האם יתובי דעתא מתיר רק איסורים מדרבנן
הנה לגבי חולה שיש בו סכנה, הותר לעשות עבורו מלאכות דאורייתא בשבת משום פיקוח נפש, וזה מתיר אף לחולה שמחוסר הכרה שיסעו אליו אנשים שיהיו איתו בבי"ח כדי שיטפלו בו כראוי, ויש לדון האם הותר גם לעשות עבורו מלאכה ל'יתובי דעתא', כלומר ליישב את דעתו ולמלאות רצונו בדברים שאינם נצרכים לו באמת, אלא שהחולה שרוי בפחד אם לא יעשו עבורו את הדברים שהוא מבקש. ויש חילוק בזה בין דברים הקשורים ישירות לרפואת החולה לבין דברים שאינם קשורים לרפואתו אלא באים להפיס את דעתו.
ומבואר בגמ' בבא בתרא (קנו':) 'אמר רבי לוי: קונין משכיב מרע אפי' בשבת, ולא לחוש לדברי ר' אליעזר, אלא שמא תטרוף דעתו עליו'.
ובגמ' גיטין (דף עז' ע"ב) איתא, 'ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה', ועי"ש בתוס'.
ומבואר שהתירו לשכיב מרע לגרש בשבת אף שהוא איסור דרבנן, וכן התירו לעשות קנין בשבת אף שהוא איסור דרבנן.
וביארו התוס' עירובין (דף עא'.) והרא"ש בב"ב (פרק ג' סימן נט') שהטעם שהתירו את זה הוא כדי שלא תיטרף דעתו עליו וכמו שמצינו בב"ב קנו' הנ"ל.
וכתב הרא"ש שם 'דנהי דהתירו לקנות משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו, תיקון מנעול שהוא איסור דאורייתא לא התירו אפילו ע"י אמירה לעובד כוכבים'.
חולה שיש בו סכנה בביתו המבקש שילדיו יבואו
אליו בשבת כי רוצה לראותם לפני מותו או בשביל
לצוות להם את נכסיו
הותרו לזה איסורים דרבנן ולא איסורים דאורייתא.
בשו"ע סימן שו' סע' ט' נפסק, 'אסור לומר לא"י שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי'.
ומקור דין זה הוא מדברי המרדכי בשבת סי' שיד' והגה"מ פ"ב מהל' שבת, ולמדו דין זה מהגמ' בב"ב הנ"ל (דף קנו').
וכתבו הלבושי שרד והתוספת שבת שם שהטעם שהתירו לחולה שהולך למות שיקראו לקרוביו שיבואו הוא משום טירוף הדעת שהוא בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת.
והנה כתב המ"ב שם ס"ק מא' ש'התירו אפילו לשכור אינו יהודי רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא לקרוביו במו"ש ג"כ כדי שלא תטרף דעתו עליו', ומבואר שהתירו רק שהקרובים יבואו במוצ"ש, אבל בשבת עצמה אסור להם לבא, ומבואר שיתובי דעתא לא מתיר איסור דאורייתא.
אמנם הפמ"ג (אשל אברהם סימן שו' יח') כתב, 'כל פיקוח נפש שרי אף בדין תורה, כל שכן במידי דרבנן'. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' נד'.
לפי דברי השו"ע הנ"ל, חולה שיש בו סכנה המבקש שיקראו לקרוביו כי חפץ להיות בחברתם, מותר לעבור על איסורי דרבנן לצורך כך אך לא על איסורים דאורייתא [יש לדון האם מותר רק ע"י נכרי או אף ע"י ישראל כשהוא חוץ לתחום].
מדוע לא נתיר איסורים דאורייתא
וצ"ב מדוע לא נתיר איסורים דאורייתא לצורך חולה, הרי טירוף הדעת הוא פיקוח נפש גמור.
ואף בחולה מצינו (הובא לקמן) שיישוב הדעת מתיר לעשות איסורים וא"כ למה כאן לא התירו איסור דאורייתא.
ראיה שהותר איסור דאורייתא בשביל יתובי דעתא
ומצינו בשבת (קכח' ע"ב) "מילדין את האשה וכו' ומחללין עליה את השבת וכו' אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר וכו' איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי - חזיא חבירתה ועבדה לי". הרי שבשביל חשש טירוף הדעת של יולדת התירו להדליק נר בשבת, ומתירים איסור דאורייתא מחמת חשש זה.
ובתוס' שם ד"ה 'קמ"ל' כתבו, 'אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותריכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב'. ולכן מותר לעשות מלאכות דאורייתא הנצרכות לשיכוך כאבים ליולדת.
האם יתובי דעתא מתיר איסורים רק ביולדת או גם
בשאר חולה שיש בו סכנה
יתובי דעתא מתיר לא רק ביולדת אלא גם בכל חולה שיש בו סכנה, כמו שמבואר בראשונים שכתבו שמה שנאמר בגמ' שבת (קכח':) שמדליקים נר ליולדת הוא לאו דוקא ביולדת אלא בכל חולה שיש בו סכנה.
ברמב"ם (פרק ב' בשבת הלכה ב') מבואר גבי חולה שיש בו סכנה, 'אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך וכו' ומחללין עליו וכו' ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר וכו'.
וכן כתב הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה) על דברי הגמ' שבת (קכח':) שמדליקין נר ליולדת – 'שמע מיניה
דמשום יתובי דעתה דחולה בעלמא מחללינן שבתא במילתא דמסתכנא בה'.
גם בשו"ת תשב"ץ (חלק א' סימן נד') כתב 'מכאן נראה שאפי' מפני ישוב דעתו של חולה ואפי' אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקין את הנר אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת'.
וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק ד' סימן רמה') 'שכותבין כל קמיע אפי' בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו'.
חולה מאושפז שיש בו סכנה ומבקש שרופא מומחה
מסוים יבא לטפל בו בשבת
והנה מבואר בדברי התוס' בשבת קכח' הנ"ל שאם המלאכה ליישוב הדעת של החולה היא מפני שהחולה מפחד שלא יטפלו בו כראוי – הדבר מתיר לעבור איסורים דאורייתא.
ועוד מבואר בתוס', שלא כל טירוף הדעת מתיר איסורים דאורייתא, ורק ביולדת [וה"ה בכל חולה שיש בו סכנה] שהיא מפחדת שלא מטפלים בה כראוי ועלולה לבא לידי סכנה מהפחד - התירו לעשות מלאכות דאורייתא עבורה, אבל לא התירו איסורים דאורייתא כשהוא מבקש שקרוביו יבואו אליו כי זה לא דבר שנוגע לטיפול בגוף החולה אלא רק להניח דעתו.
ולכן נראה שלא כל דבר נחשב טירוף הדעת כגון אם יולדת רוצה שאמא שלה תהיה לידה וגם תומכת לידה וגם בעלה, וצריכים שלושתם לנסוע בנפרד אליה, אין היתר לזה כי זה לא נחשב יתובי דעתא אלא תענוג ופינוק, ואינו מתיר איסור דאורייתא.
אבל מותר שהם יסעו בשבילה אם היולדת חוששת שהלידה לא תעבור כשורה מבלי העזרה שלהם.
ולפי זה נראה שבמקרה שרוצה שיטפל בו דוקא רופא מסוים, הותר גם איסור דאורייתא, כיון שהוא טיפול בגוף החולה שחושש שלא יטפלו בו כמו שצריך.
חולה/יולדת המבקש שיקחו אותו לבית החולים
המרוחק יותר
ולנסוע לביה"ח רחוק יותר זה תלוי בסיבה, אם בגלל שהיולדת לא סומכת על ביה"ח הקרוב יותר - מותר לנסוע לביה"ח הרחוק, אבל אם זה בגלל שבעיר של בית החולים הרחוק גרה משפחתה, יהיה אסור לנסוע לביה"ח הרחוק יותר, ואף שיותר יתיישב דעתה בבית החולים הרחוק, מ"מ אין זה יתובי דעתא שהותר לחלל שבת בשבילו באיסורים דאורייתא.
חולה מסוכן הנמצא בחדר חשוך וצריך להדליק אור
עבורו
מותר להדליק אור אף באיסור דאורייתא עבורו.
חולה שיש בו סכנה שטוען שיתרפא רק אם יאכל דבר
איסור
איסור דאורייתא לא הותר בשביל זה, ואיסור דרבנן יש להתיר.
חולה שיש בו סכנה ומבקש בשבת שיסעו לצדיק לבקש תפילה/ברכה/סגולה עבורו
איסור דאורייתא לא הותר בשביל זה, ואיסור דרבנן יש להתיר אם הדבר נצרך כדי ליישב את דעתו.
שיטת המגיד משנה גבי מלאכות שאינן צורך הסכנה
כתב המ"מ (פ"ב מהל' שבת הל' יד') שחולה שיש בו סכנה, מותר לעשות כל צרכיו אף בדברים שאין בהם סכנה.
ולכן נראה שמצוי לפעמים שלא יודעים בחולה שיש בו סכנה אם יש צורך להפעיל עבורו מכשירים רפואיים ולא יודעים אם מותר להפעילם, לפי דברי המ"מ הנ"ל יהיה מותר לעשות זאת, ואף באופן שאסור מדאורייתא, אמנם להלכה כתב הבה"ל סי' שכח' סע' ד' שרבים מהראשונים חולקים על כך, ורק באיסור דרבנן אפשר לסמוך על דבריו, ולכן יפעיל בשינוי.
חולה שיש בו סכנה וצריך לנתק אותו בשבת כדי שיוכל לפנות לצרכיו בשירותים, ויש אפשרות להביא לו סיר לעשיית צרכים אך יש בזה חוסר נעימות רבה, ולפעמים עלול לגרום לפגיעה רגשית בחולה וכתוצאה מכך להחמיר את מצבו, מותר לנתק אותו ויש לעשות זאת בשינוי, כיון שכתב הבה"ל שבדרבנן שאפשר לסמוך על המגיד משנה וממילא אפילו אם זה לא פיקוח נפש בכל זאת מותר כיון שזה צורכי החולה ומותר לעשות את כל צרכי החולה ומותר לעבור על איסורים דרבנן.
חולה שקרוב לודאי שאינו מסוכן
בחולה שאין בו סכנה לגבי מלאכות דרבנן, פסק המ"ב (סי' שכח' ס"ק נד') שמותר לעשות המלאכות הנצרכות עבורו בשינוי.
ולגבי מלאכות דאורייתא פסק בשעה"צ (סי' תצו' אות ט') שאיסורים דאורייתא לא הותרו לצורך חולה שאב"ס. אמנם שיטת שו"ע הרב והאגלי טל ותהל"ד שהותר לעבור אף על איסורים דאורייתא לצורך חולה בשינוי.
ולכן, אף שנקטינן כשיטת המ"ב שלא הותר לעבור איסורים דאורייתא לצורך חולה אף בשינוי, אבל לצורך חולה שיש בו חשש סכנה – אף שהוא רחוק - ודאי הותרו מלאכות דאורייתא בשינוי אף לדעת המ"ב.