אמירה לנכרי - דאורייתא או דרבנן
כתוב בתורה פר' בא (שמות פי"ב פס' טז') "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם". ודרשו חז"ל במכילתא (דרבי ישמעאל פרשה ט') 'הא למדת, וכל מלאכה לא יעשה בהם - לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך'.
ומבואר מזה שאמירה לנכרי לעשות מלאכה עבור ישראל אסורה מדאורייתא. אך צ"ע ממה דאיתא בגמ' בכמה מקומות (שבת קנ', ב"מ צ', גיטין ח', ב"ק פ') ש'אמירה לנכרי - שבות'.
וכתב הבית יוסף (סי' רמד'): 'כתב הסמ"ג, תניא במכילתא: 'כל מלאכה לא יעשה בהם' - לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא וכו', אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא וכו', ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה, ע"כ'.
וכתב בשער הציון (סי' רמג' ס"ק ז') 'עיין בית יוסף בסוף סימן רמ"ד מה שכתב על המכילתא בשם הסמ"ג, דספוקי מספקא לה אולי הוא דרשא גמורה, ועיין לבוש, אבל מכל הפוסקים משמע דהוא רק מדרבנן. ועיין ברמב"ן שכתב גם כן דנוסחא מוטעית היא במכילתא, וכן הסכים הגר"א בהגהותיו על המכילתא דנוסחא העיקרית היא כמו שהועתק בילקוט, וממילא מפורש בהדיא דאין בו איסור דאורייתא'.
ומבואר למעשה שאמירה לגוי היא איסור דרבנן. ונאמרו שלשה טעמים בראשונים באיסור זה –
- רש"י (ע"ז טו' ע"א) כתב - "ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור".
- ובמס' שבת (דף קנג' ע"א) כתב רש"י ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי' - והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת". ומבואר בדבריו שאף שאין שליחות לנכרי (ב"מ עא'), מ"מ יש שליחות לעכו"ם לחומרא.
- כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו') 'דבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן'.
אמירה לישראל לעשות עבורו מלאכה שנוהג בה איסור
בגיליון הקודם (מס' 123) התבאר שאסור לנקות אבק מבגד בשבת (כגון כובע וחליפה).
אמנם השו"ע (סי' שב' סע' א') מתיר לנקות אבק מבגד בשבת והבן איש חי (פרשת ויחי) פוסק להחמיר בדבר כדעת הרמ"א.
ויש להסתפק האם לבן אשכנז מותר לומר לבן ספרד הנוהג היתר בניקוי אבק מבגד כדעת השו"ע - שינקה בגד עבורו (עי' בה"ל שם ד"ה 'והוא שמקפיד' שאוסר אמירה לאדם אחר שאינו מקפיד שלא לצאת לרחוב בבגדים מאובקים לנקות בגד, והתבאר בגיליון הקודם).
והנה מצינו בשו"ע (סי' רסג' סע' יז') במי שהקדים לקבל שבת, שמותר לומר למי שעדיין לא קבל שבת שיעשה עבורו מלאכה.
ומקור הדברים בר"ן (שבת קנא' בשם הרשב"א), ובאר שם טעם הדבר, שכיון שלחבירו הדבר מותר אין באמירתו כלום, ולמד הרשב"א דבר זה מהגמ' (שבת קנא') שמותר לאדם לומר לחבירו 'שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי', דהיינו שמותר לאדם לבקש מחבירו לשמור לו פירות שנמצאים בתחומו של חבירו, ואפילו שלמבקש אסור לילך לשם לשומרם בעצמו כיון שהם חוץ לתחום שלו, מ"מ כיון שלחבירו שממנו מבקש מותר ללכת לשם, אין בזה איסור אמירה. ומכאן למד הרשב"א שה"נ מי שלא קבל שבת - שעדיין מותר לו לעשות מלאכה - אין בו איסור אמירה.ודחה הר"ן את ראית הרשב"א, ששמירת פירות חוץ לתחום שאני, שיש אופן היתר למשלח לבוא לשם ע"י בורגנין וכיון שכך הסיבה שאין כאן איסור אמירה כלל היא משום שגם לגבי האומר אין איסור.
ובב"י (שם) תמה על קושית הר"ן, שהרי גם לגבי מי שקבל שבת, כיון שהיה יכול שלא לקבל שבת ואז היה מותר לו לעשות מלאכה - אין כאן איסור אמירה, וכן מובא במג"א (שם ס"ק ל') שהטעם שמותר לומר זה שקבל שבת למי שלא קבל שבת כיון שהיה יכול שלא לקבל שבת, ומכיון שיש אפשרות של היתר באמירתו אין בה איסור אמירה.
ובט"ז (שם ס"ק ג') דחה טעם זה וכתב שכיון שעכשיו אין היתר, מה שהיה יכול שלא לקבל שבת אינו סיבה להתיר. אמנם כתב הט"ז שהסיבה שאמירה באופן זה מותרת כיון שרק דבר שאסור בכל אופן לכל ישראל - בו יש איסור אמירה, אבל דבר שיש לו איזה צד היתר אצל אדם אחר, כגון לגבי פירות הנמצאים חוץ לתחום, כיון שלחבירו מותר להיות שם - אין כאן דיבור שאסור לגמרי, ולא נאסרה אמירה אלא בדבר ששוה איסורו לכל אדם בישראל.
אמירה לבן א"י שיעשה מלאכה עבור בן חו"ל הנמצא בא"י ביו"ט שני
כתב המהריק"ש (סי' תצו', הובאו דבריו בשע"ת שם) שבן חו"ל שנמצא בא"י מותר לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ואין בזה איסור אמירה, כיון שלבן א"י מותר לעשות את המלאכה, וכשם שהתיר הרשב"א למי שקבל שבת לומר למי שלא קבל לעשות עבורו מלאכה, ואף שהמשלח שקבל שבת אסורה עליו המלאכה, אין איסור אמירה כשלשליח אין איסור (ואף שגם באמירה לנכרי – הנכרי אינו אסור בזה, בכ"א יש לחלק) - כך גם לבן חו"ל מותר לומר לבן א"י שיעשה מלאכה כיון שלבן א"י אין איסור.
ובשו"ת גינת ורדים (כלל ד' סי' טז', צויין בשע"ת שם) כתב לחלוק על דברי המהריק"ש, וסברתו שהרי לבן חו"ל אסור לומר ביו"ט שני לגוי שיעשה בשבילו מלאכה, ולא יתכן שיהיה מותר לו לומר ליהודי מה שאסור לומר לנכרי.
ויש להעיר שמחלוקת זו לגבי יו"ט שני תלויה במח' הפוסקים הנ"ל בסי' רסג' סי"ז שלדעת הב"י והמג"א הנ"ל שהטעם שמותר מי שקבל שבת לומר למי שלא קבל שבת לעשות מלאכה עבורו כיון שהיה יכול בעצמו לא לקבל שבת, כאן לגבי יו"ט שני שלא היה יכול להמנע מלקבל – אסור לו לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה, אולם לדעת הט"ז שכיון שיש צד היתר אין איסור אמירה – ה"נ יהיה מותר.
והמ"ב שם ס"ק עד' העתיק את דברי הט"ז שכיון שלחבירו (השליח) מותר אין בזה איסור אמירה.
ויש להעיר שלפי המבואר בסי' שיד' סע' ז' שבכל דבר שיש מחלוקת מותר לומר בשבת לגוי לעשותו, ה"נ יהיה מותר לומר לישראל לעשות בדבר שיש בו מח' אם מותר לעשותו, ושאני מאמירה לבן א"י ביו"ט שני שכיון שאסור לכל בני חו"ל – ולכן אסור עבורו – ה"נ אסור לבן א"י, אבל כאן שיש ישראלים שנוהגים היתר, כ"ש שיהיה מותר ממה שהותרה אמירה לנכרי בדבר שיש בו מחלוקת (כמבואר בהרחבה בגיליון הקודם). ולכן לכאו' יהיה מותר לומר לבן ספרד לנקות אבק מבגד של בן אשכנז, וכן יש לדון לגבי פתיחת בקבוקים. ויל"ע בזה.
האם מותר למי שאינו פותח בקבוקים בשבת לבקש ממי שפותח שיפתח עבורו
ראשית יש לדעת כיצד יש לנהוג בדבר שנחלקו בו הפוסקים ואינו יודע כיצד לנהוג, כגון לגבי פתיחה של בקבוקים בשבת.
והנה מבואר במסכת ע"ז דף ז' וביו"ד סי' רמב' שאם יש שני חכמים שנחלקו בדבר הלכה – זה אוסר וזה מתיר, בדאורייתא הולכים אחרי המחמיר, ובדרבנן הולכים אחרי המקל.
וכתב החזו"א (יו"ד סי' קנ'), 'ונראה דהא דאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו, אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו, והיינו להחזיקם כרבו והלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והליכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו. והנה רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה ואפילו החולקים עליו הם הרבים כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה והיינו דאמרו יבמות יד' וכו', עיי"ש.
וכתב הריטב"א (יבמות יד' עמוד א') וז"ל: 'ובההיא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהם שקולים דאי לא היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכה אחרת כיוצא בה קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא פ"ק דע"ז (ז' א') מפי מורי הרב הר"ם'.
ומבואר מזה שבכל מחלוקת שהיא באיסור דאורייתא צריך לנהוג בה כדעת החכם האוסר, אלא אם כן אדם נוהג כחכם מסוים תמיד בכל דבריו, אז יכול לנהוג כמוהו לקולא אף בדינים דאורייתא, או שחכם הורה לו בחתיכה זו שהדבר מותר.
ובזה יש לדון אם האוסר יכול לומר למי שנוהג היתר שיעשה עבורו את המלאכה, ויש לדון בזה – א. משום 'לפני עור'. ב. משום איסור אמירה, כמו שנאסרה אמירה לנכרי מהטעמים המבוארים לעיל.
ולהלכה נראה שבאופן שזה שנוהג היתר עושה כן על פי דין, כגון שנוהג בשיטת חכם מסוים בכל דבריו, או שחכם הורה לו על 'חתיכה זו' שהיא מותרת, א"כ כשאומר לו לעשות את המלאכה אין בזה משום 'לפני עור', כמבואר בשו"ת המבי"ט ח"א תשובה כא', ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' סו' ויו"ד סי' עז' [אכן דעת השעה"מ פ"ט מאישות שיש בזה 'לפני עור'].
ומצד איסור אמירה תלוי במה שנתבאר לעיל אם יש איסור אמירה בדבר שהאומר (המשלח) נוהג בו איסור והשליח נוהג בו היתר. ועדיין יל"ע בזה, ויתבאר אי"ה בגיליון הבא.