקלף לא הכשיר אלא במראה האתרוג עצמו ממש, ומבואר שקילוף המשנה ממראה האתרוג חמור דינו. וכן מבואר מדברי המשנה ברורה שבסימן תרמח (ס"ק נה שעה"צ סב) כתב שמעיקר הדין מנומר במראה כשר כשר, ואילו בס"ק כו לעניין נקלף שהשתנה מראהו לאחד מהמראות הכשרים לא היקל אלא בשעת הדחק.
[108] ויש לדון אם סופו להצהיב על ידי נתינתו באחסון עם תפוחי עץ ושאר פירות צהובים האם כשר אף שהוא ירוק לגמרי.
[109] ודעת הב"ח שהירוק פסול משום חסרון הדר, ומטעם זה הצריך שיהיה האתרוג כולו צהוב. ויש שהידרו כדעתו אולם הכרעת המשנה ברורה (סימן תרמח ס"ק סה שעה"צ אות סט) שאין בירוק חסרון הדר, ואינו פסול אלא משום שלא נגמר גידולו.
[110] ואמנם נחלקו בזה הפוסקים (עיין חיים וברכה אות שב), ונראה להחמיר בזה.
[111] דעת תורה (סימן תרמח סט"ז).
[112] סימן תרמח סע' י, וכן בשו"ע הגר"ז (שם ס"כ) אם לא בשעת הדחק.
[113] שם ס"ק מא.
[114] סימן קמז.
[115] מבי"ט (ח"ג סימן מט) מגן אברהם (שם ס"ק טז) משנה ברורה (ס"ק מו) חזון איש (סימן קמז).
[116] כן מבואר מדברי החתם סופר (סוכה לו ע"א) המובא בהערה לקמן הערה 120, ואמנם הגר"ז (סימן תרמח סכ"ג) כתב בשם המבי"ט שאין פסול שינוי מראה וחזזית אלא כשנגרם מחמת האתרוג עצמו ולא כשנגרם מגורם חיצוני, אכן כיון שמצינו במשנה ברורה (סימן תרמח ס"ק מט) שהביא דברי המבי"ט רק לעניין פסול חזזית ולא הביאו לעניין שינוי מראה, מוכח שדעתו שלעניין שינוי מראה יש לפסול אף שינוי הבא מחמת גורם חיצוני. ועוד יש לדון שאף שנפסק בשו"ע (סי' תרמח סע' ט, יב) כשיטת הרא"ש שכל מקום השיפוע נקרא חוטם, כיון שנחלקו הראשונים מה הגדרת החוטם יש לצרף כאן כמה ספקות להקל – ספק אם מגיע מריסוס, וספק אם זה נקרא חוטם.
[117] הר"ן (סוכה לה ע"ב) כתב שמנומר במראות כשרים כשר והביא שיש מי שפוסל, ולהלכה השלחן ערוך (סימן תרמח סט"ו) הגר"א (שם) ושו"ע הגר"ז (שם) פסקו שכשר, והבכורי יעקב פסל, ובמשנה ברורה (שם ס"ק נה) כתב שלמעשה צריך עיון.
[118] שאף לדעת הפוסקים (המובאים במשנה ברורה ס"ק נה) שאתרוג המנומר במראות כשרים פסול מכל מקום אין זה אלא פסול של נימור, אבל המראה כשר הוא, ורק מראה שחור ולבן שפסולם משום המראה עצמו פוסלים בחוטם במשהו. משנה ברורה (סימן תרמח ס"ק מה).
[119] באופן כללי כאשר האתרוג מקבל מכה על ידי משמוש היד או שנחבט בקופסא, או מצפרניים, טוב לשוטפו מיד במים כדי שלא ישתנה צבעו.
[120] ואף אם השתנה ברוב היקף האתרוג, מכל מקום כשר הוא משום שעיקר לדינא שהמנומר במראות כשרים כשר, וכאן יש יותר להקל שהרי שינוי המראה נוצר מדבר חיצוני ולא מהאתרוג עצמו ויש מהפוסקים הסוברים שלעולם אין פסול שינוי מראה בדבר שבא מחמת מאורע חיצוני. ואולם כתב החתם סופר (סוכה לו ע"א) שאתרוג שהשתנה צבעו על ידי משמוש היד בימי חג הסוכות כשר שזהו הידורו שמשמשו בו למצוה. ומבואר מדבריו שבלא טעם זה היה האתרוג נפסל בשינוי מראה זה ולשיטתו יש לפסול שינוי מראה שנוצר מחמת משמוש היד לפני חג הסוכות, ויש חולקים, ראה לעיל הערה 116.
[121] הר"ן בדעת הרי"ף (סוכה פ"ג).
[122] בית יוסף סימן תרמח.
[123] ט"ז (שם ס"ק יא).
[124] רמ"א (סימן תרמט ס"ה).
[125] מגן אברהם (שם ס"ק יז) בשם מגיד משנה. וכמבואר לעיל בהקדמה טעם השיטות שהדר פוסל כל שבעה.
[126] ואם נפל הפיטם ולא נעשה גומא במקום נפילתו, ששוה הוא לגובה האתרוג, דעת הט"ז והמגן אברהם (סימן תרמח) שכשר ואינו נחשב ניטלה פיטמתו, ודעת הב"ח שאף באופן זה יש בו פסול ניטלה פיטמתו וכן הוכיח הב"י בדעת הר"ח.
[127] שלחן ערוך (סימן תרמח ס"ז)
[128] והאופן שבו ניתן להבחין אם נפל הפיטם כבר בעודו על העץ כתב המשנה ברורה (סימן תרמח ס"ק לב) שהוא לראות במקום הפיטם שאם יש בו גומא מוכח שכבר נפל בעודו על העץ, אבל אם אין בו גומא פסול. ולמעשה ברבים מאתרוגי זמנינו גם הפיטמות הנופלים בעודם על העץ אין בהם גומא זו, וישנם סימני זיהוי אחרים.
[129] שלעניין שאר הימים יש לצרף דעת הרמ"א (סימן תרמט ס"ה) שאין בהם כלל פסול ניטלה פיטמתו.
[130] שלחן ערוך (שם ס"ח).
[131] ביכורי יעקב (סימן תרמח סק"א) ופרי מגדים (שם אש"א סק"ז) וראה בביאור הלכה שם מה שתמה בזה.
[132] המגן אברהם (סימן תרמח) הביא משו"ת הרמ"א (סימן קכו) בשם מהר"ם פאדואה שלשה סימנים לבדוק אם האתרוג מורכב: א. אתרוג מורכב חלק הוא ואילו האתרוג המקורי הכשר יש בו בליטות בכל גופו. ב. אתרוג המורכב מקום עוקצו בולט, ואילו המקורי מקום עוקצו שוקע. ג. אתרוג המורכב תוכו רב וקליפתו מועטת ודקה, ואילו המקורי תוכו מועט וקליפתו הלבנה עבה.
[133] חתם סופר (סימן רז) וביכורי יעקב (תוספת ביכורים) והובאו דבריהם במשנה ברורה. ולעניין שעת הדחק שקנה אתרוג שלא מזנים המוחזקים במסורת כתב המשנה ברורה שאפשר לסמוך על סימנים אלו בדיעבד.
[134] כפי שיעור הגדול (שיעור חזו"א), וכאמור לעיל שיש להחמיר לעניין ברכה ליטול שיעור הגדול.
[135] תוספות (סוכה לב ע"ב ד"ה נחלקה), ובבית יוסף (סימן תרמה) פירש שדבריהם אמורים בלולב שיש לו שתי תיומות [העלים אמצעים המסיימים את השדרה], והט"ז פירש שאף כשיש תיומת אחת כל שהתרחק מהעלה שעל ידו נחשב בכלל נחלקה התיומת.
[136] הרי"ף והרמב"ם
[137] סמ"ק בשם רש"י (הובא בתרומת הדשן סימן צו)
[138] אור זרוע בשם רש"י (תרומת הדשן שם).
[139] ר"ן שם.
[140] ריטב"א ור"ן (שם) בשם יש מפרשים. ראה סיכום שמונה שיטות בראשונים בדין זה בביכורי יעקב סי' תרמה סק"ט.
[141] כתב רבינו ירוחם (דף נח) "כל הפסולים פסולים כל ז' משום שאינו הדר, חוץ מנסדק ונחלקה התיומת שפסולים משום לקיחה תמה כשרים בשני". וכן פסקו המגן אברהם (סימן תרמח סק"ו) הגר"ז (שם ס"י), הביכורי יעקב (סימן תרמה ס"ק יח) המשנה ברורה (ס"ק טז)
[142] רבי עקיבא איגר בדעת תוספות (סוכה כט ע"ב ד"ה נקטם), חיי אדם (כלל קמט ס"י) וחזון איש (סימן קמה סק"ד).
[143] שלחן ערוך (סימן תרמה ס"ג), ולמעשה אף לבני ספרד – לעניין ברכה יש לחוש לדעת הרמ"א שפוסל ולא לברך.
[144] רמ"א (סימן תרמה ס"ג).
[145] הט"ז הגר"א (שם).
[146] משמעות הרמ"א שם.
[147] לדעת הגר"א שם כשר, ולדעת הט"ז כל שיש בו יותר מטפח פסול, וכן פסול לדעת רבי עקיבא איגר שם ולדעת החיי אדם. ומדברי המשנה ברורה (ס"ק טז) נראה שנקט לעיקר הדין להקל כדעת הגר"א.
[148] ט"ז שם.
[149] רבי עקיבא איגר וחיי אדם שם. ומקורם מדברי הריטב"א והר"ן סוכה לא: בתירוצם השני, ומבואר שם שאין טעם הפסול משום שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו (ריטב"א כט:), אלא טעם הפסול הוא שלא ימשיך להפתח ע"י הנענועים. ולפי"ז אם ידביקו את העלים שלא יפתחו עוד - הלולב כשר. אמנם רעק"א בסוכה שם (וכן בדו"ח במכתב עמ' 176) כתב לפסול בגלל ש'עשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג', אבל כיון שבראשונים הנ"ל מבואר שטעם הפסול הוא כיון שסופו ליחלק לגמרי, וכן פסק המשנ"ב (סי' תרמה ס"ק יט) - לכאורה לשיטתם אפשר להקל ע"י הדבקה. אכן למעשה נראה שאף אם ידביקו את העלה לא מהני כיון שאנו דנים כאילו נפתח כולו בפועל ולא בגלל שסופו להפתח לאחר זמן.
[150] כתב רבינו ירוחם (דף נח) "כל הפסולים - פסולים כל ז' משום שאינו הדר, חוץ מנסדק ונחלקה התיומת שפסולים משום לקיחה תמה כשרים בשני". וכן פסקו המגן אברהם (סימן תרמח סק"ו) הגר"ז (שם ס"י), הביכורי יעקב (סימן תרמה ס"ק יח) והמשנה ברורה (סימן תרמה ס"ק טז).
[151] רבי עקיבא איגר בדעת תוספות (סוכה כט ע"ב ד"ה נקטם), חיי אדם (כלל קמט ס"י) וחזון איש (סימן קמה סק"ד).
[152] השיטה הפוסלת המובאת בהערה הבאה לא הובאה להלכה בשולחן ערוך רמ"א ומשנ"ב, וכן לדעת כל הראשונים שהובאו לעיל גבי נחלקה התיומת – לולב זה כשר, ולכן מעיקר הדין אין לחוש לזה.
[153] שיטת הגאונים המובא בתוס' (ב"ק צו), ב"ח ופמ"ג וביכורי יעקב (סי' תרמה).
[154] יש דרכים שונות איך לבדוק אם יש שתי תיומות ללולב ואכמ"ל, ולמעשה נראה שאינו מצוי כל כך, ורבים טועים בזה.
[155] לבושי שרד.
[156] דעת תורה.
[157] כתב רבינו ירוחם (דף נח) "כל הפסולים פסולים כל ז' משום שאינו הדר, חוץ מנסדק ונחלקה התיומת שפסולים משום לקיחה תמה כשרים בשני". וכן פסקו המגן אברהם (סימן תרמח סק"ו) הגר"ז (שם ס"י), הביכורי יעקב (סימן תרמה ס"ק יח) והמשנה ברורה (ס"ק טז)
[158] חזון איש (סימן קמה) בדעת תוספות.
[159] ממשנה ברורה (סימן תרמה ס"ק לב), ואף בני ספרד יש שמחמירים בזה.
[160] עיטור ומאירי.
[161] שער הציון (שם ס"ק לג).
[162] בסוכה לב איתא "לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול". ויש בראשונים כמה פירושים בביאור דין זה, מובא בשו"ע (סי' תרמה סע' ג-ד). שיטת הרא"ש היא שכל הלולב אינו אלא תיומת אחת. שיטת הרמב"ם שכל העלים אינם כפולים. שיטת רש"י שכל העלים הם מצד אחד של הלולב. שיטת נוספת של הכלבו שמובא ברמ"א (סי' תרמה ס"ס ג) שההלכה נאמרה על העלה האמצעי שאינו כפול כלל. ואף לפי שיטתו נראה שאם רוב העלה כפול – די בכך. ואף שהריטב"א והר"ן כתבו שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג, זה צירוף של כמה חומרות יחד, ולכן נראה שהלולב כשר לכתחילה.
[163] עי' הערה קודמת.
[164] תוספות (סוכה כט ע"ב ד"ה נקטם, ב"ק צו ע"א ד"ה נקטם).
[165] ר"ח שם ורא"ש (סוכה פ"ג).
[166] רש"י (סוכה כט ע"ב ד"ה נקטם).
[167] בית דוד (סימן תמח) וכף החיים (סימן תרמה).
[168] משנה ברורה (סימן תרמה ס"ק כט) חזון איש (סימן קמו סק"ו).
[169] וכך הם רוב הלולבים המצוים בזמנינו שאף אם נקטמו אין קטימתם ניכרת לעין אלא על ידי התבוננות ומשום כך אינה פוסלת אותם. ועיין פרי מגדים (סימן תרמה משב"ז סק"ו) וביכורי יעקב (סי' תרמה ס"ק טז).
[170] הטעם הוא, כיון שיש הסוברים שפסול נקטם אינו אלא אם נקטמו רוב העלים (ראה בהקדמה), וספק אם הלכה כמותם, וכן יש ספק בעצם אם באמת נקטם, הוי ספק ספיקא וכשר.
[171] שלחן ערוך (סימן תרמה ס"ט). ולולב שיש בראשו כיפוף הנקרא קנעפ"ל י"א שאין בזה חשש, ויש אף המקפידים ליטול דוקא לולב כזה.
[172] שלחן ערוך (סימן תרמה ס"א) ומשנה ברורה (סק"ג).
[173] סוכה לב, שולחן ערוך (סי' תרמה ס"ח).
[174] שע"ת שם.
[175] משנה ברורה (סי' תרמה ס"ק כב), אבל החזון איש (סי' קמה ס"ק יא) חולק וסובר שאף לדעת הראב"ד אין לפסול אלא כשיבשו רוב עליו.
[176] ומטעם זה לולב משנה שעברה פסול שודאי יבש הוא.
[177] שו"ע (סי' תרמה ס"ה).
[178] כיון שזה חידוש של הראב"ד ובשאר ימים לדעת השו"ע כשר לא צריך להחמיר בזה.
[179] עי ריטב"א (סוכה כט:, וביאור הגר"א (סי תרמח ס"ט), אך שם בריטב"א מדובר דוקא כשזה יבש לגמרי (חזו"א סי' קמה ס"ק יא), והמשנ"ב (סי' תרמה ס"ק כב) לא הזכיר דעה זו. ועי' בה"ל (ס"ס תרמה).
[180] חזו"א סי' קמה ס"ק יא.
[181] בית יוסף (סי' תרמה), מאמר מרדכי (שם ס"ק ד), ואף שיתכן שנחלק העלה האמצעי או שהוא הימנק בכל זאת אין לחוש.
[182] כיון שלדעת הרמ"א (סי' תרנא ס"ט) צריך לכסכס בעלים וכשיש קורא א"א לכסכס לכן אין לקחת לולב עם קורא, אמנם לדעת השו"ע שם אין דין כסכוס לכן שפיר דמי.
[183] לפי שיעור חזו"א עי' לעיל הערה 87.
[184] חזון איש (סי' קמו סק"ח)
[185] שו"ע (סי' תרנ ס"א).
[186] שולחן ערוך (סי' תרמו ס"ה) בשם הראב"ד, ולשיטת הגאונים המובאת בטור שם אם נשר עלה אחד פסול, ועי' בשעה"צ (ס"ק יט), ולהלכה אם נשר אחד עלה אחד כשר אך אינו מצוה מן המובחר וכדלהלן גבי ערבה סע' סח.
[187] את מדידת רוב השילוש משערים ממקום יציאת העלים התחתונים ביותר, ורוב השילוש לכתחילה יש להקפיד שיהיה גם רוב הקנים וגם רוב שיעורו (עי' חזו"א סי' קמו ס"ק ח).
[188] התוספות (סוכה לב ע"ב ד"ה תלתא טרפי) כתבו שצריך שיהיו העלים סמוכים ודבוקים זה בזה, וכן מבואר ברא"ש (שם פ"ג סימן ח) שכתב "ומיקרי שפיר כשהן סמוכין זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו אף על פי שכל אחד בעוקצו".
[189] בשם החזון איש (קה"י סוכה סימן כו)
[190] ראה לעיל סע' נט ולהלן לגבי ערבה סע' סח.
[191] בבה"ל (סד"ה "ולעיכובא ברובו") הביא את דברי הפרמ"ג והביכורי יעקב ומבואר מדבריהם שרוב ג"ט ע"י צירוף כשר הוא, ונראה שה"ה לעניין מצוה מן המובחר של ג"ט שלמים.
[192] שערי תשובה (סימן תרמו) בשם מור וקציעה.
[193] ביכורי יעקב (סי' תרמו) וכן דעת החזון איש (סימן קמו).
[194] סוכה לב: 'ענף עץ עבות' – שענפיו חופים את עצו, רש"י ור"ן ורש"ש שם, ביכורי יעקב (סי' תרמ ס"ק יא).
[195] שלחן ערוך (סימן תרמו סעיפים ו,ח,י)
[196] משנה ברורה (סימן תרמו ס"ק לא). והגדרת יבש, ראה להלן בדיני ערבה סע' ע.
[197] סי' תרמו משנ"ב ס"ק לג, שעה"צ ס"ק לו, חזו"א סי' קמו ס"ק לא.
[198] לפי שיעור חזו"א, עי' לעיל הערה 87.
[199] שו"ע (סי' תרנ ס"א).
[200] דעת המגן אברהם שלכתחילה נכון שלא ליטול ערבה שנשרו מקצת עליה, ודעת האליה רבה שאף לכתחילה כשרה. וכתב המשנה ברורה (סימן תרמז ס"ק יא) שכאשר הערבות מצויות טוב להדר לכתחילה כדעת המגן אברהם.
[201] שו"ע הרב (סימן תרמז ס"ה) וז"ל: "...ומכל מקום לכתחילה אין לקח אותה אם אפשר לו בקל למצוא אחרת שלימה שלא נשרו מעליה כלום, שהשלימה היא מצוה מן המובחר". וכדלעיל גבי הדס סע' סא.
[202] עי' בחזו"א (סי' קמו ס"ק לב, לה) מה שכתב בזה, ולמעשה המנהג להקל.
[203] שער הציון (סימן תרמז אות ו).
[204] מקור דין זה בסי' תרמו ס"ז לגבי הדס, וה"ה לגבי ערבה.
[205] בסוכה לג: שנינו שערבה כמושה כשרה וכן הוא בשו"ע (סי' תרמז ס"ד), ומשמע שכשרה בדיעבד, וכ"ה בערוה"ש (שם ס"ח), וכ"נ לדעת המג"א (שם ס"ק ג) שמובא במשנ"ב (שם ס"ק יא).
[206] סוכה לג, שולחן ערוך (סימן תרמז ס"ב), בה"ל (סי' תרמה ס"ו ד"ה פסול
[207] רמב"ם (לולב פ"ז ה"ג) רא"ש (סוכה פ"ג הי"ג) שלחן ערוך (סימן תרמז ס"א). ועיין משנה ברורה (שם סק"ג).
[208] חיי אדם (כלל קנ סק"ט) ביכורי יעקב (סימן תרמז סק"ב) קיצור שו"ע (סימן קלו ס"ה).
[209] מטה אפרים (סימן תרג ס"ה).
[210] דרשות חתם סופר (ח"א עמ' לח).
[211] אלף המגן (סימן תרמח).
[212] עי' משנ"ב סי' תרנח ס"ק י, ובשע"ת שם בשם המחנ"א. וראה אזמרה לשמך חלק ב בהרחבה.
[213] וזה מועיל כמבואר בגמ' ב"ק קב:, חו"מ סי' קפג. ואף אם יש לו כמה בנים אין בזה חסרון של ברירה, עי' חזו"א דמאי סי' טז, וקצוה"ח סי' סא, ושאג"א סי' צג.
[214] קניין הגבהה מועיל במתנה מדאורייתא, עי' תוס' ע"ז עא, משנ"ב סי' תמח ס"ק טו, אמנם הרמב"ן חולק, עי' קצוה"ח סי' קצח. אך יש שיטות שקניין דרבנן מהני לדאורייתא.
[215] עי' משנ"ב סי' תרנח ס"ק כח, בה"ל סי' תרנז, חו"מ סי' ער.
[216] בכורי יעקב סי' תרנח ס"ק ה.
[217] וכדין חצר השותפין שקונה, ב"ב פד, חו"מ סי' רס. ואפי' אם הבית [החצר] שאול – עי' חו"מ סי' שיג וקצוה"ח שם.
[218] סי' תרנא ס"ק ג, ס"ק ו, ס"ק נו.
[219] כה"ח סי' תרנא ס"ק ה.
[220] סי' תרנא ס"ק נו.
[221] כה"ח שם ס"ק קכג-קכד, וכתב שם שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הד' מינים, חוזר ומברך ברכה זו, אך למעשה אין לברך וכד;ברי הברכ"י שם ס"ק ט וכה"ח ס"ק קכב שאף אם דיבר, לא יברך, אמנם בבה"ל שם ד"ה ואם סח הכריע שבדיבר חוזר ומברך.
[222] פסולים שלא חוזרים ומברכים עליהם ביום הראשון:
כשיש הדס אחד כשר, אפי' אם ב' ההדסים האחרים פסולים
נקטם ראש הלולב/הדס/ערבה.
יבש התיומת בלולב, וחוזרים לברך רק אם יבשו רוב העלים באופן שנפרכים בציפורן, וזהו דבר שלא מצוי כלל.
היבשות הפוסלת בהדס וערבה היא רק אם רוב העלים הלבינו, ונפרכים בציפורן.
עלה האמצעי פתוח, וחוזרים לברך רק אם נפתחו רוב העלים, ורוב כל עלה ועלה
אתרוג עם בלעטלאך
אתרוג חסר כל שהוא, וחוזרים לברך רק אם חסר כאיסר (קוטר של 3.3 מ"מ).
נקב באתרוג, כשאינו מפולש מעבר לעבר.
פסולים שלא חוזרים ומברכים עליהם במשך השבוע:
ערבה/הדס שנשרו רוב העלים (לעניין ערבה, סי' תרמז ס"ק י).
לולב שנחלקה התיומת, וכן הימנק.
אתרוג שניטל העוקץ או הפיטם.
נקודות שחורות באתרוג.
פסולים שחוזרים ומברכים עליהם כל שבעה:
הדס שרובו לא משולש (סי' תרמו ס"ג, בה"ל שם ס"א)
פחות מכביצה לפי השיעור הקטן, וכך היה מתחילת ברייתו (סי' תרמח סע' כב, בה"ל שם).
[223] עי' תוס' (סוכה לט.), משנ"ב (סי' תרנא ס"ק מא), ביכורי יעקב (שם ס"ק כ), ערוה"ש (שם סע' יג).