אמירה ישראל לעשות עבורו מלאכה שנוהג בה איסור
נתבאר בגיליון 124 שלומר למי שנוהג היתר לעשות פעולה עבור מי שנוהג בה איסור, שהדבר תלוי במחלוקת מה הטעם בדינו של הרשב"א שמותר מי שקבל שבת לומר למי שלא קבל שבת לעשות עבורו מלאכה (סי' רסג' סע' יז'), הב"י (שם) והמג"א (שם ס"ק ל') אומרים שהסיבה שמותר היא כיון שהיה יכול שלא לקבל שבת, אך כאן אם זה דבר שנוהג איסור כשיטת המחמירים, כיון שצריך לנהוג כן לא יכול לומר למי שנוהג היתר שיעשה עבורו מלאכה, אולם לדעת הט"ז כיון שלשליח מותר ויש בדבר צד היתר, אין איסור אמירה, ולשיטתו יהיה הדבר מותר.
וכיון שהמ"ב פסק כהט"ז (סי' רסג' ס"ק סד') א"כ לכאו' יהיה מותר לבן אשכנז לומר לבן ספרד שינקה אבק מהכובע ומהחליפה שלו.
וכן יהיה מותר לבן ספרד לבקש מבן אשכנז לחמם עבורו מאכל שהצטנן לחום שהוא פחות מיד סולדת אבל עדיין הוא חם קצת (ובאופן שאין איסור נתינה בתחילה).
וכן מותר למחמיר כשיטת ר"ת בהוצאת שבת לומר למי שמוציא שבת בזמן הגאונים לעשות מלאכה בשבילו.
אולם יש לדון בדבר דהנה הדרכי משה שם הקשה דהא מבואר בסי' תרכד' שלמחמירים לצום שני ימים יו"כ, אם חל יו"כ ביום חמישי ושישי, אסור לומר לאחר שלא מחמיר לבשל עבורו ביום שישי, ומאי שנא מהדין שמותר לבקש ממי שלא קבל שבת לעשות מלאכה עבור מי שלא קבל שבת וכתב הדרכ"מ לחלק ששאני התם שראוי לעשות שני ימים יו"כ משום ספיקא דיומא, משא"כ בתוספת שבת.
ומשמע שכוונת הדרכי משה שלמחמירים לעשות שני ימים יו"כ, לדבריהם זה גם יו"כ כלפי השני ולכן אינו יכול לומר לחבירו לעשות מלאכה ביו"כ.
וכ"כ הט"ז (סימן רסג' ס"ק ג') וז"ל 'ומ"ש ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה, שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה, משא"כ כאן דהאחר עושה בהיתר גמור'.
והיינו, שמבואר בר"ה כא' שרבא החמיר על עצמו לעשות בחו"ל שני ימים יו"כ כמו שעושים בחו"ל שני יו"ט בשאר ימים טובים, ומה שלא נהגו כן ביו"כ הוא מפני הסכנה, ולכן אף בזמן שקדשו על פי הראיה שהיה ספק אמיתי, בכל אופן לא החמירו לנהוג שני ימים יו"כ בחו"ל וסמכו ע"ז שע"פ רוב אלול לא היה מעובר, אמנם אנשי מעשה נהגו להחמיר כרבא לחשוש בעצמם לספק, וכיון שלשיטתו יש להחמיר לעשות ביו"כ שני ימים טובים כשאר ימים טובים, אם כן כיון שסובר שהדבר אסור אין לו לומר לאחר שיעשה מלאכה עבורו, שלשיטתו הוא עושה מלאכה ביו"כ [עי' ב"י בסי תרכד' בשם המהר"ם והגהות מיימוניות ויש לעיין שם היטב].
ומזה נלמד שאף לשיטת הט"ז שאין איסור אמירה בדבר שלשליח מותר, כאן שהמשלח סובר שהדבר אסור ולשיטתו יש לנהוג איסור בדבר, א"כ אין לו לבקש ממנו שיעשה מלאכה בעבורו.
ולפי"ז יש לדון שיהיה אסור לבן אשכנז לומר לבן ספרד שינקה אבק מהבגד, וכן יהיה אסור לבן ספרד לומר לבן אשכנז שיחמם לו מאכל שהצטנן לחום שהוא פחות מיד סולדת אבל עדיין הוא חם קצת כנ"ל (ולגבי לרמוז ליהודי אחר שלא בלשון ציווי יש לשאול חכם בכל מקרה לגופו).
ועוד יש מקום לחשוש לדברי הב"י והמג"א שהטעם שמותר לומר כיון שהיה יכול לא לקבל שבת, אבל כאן (בניקוי אבק, ובלח שנצטנן, וכן לגבי פתיחת בקבוקים, וטלטול עגלה בכביש המפריד בין בני ברק לקרית הרצוג) אינו יכול שלא לנהוג כן (ואף שהמ"ב העתיק את דברי הט"ז, אינו מוכרח כ"כ שפסק דלא כהב"י והמג"א).
אולם בדברים שנוקטים אותם אותם רק בתור חומרא, כגון רוב אלו שמחמירים כשיטת ר"ת (למעט מספר קהילות הנוקטות שהוא מעיקר הדין) בצאה"כ בצאת השבת (עי' בה"ל סי' רסא' ד"ה 'שיעור שלשה' וסי' רצג' ד"ה 'עד'), מותר לומר לחבירו שאינו נוהג כן לעשות מלאכה עבורו לאחר צאת השבת לשיטת הגאונים.
דין שליחות באמירה לישראל
מה שנתבאר שיש להסתפק האם מותר לישראל לעשות עבור אדם אחר מלאכה שהמשלח נוהג בה איסור, ויש לדון האם כיון שאין השליח בר חיובא, באופן זה יש שליחות לדבר עבירה (ב"מ י':), ומעשי השליח יתייחסו למשלח וכאילו המשלח עשה פעולה זו. ומצינו בשו"ת פני יהושע (יו"ד סי' יג' והובא בשו"ת רעק"א קמא סי' קצד') הקשה על דינו של הרשב"א (ראה לעיל) שמי שקבל שבת (המשלח) מותר לומר למי שלא קבל שבת (השליח) לעשות לו מלאכה. והקשה הפנ"י דכיון שהשליח הוא לא בר חיובא אם כן מתייחסת המלאכה למשלח (וכנ"ל ב"מ י'). ומתרץ הפנ"י דכיון שהשליח יכול לקבל שבת נחשב לבר חיובא ולכן באופן זה אין שליח לדבר עבירה.
ויש לדון האם לבקש מישראל לעשות דבר שהוא נוהג בו היתר, האם הוא נחשב בר חיובא כיון שבדיני שבת הוא בר חיובא, או שכיון שבדין זה הוא נוהג היתר אינו נחשב בר חיובא.
אולם ידוע שבשו"ת חת"ס (או"ח פד' ובחו"מ קפה'), ובישועות יעקב (או"ח רסג') כתבו ליישב טעמם של אלו שפרשו 'אמירה לעכו"ם שבות' מטעמים אחרים (הובא בגיליון 124) ולא פירשו מצד שליחות לעכו"ם לחומרא (רש"י ע"ז כב' ושבת קנג'), שאין דין שליחות בשבת כיון שאף שהמעשה מתייחס למשלח מ"מ בפועל הוא נח ואינו עושה המלאכה. ולפי"ז לא יהיה בזה דין שליחות.
אולם יש להעיר מדוע יהיה אסור לומר לישראל אחר שנוהג היתר בנתבשל ונצטנן ולא הצטנן לגמרי, הרי לומר לגוי מותר כמבואר בסי שיד' סע' ז' שכל דבר שיש בו מחלוקת מותר לומר לגוי, ומדוע לומר לישראל אחר יהיה אסור.
טלטול בין ב"ב לקרית הרצוג ע"י נכרי
יש לדון האם מותר לומר לגוי לטלטל בשביל ישראל בכביש המפריד בין העיר בני ברק לשכונת קרית הרצוג, והנה כתב המשנ"ב (סי' שח' ס"ק קנד' בתו"ד כתב בשם הפמ"ג) וז"ל "וקטן שאין יכול לילך לעצמו כלל חייב לרוב הפוסקים כשנשאו ברה"ר, וע"י אינו יהודי שרי לדידן דאין מצוי אצלנו רה"ר", עכ"ל.
וצריך ביאור דברי הפמ"ג והמשנ"ב הנ"ל, שכל מה שמצינו שמותר אמירה לגוי הוא דווקא בשבות דשבות כמבואר בסי' שז' סעי ה'.
ולכאורה היה מקום לומר שהסיבה שמותר לטלטל את התינוק על ידי אמירה לעכו"ם היא כיוון שדין התינוק כחולה. והותר אמירה לעכו"ם לצורך חולה ולכן אם ההורים עוזבים את הבית ולא יכולים להשאיר את הילד בבית והוי אמירה לעכו"ם לצורך קטן אך דחוק מאוד לומר כן.
ויותר נראה שהטעם שהותרה אמירה לגוי הוא מכיוון שיש ספק בדין רחוב זה האם הוא רשות הרבים וכדלהלן, וכל דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים אף שמדין ספק דאורייתא לחומרא אסור לישראל לעשות זאת מותר לומר לגוי כמבואר בסימן שיד' סעי ז', אולם עיין שם במשנ"ב ס"ק לז', ובסי' שב' ס"ק ו'.
ובדין רחוב זה אם נקרא רה"ר יש לדון בזה בכמה נידונים, ונפרט כמה מהם:
א. יש לדון האם רה"ר צריכה להיות מפולשת משער לשער, שברש"י וברא"ש (עירובין ו'.) מבואר שמתנאי רה"ר שיהיה מפולש ומכוון משער לשער, דומה לדגלי מדבר.
וכן כתב רש"י בעירובין שם ע"ב ד"ה ירושלים רה"ר שלה מכוון משער לשער, וכן כתב הרמב"ן בדף נט' דבעינן שיהיה מפולש משני ראשיו, וכן כתב הרשב"א בדף כב'.
והן אמנם דבשו"ת הריב"ש (סי' תה') כתב דלא בעינן מפולש ומבוי עקום גם הוא נחשב רה"ר, וכן בריטב"א (שבת ו') כתב שלא הסכימו בזה כל המפרשים ודעתם שלא בעינן מפולש משער לשער וכן נראה בשו"ע (סי' שמה') שרק אם יש חומה אז צריך שיהא מפולש משער לשער, וזה תלוי בגירסאות ברש"י (עירובין ו'. ועי' שו"ת משכנ"י סי' קכב'). ולמעשה נקטינן דלא בעינן מפולש משער לשער.
אבל לגבי אמירה לגוי יש לסמוך על צד זה שאם זה לא מפולש זה לא נחשב רה"ר. לכן הכביש המפריד בין בני ברק לשכונת קרית הרצוג לא נחשב רה"ר לגבי אמירה לגוי.
ב. ויש עוד לדון בכביש הנ"ל האם דרך המשמשת למעבר בין ערים נקראת רה"ר, ששיטת הרמב"ן (מובאת בבה"ל שם סע' ז' ד"ה 'ויש אומרים') שנקראת רה"ר, וזו היא 'סרטיא' (שבת ו'.), אולם בשאר ראשונים לא נזכר דבר זה, ויש לדון אם פליגי ע"ז.
ג. וכן יש לדון שאין שישים ריבוא שעוברים בדרך זו בכל יום, אלא פעם בכמה ימים. ובמ"ב בסי' שמ"ה ס"ק כד' כתב שבכל הראשונים לא נזכר שצריך שיעברו שם בכל יום אלא די שעוברים שם שישים ריבוא פעם בכמה ימים, ולפי דבריו הוא רה"ר, אמנם ידוע שיש כמה ראשונים שכן נזכר שיעברו שישים ריבוא בכל יום, והם - הר"ן שבת (דף כו' מדפי הרי"ף) בשם ספר התרומה, הרמב"ן (שבת נז'), המנהיג הל' שבת (עמ' קכד'), רבינו ירוחם (נתיב יב' ח"ד). ויש בזה עוד כמה צדדים שאין רחוב זה נקרא רה"ר, ועי' ח
זו"א סי' קז' ס"ק ד' – ה'. ואף שלגבי טלטול שם הוי ספק דאורייתא, מ"מ לגבי אמירה לנכרי יש לצדד להקל בשעת הדחק.