עריכת קידושא רבא בהולדת בת

מנהג עריכת קידוש וסעודה בשבת לרגל שמחת לידת בת, הובא בכמה מהקדמונים ומהפוסקים, כמו שכתב בטעמי המנהגים (חלק שלישי, עניני מילה) בשם ספר המאור הגדול שמצוה לעשות סעודה ולשמוח בעת בוא נשמת ישראל קדושה מעולם עליון, ואף בנשמת בת עושים יום טוב בעת שקוראים לה שם, שקריאת השם היא זמן כניסת הנשמה העליונה. וכן הוזכר מנהג זה בשו"ת שאלת יעבץ (ח"ב סימן קפ) ובשו"ת דרכי נועם (אה"ע סימן א) וברב פעלים (ח"א אה"ע סימן יב). ויש לדון מהו מקור מנהג זה, מה טעמו, והאם גדרו כסעודת מצוה לענין דיני סעודת מצוה.

והנה מקור המנהג מדברי הגמרא (ב"ק פ.) ששנינו 'רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן', ופירש רש"י (ד"ה ישוע) ששמחת ישוע הבן היא סועדת שמחת פדיון הבן ששמחים על ישועתו שנפדה אולם התוספות שם (ד"ה ישוע) הקשו שלשון ישועה אינו שייך לענין פדיון הבן והביאו בשם רבינו תם שפירש שישוע הבן היא סעודה על כל שנושע הולד בכך שנמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות לכך סעודה.

וכתב התרומת הדשן (סימן רסט) שטעם זה הוא טעם עריכת סעודת שלום זכר שעושים בליל שבת אצל היולדת, ששמחים על שנושע הוולד ממעי אמו. הובאו דבריו ברמ"א (יו"ד סימן רסה סי"ב). והנה טעם זה שייך אף בלידת בת ואמנם ראה בדגול מרבבה (יו"ד סימן קעח) שהקשה שלפי טעם זה מה טעם אין עושים סעודה אף בלידת בת, שאף הבת נושעה ממעי אמה, אכן כאמור מצינו בכמה מהקדמונים שנהגו אף בלידת בת לעשות סעודה ושמחה אמנם מנהג זה אינו מנהג ברור כמו המנהג שעושים שלום זכר שזה מנהג ברור שהוזכר ברמ"א ונתפשט בכל ישראל.

עוד מצינו מקור למנהג זה בדברי הגמרא (בבא בתרא צא:) ששנינו שם 'אמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות וגו', ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו', ופירש רבינו גרשום שם שמשתאות אלו עשה בועז ובלידת כל אחד ואחד מבניו ומבנותיו, וכן כששלחם לחופה עשה משתה לכל אחד. ומבואר שהן בלידת בו והן בלידת בת עשה בועז משתה על לידתם. ולפי המבואר בדברי תוס' לעיל שזהו שמחת ישוע הבן מבואר היטב שאין חילוק בזה בין בן לבת.

ובטעם מנהג זה הנה לדעת רבינו תם הנזכר לעיל, הרי טעמו מפורש שהוא משום שמחת ישועת הבת שנושעה ממעי אמה, ולדעת רש"י שאין עושים שמחה לישועה זו, אפשר שטעם מנהג זה הוא כפי המבואר בט"ז (יו"ד סימן רסה אות יג) שטעם סעודת שלום זכר ללידת זכר היא משום ניחום אבלים שיש לנחמו על כך שהשכיח ממנו המלאך את כל התורה שלימדו במעי אמו כמבואר בגמרא (נדה ל:), ומטעם זה שייכת סעודה כגון זו אף בלידת בת, שהרי אף הבת לומדת במעי אמה את כל התורה כולה ומלאך משכחה כמבואר בפסקי תוספות נדרים (אות סב) שטעם לימוד זה משום כח יצר הטוב, ואף לבת יש יצר טוב. ונמצא שסעודה זו שייכת אף בלידת בת שיש לנחמה על שכחת התורה.

ובגדרה של סעודה זו נראה שלפי המבואר בחות יאיר (סימן ע) שכל סעודה הנעשית לתכלית הודאה להשם על חסדו הרי שאפשר שאף סעודה זו נחשבת סעודת מצוה. ככל דיני סעודת מצוה ויכול תלמיד חכם להנות ממנה, ואף האבל להשתתף בה אבל לא לאכול בה.

סיכום הדברים: יש נוהגים לעשות קידוש ללידת בת יש שנהגו כן בשבת שקוראים לה שם ויש נהגו כן בשבת ראשונה שהולכת היולדת לביהכ"נ ויש שנהגו לעשות כן באחד מימות החול אך מנהג זה אינו מנהג שחייבים לנהוג בו וכל השמועות שיש בעניין זה לגבי עיכוב שידוכים אין להם שום מקור אך הנוהגים לעשות קידוש בלידת בת בתור הודאה להשם נחשב סעודת מצוה.

שו"ת בעניין הדלקת נרות שבת - חלק ה

באופן שהאם אינה שוהה בביתה אם ידליק הבעל או בת גדולה

שאלה: כאשר האמא אינה שוהה בבית בשבת, ויש לה בת יותר מבת שתים עשרה, מי עדיף שידליק את הנרות בעלה או בתה.

תשובה: עדיף שבתה הגדולה תדליק את הנרות, שעיקר מצוות הדלקת הנר באשה[1], ובלבד שתהיה הבת יותר מגיל שתים עשרה שהרי היא גדולה[2].

אורחת ששכחה להדליק נרות אם קנסו אותה להדליק נר נוסף

שאלה: התארחו בבית אחרים בליל שבת ושכחה להדליק נרות האם יש עליה את הקנס שצריכה להוסיף ולהדליק נר נוסף מכאן ולהבא.

תשובה: אורח ששכח להדליק אין קונסים אותו להדליק נר נוסף, כיון שדעת הרבה מן הפוסקים שאורח שאוכל בבית אחרים פטור מהדלקה, וגם לדעת המחמירים דינה הוא להשתתף בפרוטה ולא להדליק, והקנס נאמר דווקא באשה שמוטל עליה להדליק ושכחה ולא באשה זו שלא הוטל עליה כלל להדליק[3].

שכחה להדליק נרות שבת ודולק בבית אור החשמל, אם צריכה להוסיף נר בכל שבת

שאלה: שכחה להדליק נרות שבת, האם תוכל לסמוך על הדלקת אור החשמל שלא לקנוס אותה להדליק נר נוסף בכל שבת.

תשובה: אם הדליקו את תאורת החשמל לאחר פלג המנחה לכבוד שבת, או אף אם העבירו את החשמל לגנרטור שבזה כבה החשמל ונדלק מחדש לכבוד שבת, תוכל לסמוך על כך ואינה בכלל הקנס ואינה צריכה להוסיף מעתה בכל שבת נר נוסף[4], אבל אם דלק החשמל קודם פלג המנחה אף שכבר יש אור בבית, מכל מקום כיון שביטלה מצוות הדלקת נרות[5], הרי היא בכלל הקנס וצריכה מעתה להוסיף בכל שבת נר נוסף.

איש ששכח להדליק נרות שבת אם גם הוא בכלל הקנס

שאלה: איש שנמצא לבדו בביתו ושכח להדליק נרות שבת, האם גם הוא בכלל הקנס שצריך מעתה להדליק נר נוסף בכל שבת.

תשובה: אינו צריך להדליק נר נוסף, כיון שדעת הרבה פוסקים שלא נאמר הקנס אלא באשה ולא באיש[6],[ויש לצרף לזה סברא נוספת עיין בהערה[7]].

אם הקנס נאמר גם ביום טוב או רק בשבת

שאלה: שכחה להדליק נרות ביום טוב, האם היא בכלל הקנס שצריכה מעתה להוסיף בכל שבת ויום טוב נר נוסף, או שלא נאמר הקנס אלא בשבת.

תשובה: יש שנקטו שאין חילוק בין שבת ליום טוב[8], ויותר נראה שהקנס נאמר דווקא בשבת, ולא ביום טוב[9], ואפשר באופן זה להוסיף מכאן ולהבא עוד מעט שמן בנר, או למי שמדליקה בנרות שתדליק בנרות גדולים יותר ממה שהדליקה עד היום, ובזה יצאה ידי כל הדעות[10].

שכחה להדליק בשבת אם מדליקה נר נוסף גם ביום טוב

שאלה: אשה ששכחה להדליק נרות בשבת שקנסו אותה להוסיף נר נוסף כל ימיה האם צריכה להדליק נר נוסף גם ביום טוב, או רק בשבת.

תשובה: אין חילוק בין שבת ליום טוב, אלא מוסיפה תמיד בהדלקתה נר נוסף[11].

בעלת תשובה אם חייבת להוסיף נרות על שבתות שלא הדליקה בהן

שאלה: בעלת תשובה שמתחילה להדליק נרות שבת האם צריכה להוסיף נרות כנגד כל אותן שבתות שלא הדליקה בהן.

תשובה: אינה צריכה[12], ואולם נכון לה להכין נרות שידלקו זמן ארוך קצת[13], ונכון לה לעודד חברה שלא הדליקה עד היום להתחיל להדליק נרות שבת, או לתרום נרות לעניים שאין להם[14].

בירור כשרותן של שטרי כתובות שחסר בהן תיבת 'ואיזון'

לכאורה היה נראה שאין תיבה זו מעכבת בכשרות הכתובה, שהרי עיקר הכתובה הוא שטר התחייבות שמתחייב החתן לכלתו שאם יוצאינה יתן לה מאתים זוז, ואיסור זה שאסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה ובעילות בלא כתובה זנות הן, משום חסרון חיוב מאתים זוז הוא כמבואר בגמרא (שם) שמתקנת רבי מאיר היא שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם כן בכתובה זו שיש בה שטר התחייבות כשר על כל חוב הכתובה ואין החסרון אלא בהתחייבות המזונות, אין בה טעם איסור זה ואינה בכלל תקנת רבי מאיר לאסור כלה בלא כתובה, ועוד שהרי חוב המזונות חל הוא מאליו ואינו תלוי בהתחייבות בשטר הכתובה, ונמצא שאף כלה זו יש בה חוב מזונות ככל הכלות ואין טעם לפסול כתובתה.

אמנם מצינו בנחלת שבעה (סימן יב אות יט) שכתב מפורש שכתובה כגון זו שחסר בה תיבת 'ואיזון' פסולה היא, וטעמו שכיון שהשמיט הבעל במכוון תיבה זו נראים הדברים שכוונתו להמנע מלזון את אשתו, ומשום כך פסולה כתובה זו.

ואולם הדברים צריכים עיון, דהא לא מצינו בתקנת חכמים לאסור כלה בלא כתובה אלא משום חיוב מאתים זוז שתקנו כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, אבל חובת מזונות אינה מעכבת בכתובה כלל, וביותר שהרי המתנה עם אשתו ע"מ שאינו זן אותה תנאו קיים כפי שנפסק בשו"ע (אבהע"ז סימן סט ס"ו), ואם כן מה חסרון יש בכך שבשטר הכתובה מתפרש שבמכוון ביקש הבעל להמנע מלזון את אשתו, סוף סוף התחייבות המזונות אינה שייכת לחוב הכתובה כלל.

ושמא אפשר לבאר דבריו שאמנם אין פסול הכתובה מחמת חסרון התחייבות המזונות, וכמבואר שאין חסרון חוב המזונות מעכב בכתובה כלל, אלא שכיון שבשטר כתובה זה מתפרש שפטור הבעל מלזון את אשתו, אין האשה סומכת דעתה להעמיד שטר זה כנגד בעלה, שהרי לא התנו בנישואין שיהיו על מנת שאינו זן אותה, וכיון שלא נישאו אלא על מנת שיזון אותה ככל נישואין דעלמא, הרי שאינה סומכת דעתה להעמיד שטר זה כנגד בעלה, שהרי מתפרש בו לפטור אותו מחובה שחייב לה,  וכיון שאינה סומכת דעתה על שטר כתובה זה, הרי זה כשטר כתובה שאין דעת האשה לסמוך על קיומו שפסול הוא ובכך נחשבת ככלה בלא כתובה שאסורה לבעלה אך עדיין צ"ע שהרי מוזכר בהמשך הכתובה חובת המזונות ויל"ע בזה.

ולכאורה נמצא שלהלכה לפסק הנחלת שבעה כתובות אלו שנמצאו לאחרונה פסולות הן, ויש אף לחוש לבעילות של חתן וכלה ששהו בכתובה פסולה זו שמא בעילות זנות הן, אמנם נראה שלפי המבואר בדברי הנחלת שבעה אין הדברים אמורים בכתובות אלו שנמצאו לאחרונה, שהרי כל עיקר טעמו של הנחלת שבעה משום שבהשמטת תיבה זו ניכר שהיה דעתו של בעל להשמט מלחייב עצמו במזנות ובכך יוכיח לפטור עצמו ממזונות, ומשום כך לא סמכה דעתה של אשה, כמבואר בלשונו שם, ואם כן בכתובות אלו שנמצאו לאחרונה אשר אנן סהדי ולכל גלוי שאין השמטת תיבה זו אלא משום טעות המדפיס, לא יוכל הבעל להוכיח שהתנה לפטור עצמו מחיוב מזונות מכח השמטת תיבה זו, ואם כן הרי סומכת האשה על שטר כתובה זה סמיכות דעת גמורה, ומשום כך אין פסול בכתובה בהשמטת תיבה זו. ואמנם מכל מקום לכתחילה יש לכתוב כתובה דאישתכח בה טעותא אך אם יש את העדים שזוכרים את הקניין בחופה אפשר לכתוב כתובה רגילה עם אותם עדים.

---

[1] כמבואר בטור (סימן רסג) שהנשים מוזהרות בו ביותר והביא שם את דברי המדרש שכתב הטעם מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון, ועוד הביא את דברי הרמב"ם שנתן טעם לדבר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, ושולחן ערוך (שם ס"ג) הביא את טעמו של הרמב"ם ולפיכך כל שיש בבית בת גדולה מוטב שתדליק היא, ואמנם יש שנקטו שכיון שהאשה המדליקה את הנרות מוציאה את בעלה כדין שליחות וכפי המבואר בדברי הב"ח (סימן רסג ס"ב) שביאר הטעם שכתב הטור שהנשים מוזהרות בו ביותר שלא יאמר הבעל שרצונו להדליק בעצמו משום שמצווה בו יותר מבשלוחו משום כך כתב הטור שהנשים מוזהרות בו ביותר ולכן האשה תדליק ולא הבעל, והרי בדבריו שהאשה נחשבת כשליח הבעל להדלקת הנרות, וכן הוא גם בעולת שבת (שם ס"ג), ובשולחן ערוך הרב (שם קונטרס אחרון אות ב) כתב שאשה שחל ליל טבילתה בליל שבת תדליק את הנרות ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקתה ובעלה יקבל את השבת, שכיון שמדליקה בשליחותו מועילה קבלתו לברכה שלא תהיה לבטלה, והיינו שעיקר המצווה היא על הבעל שעליו מוטל חיוב שלום בית והאשה מדליקה בשליחותו, ולפי זה כתבו מקצת הפוסקים שכל זה אמור דווקא באשה שידה כיד בעלה והיא כשלוחו להדלקה, אבל בתו אף שהיא גדולה מכל מקום אינה נעשית שליחו להדלקה וידליק הוא בעצמו, ואולם יש לדחות שלעולם אחד מדליק עבור כל בני הבית, והמדליק נחשב כשליח של שאר בני הבית, וכיון שעיקר המצווה הוטלה על הנשים משום כך עדיף שתדליק הבת ולא הבעל.

[2] על פי מה שכתב בשולחן ערוך (סימן רסג ס"י) "וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר (מרדכי פ' ב"מ)", ובמשנה ברורה (סקמ"ח) כתב הטעם משום שהכרעת ההלכה היא שהדלקה עושה מצוה והיינו שעיקר המצווה היא במעשה ההדלקה ולא רק שיהיו הנרות דולקים, ולכן אם מניחו במקום שאינו מקום חיוב אף אם אחר כך העבירו למקום חיוב לא יצא ידי חובתו, שמעשה ההדלקה אינו מועיל לו, וצריך לכבות ולחזור ולהדליק, ובשער הציון (סקנ"ג) כתב המקור לדברים אלו מהמגן אברהם ומביאור הגר"א, ובשולחן ערוך בהלכות חנוכה (סימן תרעה ס"ג) כתב שאם הדליק את נרות חנוכה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום ואף על פי שהניחה גדול, ויש אומרים שבקטן שהגיע לחינוך מותר, וביאר שם המשנה ברורה (סקי"ג) שלפי מה שסתם השולחן ערוך בסימן תרפט (ס"ב) משמע שלמעשה אין לסמוך שיהיה הקטן יכול להוציא בהדלקתו לגדולים, וכפי הדעה הראשונה בשולחן ערוך, ולפי זה גם בהדלקת נרות שבת אין לסמוך על הדלקת הקטן כיון שהדלקה עושה מצוה, ולכן צריך שתהיה הבת גדולה מגיל שתים עשרה שמחויבת במצוות.

[3] ברמ"א (סימן רסג ס"א) הביא בשם מהרי"ל דין זה באשה ששכחה פעם אחת להדליק, שקנסו אותה להדליק כל ימיה ג' נרות, ובטעם הקנס כתב הלבוש שהוא בכדי לתקן עוותה, אבל הב"ח כתב שטעם הקנס הוא שעל ידי כך תהיה נזהרת ביותר שלא תשכח, ובמגן אברהם (סק"ג) העתיק את טעמו של הב"ח, וכתב שמטעם זה אם נאנסה ולא הדליקה כגון שהייתה בבית האסורים אינה צריכה להוסיף נר, וביאר המחצית השקל, שלטעמו של הלבוש שהקנס הוא משום כפרה גם באונס צריכה כפרה קצת, אבל לדברי הב"ח שהטעם הוא בכדי שלא תשכח באופן זה שהייתה אנוסה אין טעם לקונסה, וכן העתיק המשנה ברורה (שם סק"ז).

ולפי זה לגבי אשה שמתארחת אצל אחרים ושכחה להדליק יש לדון וכפי שכבר התבאר (באזמרה לשמך גיליון 21 בשאלה העוסקת בזוג המתארח בבית ההורים אם צריכים להדליק) שדעת שולחן ערוך הרב שיוצאת בהדלקת בעלת הבית שכיון שסועדים אצלם נחשבים כסמוכים על שולחנם ופטורים מהדלקת נרות, ולדבריו פשוט שאם לא הדליקה שאין עליה קנס שהרי היא פטורה לגמרי מהדלקה, ואף למה שהתבאר שמשמעות לשונו של המשנה ברורה נראה שנקט שאינם נחשבים סמוכים על שולחן בעל הבית כל שאינם סועדים על שולחנם בקביעות, וצריכים להשתתף עמהם בפרוטה, יש לומר שכיון שאין דינה להדליק אלא להשתתף בפרוטה אינה בכלל הקנס, ולא קנסו אלא באשה שמוטלת עליה ההדלקה בפועל, שהרי נקטו הפוסקים כדעת הב"ח שטעם הקנס הוא בכדי שתתן דעתה שלא תשכח להדליק ואשה זו שלא הוטלה עליה הדלקה בפועל אלא השתתפות בפרוטה לא קנסוה, ויש להביא בזה את דברי הפרי מגדים (א"א שם סק"ג) שכתב שגם אם שכחה פעם אחת והדליקה נר אחד במקום שתים צריכה להוסיף, וכן אם רגילה להדליק הרבה ושכחה פעם אחת וחסרה אחד צריכה להדליק יותר, ובביאור הלכה הביא את דבריו וכתב "ולא נהירא דכל זה הוא רק מנהג, והבו דלא לוסיף עלה", וכמו כן יש לומר גם בנידון האמור שלא השתתפה בפרוטה שהבו דלא לוסיף עלה לקונסה להדליק נר נוסף גם כאשר שכחה להשתתף בפרוטה.

[4] שכפי שהתבאר (באזמרה לשמך גיליון 19 בשאלה העוסקת במנורת חשמל להדלקת נרות) דעת הרבה מן הפוסקים שאפשר לקיים הדלקת נרות שבת במנורת חשמל, כמבואר בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סימן מו) בשם תשובת בית יצחק (יו"ד סימן קכ), וכן הורו הצפנת פענח והאחיעזר, וכפי שהאריך בדבריו (ח"ג סימן ס) להעמיד שהמדליק את אור החשמל בשבת חייב משום מבעיר ממש, ועוד העידו על הגר"ח מבריסק שבירך מאורי האש על אור החשמל, ובפרט שברמב"ם (שבת פ"ה ה"א) כתב גדר חיוב הדלקת נרות שבת "ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת", וכן הוא גם לשון השולחן ערוך (סימן רסג ס"ב), ומשמע שאין המצווה על מעשה ההדלקה כמו לגבי נר חנוכה, אלא שיהיה נר דלוק, להאיר את החשיכה, וא"כ כל שיש נר דלוק המאיר את החשיכה יוצאים בו יד"ח, וזה ודאי מתקיים גם באור החשמל, ולכן כאשר הדליקו את תאורת החשמל לכבוד שבת ובכלל זה גם העברת החשמל לגנרטור משום הדלקת תאורת החשמל לכבוד שבת ויצאו בזה בדיעבד ידי חובת הדלקה ואינה בכלל הקנס שצריכה לחזור ולהדליק נר נוסף בכל שבת.

ואף שרגילה להדליק נרות מלבד אור החשמל, והרי זו כממעטת בהדלקת הנרות, כבר הובאו (בשאלה הקודמת) דברי המשנה ברורה שחלק על הפרי מגדים ונקט שבאופן שהדליקה נר אחד במקום שתים לא קנסוה להדליק נר נוסף.

ואף שהפסידה בזה את ברכת הדלקת הנרות כבר ציין בשערי תשובה לדברי הנחלת שבעה (סימן ח) שמשום הפסד הברכה לא קנסו אותה להדליק נר נוסף, ולכן כל שיצאה ידי חובת הדלקה אף שהפסידה הברכה לא קנסו אותה.

[5] .5 שהרי עיקר מצוות הדלקה היא במקום אכילה ומשום כבוד שבת, וזוהי עיקר מצוות הדלקה מלבד החיוב הנוסף משום שלום בית, ולכן גם כאשר יש אור ממקום אחר חייבים בהדלקה בברכה במקום האכילה, וכיון שהאור דלק קודם פלג המנחה וממילא לא מתקיימת בו מצוות הדלקת נרות, וכיון שביטלה מצוות הדלקה קנסוה להדליק נר נוסף בכל שבת.

[6] כן נראה מבואר בפרי מגדים (סימן רסג סק"ז), דברמב"ם בהלכות שבת (פ"ה ה"ג) כתב "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית", ובשולחן ערוך (שם ס"ג) הביא את דברי הרמב"ם, וכתב המגן אברהם (סק"ז) טעם נוסף לחיוב הנשים מפני שהאשה כבתה נרו של עולם, וכתב הפרי מגדים שמהלבוש נראה דמשום כך אשה ששכחה תדליק נר יותר מטעם השני לתקן עוותה, והרי שכל טעם הקנס הוא רק משום שהאשה צריכה לתקן חטא חוה שכבתה נרו של עולם ולכן אם לא הדליקה צריכה להדליק נר אחר, וטעם זה לא שייך באיש, וגם לטעם המבואר בדברי הב"ח שהוא בכדי שתזהר שלא תשכח, ולא את הטעם המבואר בלבוש שהקנס הוא לכפרה, ממילא יש לומר שלא קנסו כן אלא באשה שהמצווה מוטלת עליה ביותר ולכן עשו סייג שלא תשכח, אבל באיש לא קנסו.

[7] שיתכן לומר שכל הקנס נאמר רק כאשר יש חשכה גמורה ואין אור, אבל בזמנינו שיש אור מהחשמל אף שחייב בהדלקת נרות הוא ביטל מצוות הדלקה עדיין אין זה המקרה בו חידשו את הקנס והרי זה בכלל דברי הביאור הלכה שהבו דלא לוסיף עליו ואף שסברא זו מחודשת ואין להקל מחמתה יש לצרפה לסברא האמורה שלא נאמר הקנס באיש כלל.

[8] משום שחיוב הדלקת נר ביום טוב הוא בכלל חיוב נר שבת, כמבואר בלשונו של הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"ו הט"ז) "כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ד' מכובד וכל יום טוב נאמר בהן מקרא קדש וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת", ובשולחן ערוך (סימן רסג ס"ה וסימן תקיד סי"א) הביא להלכה שמברכים גם בהדלקת נר יום טוב, ובמשנה ברורה (סימן תקיד סקמ"ח) כתב לבאר דברי השולחן ערוך "שהדלקת נר ביום טוב גם כן מצוה היא כמו בשבת", ומשמע שתקנה אחת היא לשניהם להדליק נרות בשבת וביום טוב, וכן מבואר גם בדבריו בביאור הלכה (סימן רסד ס"א) שאין מדליקין בעטרן גם ביום טוב כמו בשבת שכיון שמברכים על הדלקת נר ביום טוב הרי שהיא מצווה כמו בשבת, וכמו שבשבת אסרו שמא יניח נרו ויצא כמו כן גם ביום טוב, והרי שהשוו את דין הדלקת נר יום טוב לנר שבת, שדין אחד הוא לשניהם, וכן כתב בערוך השולחן (סימן תקיד סי"ז) "המדליק נר של יום טוב צריך לברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של יום טוב דכמו שאנו מצווין בשבת כמו כן ביום טוב משום עונג ושמחה ואין עונג בלא נר בלילה", וכיון שתקנת הדלקת הנר בשבת וביום טוב תקנה אחת היא, גם הקנס שקנסו במי ששכחה להדליק, אין בו חילוק בין שבת ליום טוב, אלא כל מי שעברה על מצוות הדלקת הנר קנסוה להוסיף מכאן ולהבא עוד נר נוסף כל ימיה.

[9] שכן כבר הובאו דברי הפוסקים (מגן אברהם סימן רסג סק"ג, ומשנה ברורה שם סק"ז) שנקטו לעיקר את טעמו של הב"ח בקנס שעל ידי כך תהיה נזהרת ביותר שלא תשכח, וביום טוב שיכולה להדליק גם ביום טוב עצמו במשך כל הלילה רחוק מאוד שתשכח, ולכן אין צריך זהירות יתירה שלא תשכח ומסתבר שלא קנסו.

[10] באליה רבה (סימן רסג סק"ט) דקדק את לשונו של מהרי"ל שממנו המקור לכל דין הקנס, שכתב "שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה", וכתב האליה רבה שמבואר בדבריו שמספיק להוסיף בכמות הנר כגון שמדליק נר גדול יותר או נותן מעט שמן יותר אבל אין צריך להדליק עוד נר לתוספת ודלא כהבנת הרמ"א והלבוש, וסיים שם האליה רבה שנראה להקל בזה לאשה עניה, ובמשנה ברורה (שם סק"ז) העתיק את דבריו שאשה עניה יכולה להקל שתוסיף כל ימיה מעט שמן בנר או אם מדליקה נרות שתדליק נר גדול יותר, ומשום כך באופן זה שדעת הרבה פוסקים שלא נאמר הקנס כלל על הדלקת נרות ביום טוב יכולה לסמוך על דברי האליה רבה שדקדק כן מלשונו של מהרי"ל שדי לה לקיום הקנס בהוספת מעט שמן או בהגדלת הנר, ובזה יצאה ידי כל הדעות.

[11] יש שכתבו כן מהטעם האמור בשאלה הקודמת שכיון שחיוב הדלקת נרות יום טוב הוא בכלל חיוב הדלקת נרות שבת, לכן כל שצריכה להוסיף לנרות השבת מחמת הקנס, חייבת להוסיף גם לנרות יום טוב, שהכל תקנה אחת, ואולם נראה שדין זה פשוט יותר, שכבר כתב האליה רבה (סימן רסג סק"ט) לדקדק את לשון המהרי"ל שממנו המקור לדין הקנס, שכתב "שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה", ודקדק האליה רבה בדבריו שאין הקנס להוסיף דווקא בהדלקת נרות שבת אלא אפילו נר מצוה אחר שאינה של שבת שהרי כתב להוסיף על כל נר מצווה, ולפי זה פשוט וברור שבנר של יום טוב חייבת גם כן להוסיף.

[12] שכפי שהתבאר נקטו הפוסקים (מגן אברהם סק"ג ומשנה ברורה סק"ז) לעיקר את הטעם לקנס כמו שכתב הב"ח שעל ידי כך תהיה נזהרת ביותר שלא תשכח, והרי שהעמידו את הקנס בכדי שתהיה זהירה לא לשכוח, ובאשה זו שעד היום לא שמרה שבת כלל אין שייך טעם זה, ואין טעם לקנוס אותה היום על מה שלא הדליקה עד היום אחר שכל מטרת הקנס הייתה לעורר אותה לא לשכוח, ולכאורה היה אפשר לומר שבכל אופן שלא הדליקה במזיד לא שייך הקנס שהוא רק בכדי לעוררה שלא תשכח ואינו שייך אלא בשוגג, אלא שחילוק זה לא הוזכר בפוסקים כלל ולכן קשה לאומרו.

[13] שבזה מקיימת את עיקר דין הקנס כפי שהובא מדברי האליה רבה שכתב לדקדק את דברי המהרי"ל שמספיק בהוספה לכמות השמן או לגודל הנר, ולכן באשה זו שמתחילה עתה להדליק ומדליקה לזמן ארוך יותר נוכל לומר שיש תוספת בשמן וקיימה בזה את דין הקנס, ובזה יצאה גם לטעם המבואר בלבוש שטעם הקנס הוא בכדי לתקן את אשר עוותה כבר, ואף שדין הקנס הוא להוסיף לכל שבת ושבת שלא הדליקה בה, כאשר דנים תוספת על כמות השמן קשה לאמוד ולצמצם שיעור התוספת הנצרכת לכל שבת, ולכן אם מדליקה נרות שידלקו זמן ארוך יותר מקיימת בזה את עיקר דין הקנס, ויתכן להוסיף בזה עוד שכיון שאשה זו כל השבתות שלא הדליקה בהם היו בהעלם אחד, ואין זה כמו אשה ששכחה פעמים רבות אלא נידון כשכחה אחת לכן מספיק לה בתוספת של אחד, ומשום כך בהוספת שמן מקיימת את כל דין הקנס.

[14] בשערי תשובה (סימן רסג סק"ג) הביא משיורי ברכה שכתב שאשה ששכחה להדליק תספק לענייה אחת שמן להדלקה, ולכאורה נראה שמספיק לזה בשבת אחת, ואמנם כתב שם שהמנהג להוסיף נר, אולם כבר נתבאר בשאלה הקודמת שהטעם המבואר בב"ח אינו שייך באשה זו שחוזרת בתשובה, ולטעם המבואר בלבוש שקנסו אותה בשביל לתקן עוותה, ולכאורה לטעם זה עיקר התכלית בקנס היא  להוסיף אור בשבת, ולכן אם נותנת מעות לאשה ענייה שתוכל לקנות בהם נרות, נתקיימה תכלית הקנס, וכל שכן אם גורמת לחברתה שלא הדליקה עד היום להתחיל להדליק שבזה התקיימה תכלית הקנס, והרי היא כנותנת דעת לעניים בדעת שתוכל להדליק נרות שבת, ובזה נחשב כתוספת לעולם ולא רק לשבת זו, ואם אי אפשר לה תוכל לסמוך על עיקר דברי השיורי ברכה לתת מעות לעניים לרכוש נרות להדלקה.