חתם על שטר מכירת חמץ, ולאחמ"כ קנה חמץ נוסף
שאלה: האם אפשר לחתום על שטר הרשאה למכירת חמץ כמה ימים לפני פסח, ולקנות אחר כך חמץ.
תשובה: אפשר, ואין בזה חשש מינוי שליחות בדבר שלא בא לעולם.
מקור: טופס מכירת חמץ אצל הרב, הוא בעצם מינוי שליחות [-הרשאה] של הרב למכור את החמץ לגוי. ומעתה יש לדון האם גם החמץ שנקנה לאחר חתימת השטר נכלל בשליחות, ואפילו אם יפרש להדיא בשטר שמוכר גם את החמץ העתיד לבוא, יש לדון האם אפשר למנות שליחות על דבר שלא בא לעולם.
והנה התוס' בנזיר (יב. ד"ה מ"ט) כתבו שלא מועיל מינוי שליחות על דבר שלא בא לעולם [אמנם עי' שו"ת מהרי"ט (חו"מ סי' כג), ומשל"מ (פ"ט מאישות)], ולדבריהם נראה שצריך לחתום על שטר מכירת החמץ בזמן שודאי לא יקנה עוד חמץ, ולא יגיע לידו חמץ נוסף, אך המנהג אינו כן, ונוהגים לעשות את המכירת חמץ אף שאח"כ קונים עוד חמץ.
ומצינו כמה אופנים באחרונים בביאור העניין:
[א] בשו"ת עונג יו"ט (סי' לח) ביאר, דהנה מצינו בגמ' (ב"מ סו,: חו"מ סי' רט) דאף שקיי"ל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אך אם תפס הקונה לאחר שזה הגיע לעולם, אין מוציאין מידו, משום ד"ניחא ליה דליקום בהימנותא". כלומר, כיון שאמר שמוכר את הדבר, אף שהקנין לא חל בו משום שהחפץ לא הגיע לעולם, אבל כיון שרוצה לעמוד בדיבורו, לכן אם תפס הקונה אין מוציאין מידו.
ולפי"ז כתב העונג יו"ט שאף בנידון דידן, כיון שמקום החמץ מושכר לגוי, לכן החמץ שנכנס לשם דינו כדבר התפוס בידי הלוקח [-הגוי]. ולפיכך אפילו אם חמץ זה נקנה לאחר מינוי השליחות, מאחר שהגוי תפס אותו לאחר שהגיע לעולם, מבואר לעיל דתפיסה מועילה גם בדשלב"ל, והחמץ של הגוי.
[ב] מצינו במרכבת המשנה (פ"ו מגירושין) דבשטר מועילה שליחות על דבר שלא בא לעולם, כיוון שהשטר עדיין בידו בשעה שהדבר בא לעולם, ואז מתחדש המינוי שליחות, עיי"ש.
[ג] בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' מו) כתב שאף שלא מועיל מינוי שליחות על דבר שלא בא לעולם, מ"מ בנדו"ד של שליחות למכירת החמץ שקנה לאחר מינוי השליחות, כיון שגילה דעתו להדיא שרוצה שהרב ימכור בשבילו את החמץ, מועיל מדין זכין [ומבואר שסבירא ליה שמועיל "זכין מאדם" ועי' במה שהובא לקמן בנדון זה].
[וראה עוד באזמרה לשמך פסח חלק ב, ביאור הדברי חיים (סי' א) שס"ל שלשטר יש דין של תפיסה, וא"כ הוי תפיסה בדשלב"ל ומועיל, וכן ביאור הדברי מלכיאל (ח"ד סי' כב אות נ)
שכיון שמשלמים לרב הרי הוא כפועל, ופועל מהני אף בדשלב"ל].
מינוי המשגיח לשליח להפריש תרו”מ, אף לירקות שעדיין לא נקנו
שאלה: האם אפשר לסמוך על הפרשות תרומות ומעשרות הקיימות בחנויות ירקות, שהרי אף אם בעל החנות מינה את הכשרות והמשגיח לשליחו להפריש תרומות ומעשרות, הרי המינוי נעשה עוד לפני שקנה את הירקות [ואינו ממנה אותו כל יום לפני ההפרשה], וא"כ הוא מינוי שליחות על דבר שלא בא לעולם.
תשובה: אפשר לסמוך על כך [אך יש חששות נוספות, ואכמ"ל], ועי' במקור.
מקור: א. אף שלא מועיל שליחות בדשלב"ל, אך כאן, מאחר והמוכר גילה דעתו שרוצה שיהיו הירקות מעושרים, מועילה ההפרשה מדין זכין, וזכין לאדם שלא בפניו (עירובין פ, צה, יבמות קיח, כתובות יא, גיטין יא, קידושין מב, ב"מ יב, עא, חולין פג).
אמנם יש לדון בזה, שמא דין זכין הוא דווקא בכגון שמצא מציאה ורוצה לזכותה לחבירו, שזהו דין זכין "לאדם", שהמגביה את המציאה ע"מ שיזכה בה חבירו, זוכה בה חבירו. אבל כאן שלוקח חלק מפירות של חבירו ומזה מפריש תרו"מ, זה נחשב זכין "מאדם", ולא יועיל.
ונחלקו בכך הראשונים, דעת הרשב"א (מובא בר"ן נדרים לו:)
שלא מועיל בזה זכין, וצריכים מינוי שליחות דוקא (עי' ב"מ כב,.
קידושין נב:), וביאר הקצוה"ח (סי' רמג ס"ק ח) שטעמו ש"אין זכין מאדם", כאמור. אמנם דעת התרוה"ד (סי' קפח) ומובא ברמ"א (יו"ד סי' שכח ס"ג) שאדם שנח לו שיפרישו במקומו תרו"מ מפירותיו, ההפרשה מועילה מדין זכין, ומוכח שחולק וס"ל שאומרים זכין מאדם.
דעת התוס' (נזיר יב.) בענין "זכין מאדם"
והנה לעיל הובאו דברי התוס' (נזיר יב.) שלא מהני למנות שליחות על דשלב"ל, ותמהו התוס' לפי"ז כיצד מועיל שאשה מביאה לחברתה קמח ואומרת לה ללוש מזה עיסה ולהפריש מזה חלה, והרי אין העיסה קיימת, וא"כ הוי שליחות על דשלב"ל [עיי"ש מה שתירצו].
ויש להעיר מדוע לא תירצו שזה יועיל מדין "זכין מאדם". ומכך שתוס' לא תירצו כן, הוכיח הקצוה"ח (שם) שתוס' סוברים כדעת הרשב"א, שלא אמרינן "זכין מאדם". אך החזו"א (אבה"ע סי' מט ס"ק י) חלק על דברי הקצוה"ח, וס"ל שאמרינן "זכין מאדם", וביאר החזו"א (אבה"ע סי' נח ס"ק ג-ד) שתוס' לא תירצו שזה יועיל מדין "זכין מאדם", משום שגילוי דעת בדבר שלא בא לעולם לא מועיל כלום (כמבואר בחזו"א חו"מ סי' א ס"ק ה), ולכן זה לא נחשב זכות [וכן נראה דעת הנתיבות (סי' רט ס"ק ג), של"מ גילוי דעת בדשלב"ל, וכן דעת האמרי בינה (דיני הלוואה סי' יג), עיי"ש עוד שהוכיח מהתוס' (קידושין כג:) שכיון שהיה מינוי שליחות לא מועיל בזה דין זכין].
[אמנם הקצוה"ח (ס' קכג סק"א), ושו"ת רע"א (ח"ג החדשות, סי' פא), ועיין שו"ת חת"ס (אבה"ע סי' יא) סוברים שמועיל גילוי דעת בדשלב"ל, ולכן הקצוה"ח לא תירץ כהחזו"א הנ"ל.
גילוי דעת בדבר שלא בא לעולם
ויסוד פלוגת הקצוה"ח והחזו"א האם מועיל גילוי דעת בדשלב"ל, הוא האם מה שלא מועיל קניין בדשלב"ל, היינו דווקא אם מעשה הקנין נעשה לפני שהחפץ הגיע לעולם, או שמא אף אם גילה דעתו שרצונו שהקונה יעשה קניין כשהחפץ יגיע לעולם לא מהני. ונחלקו בזה הקצוה"ח והחזו"א. לדעת הקצוה"ח הגילוי דעת מועיל, והחיסרון הוא רק בכך שמעשה הקניין נעשה לפני שחפץ בא לעולם, אך לדעת החזו"א, אין גילוי הדעת מועיל כלום.
[ובמחלוקת זו תלוי ביאור הדין (ב"מ סו, חו"מ סי' רט) שמועיל תפיסת הלוקח בדשלב"ל כשהחפץ מגיע לעולם, כמו שנתבאר לעיל. שלדעת הקצוה"ח התפיסה מועילה אף אם המוכר לא יודע ולא מסכים לכך בזמן התפיסה, וכן דעת הסמ"ע (סי' סו ס"ק מו), אך ברא"ש (ב"מ פ"ה סי' לב) נראה שזה מועיל רק בידיעת והסכמת המוכר, וכדעת הש"ך (סי' רט ס"ק ה)].
ויש לבאר בשני אופנים את מחלוקת הקצוה"ח והחזו"א האם מועיל גילוי דעת בדבר שלא בא לעולם: [א] י"ל שנחלקו האם במכירה ומתנה מספיק נתינת רשות של המוכר שהקונה יקנה, או שמא צריך גם את הקנאת המוכר בפועל. שלדעת הקצוה"ח די בנתינת רשות של המוכר, ולכן זה מועיל אף כשהחפץ עדיין לא בא לעולם, אך דעת הנתיבות שצריך את הקנאת המוכר בפועל, ולכן לא מועילה הסכמה לפני שהחפץ בא לעולם. אולם אי אפשר לבאר כן, מפני שבאבן האזל (הל' שכנים פ"ב) ביאר בזה את מחלוקת הקצוה"ח והנתיבות (בסי' רמד), ולהיפך ממה שנתבאר כאן].
[ב] י"ל שנחלקו בטעם החיסרון בהקנאת דשלב"ל (ונתבאר בהרחבה בגיליון הקודם), שלדעת החזו"א החיסרון הוא בסמיכות הדעת, ולכן אפי' אם הסכימו וגילו בדעתם לפני שהחפץ בא לעולם, אי"ז מועיל (אך עי' חזו"א דמאי סי' יז סק"א ד"ה ומ"מ). אך לדעת הקצוה"ח החיסרון הוא שאין לחפץ על מה לחול, וא"כ חיסרון זה הוא רק כשמעשה הקנין נעשה לפני שהחפץ בא לעולם, אבל מועילה הסכמה וגילוי דעת לעשות מעשה קנין כשהחפץ יגיע לעולם].
אמנם להלכה קיי"ל כתרוה"ד והרמ"א שאומרים זכין מאדם [עי' שו"ת חת"ס (אבה"ע סי' יא), ושו"ת באר יצחק (או"ח
סי' א), ושו"ת צמח צדק (או"ח סי' מו)], ולכן בחנות שהבעלים שומר תורה ומצוות, זה מועיל מדין זכין. אמנם אם הבעלים אינם שומרי תורה ומצוות, אין בזה זכין, ומועיל רק על ידי מינוי שליחות, וכיוון שזה דשלב"ל אין השליחות מועילה לדעת התוס', כנ"ל. וראה להלן כיצד מועיל שליחות אף בזה.
ב. כיוון שהמשגיח והכשרות מקבלים שכר מבעל החנות, נחשבים כפועל, ובפועל מועיל שליחות אף בדשלב"ל כמבואר בעונג יו"ט (סי' קט), ובשו"ת דברי מלכיאל (הנ"ל) לעניין מכירת חמץ.
ג. כפי שנתבאר לעיל לעניין שליחות במכירת חמץ (אות ב-ג), בכתיבה אין חיסרון של מינוי שליחות בדשלב"ל, ולכן אם בעל החנות ימנה את הכשרות והמשגיח בכתב, לא יהא בזה את החיסרון.
אסמכתא בנדרי צדקה
"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כב, כח)
שאלה: בחור נדר שאם יעשן סיגריה יתן סכום כסף לחבירו. האם זה מחייב אותו או שזה אסמכתא.
מקור: נדר כזה נחשב אסמכתא, אמנם אם נדר לתת לעני, אין בזה חיסרון של אסמכתא, כיון דהוי נדרי צדקה (כמבואר ביו"ד סי' רנח ס"י), ויש לדון האם הנודר לתת סכום כסף לחברו בחור ישיבה, הרי זה כנודר לעני (יו"ד שם סי"ב, ומקורו בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב), ויהיה חייב לתת לו את הכסף.
והנה פסק השו"ע (יו"ד סי' רנג ס"ב) לעניין שיעורי חז"ל מיהו עני "ויש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהא לו קרן כדי שיפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, ודברים של טעם הם" עכ"ל. ועפי"ז נראה שבחור ישיבה נחשב כעני כיוון שאין לו קרן, ואף אין לו משכורת קבועה שיכול להתפרנס ממנה.
ויש להביא ראיה לדבר מהגמ' (סוכה מו:) "לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא". ותמהו בזה בקובץ הערות (בסופו) ובקה"י (סוכה סי' כט) מדוע לא אמרו שצריך לקיים את מה שאמר לתינוק משום נדרי צדקה (כמבואר ביו"ד סי' רנח סי"ב, כנ"ל) שקטן דינו כעני, כיון שאין לו קרן או משכורת קבועה, ומשמע שאין חובה מחמת התחייבותו לצדקה.
וביאר הקה"י שילד או בחור, אף שדינו כעני, אם יש לו את כל מה שהוא צריך, אין בזה מצוות צדקה. ולכן הגמ' בסוכה לא כתבה שיש לקיים את מה שאמר מטעם נדרי צדקה, אלא רק מטעם שלא ללמד את הילד שקר. אמנם אם חסר לילד או לבחור דברים שמקובל שיש לילדים או לבחורים אחרים, נחשב צדקה.
[וכן הדין גם לעניין מעשר כספים, שאם הישיבה או הוריו לא מספקים לו את הדברים שיש בדר"כ לבחורי ישיבה, נחשב כעני, ויכול לקבל מעשרות].
ובגיליון הבא יבוארו בס"ד יתר פרטי אסמכתא, ודין קניית דירה על הנייר.