כתב הפענח רזא (מבעלי התוס') וז"ל 'לך לך – פירש"י להנאתך וכו' דשם אתה זוכה לבנים, לכן 'לך לך' בגימטריה מאה, לרמוז על מאה ברכות שעתידין בניו לברך בכל יום" עכ"ל.
המקור לחיוב מאה ברכות בכל יום
מבואר במנחות (מג:) 'תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר 'ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך' ופירש"י 'מה השם' קרי ביה מאה.
ובהמשך הגמ' מובא שרב חייא בריה דרב אויא טרח לברך מאה ברכות אף בשבת ויו"ט ע"י בשמים ומיני מגדים.
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' מו סע' ג) "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות".
חשבון מאה ברכות ביום חול ובשבת
ביום חול רגיל אדם מברך יותר ממאה ברכות, וכפי שמנה המשנ"ב (שם ס"ק יד) שע"י שלוש תפילות ושתי סעודות פת מגיעים ליותר ממאה ברכות (אף אותם שלא מברכים על תפילין של ראש).
אדם שלא אוכל שתי סעודות פת ביום, וכן ביום צום – חסרים לו ד' או ה' ברכות למניין מאה ברכות, אך כיון שבדר"כ אוכלים מאכלים אחרים והולכים לבית הכסא, אזי בדר"כ משלימים את הברכות החסרות.
בשבת יש רק שמונים ברכות, משום שבתפילות יש רק שבע ברכות, ועל כן צריך כל אדם לשים לב להשלים עוד עשרים ברכות, ע"י אכילת פירות ומגדים, וכן ע"י ברכת הריח, וכמב' בגמ' דלעיל, ובשו"ע (סי' רצ סע' א).
חיוב נשים במאה ברכות
שאלה: האם אף נשים חייבות במאה ברכות.
תשובה: נשים אינן חייבות במאה ברכות
מקור: כיוון שבמניין מאה הברכות שמנו הב"י והמג"א (שם) כלולות אף ברכות רבות שנשים אינן חייבות בהן, ואעפ"כ הם לא הזכירו כיצד נשים תגענה למאה ברכות [אף שבדר"כ יהיה קשה מאוד לנשים להשלים מאה ברכות], מהשמטה זו משמע דהיה פשיטא ליה להפוסקים שנשים אינן חייבות, וכיון שהוא חיוב דרבנן לא חייבו חז"ל בנשים, שפטורות מחלק מהתפילות והברכות.
ממתי מונים את המאה ברכות
שאלה: האם את מנין מאה הברכות מונים מהבוקר עד הלילה, כולל הלילה, או מהלילה עד הלילה שאחריו.
תשובה: מונין מהלילה עד הלילה שלאחריו.
מקור: כן נראה מדברי הב"י והמג"א שהתחילו את המניין מברכת 'המפיל', וכן מבואר מדברי שאר הראשונים (כל בו, ספר העתים, אורחות חיים מלוניל, שיבולי הלקט ועוד).
ויש לתמוה מדוע לא התחילו הב"י והמג"א למנות מברכות קריאת שמע ושמו"ע של מעריב, וצריך לומר שניחא ליה למנות את ברכות קריאת שמע של מעריב ושל שחרית ביחד, וכשם מנה את שתי הסעודות של הערב והיום ביחד.
צירוף שמיעת ברכות העולים לתורה וההפטרה למאה ברכות
שאלה: בשבת וביו"כ שחסר ממניין מאה ברכות, האם ניתן למנות את ברכות העולים לתורה וברכות ההפטרה.
תשובה: לכתחילה עליו לברך בעצמו מאה ברכות, אולם אם אינו יכול [כגון ביו"כ] – יצא יד"ח מאה ברכות ע"י ששומע את ברכות התורה וההפטרה, ולכתחילה עליו גם לענות אמן על ברכות אלו [ולהלן יתבאר אם יכול לצרף אף את שמיעת ברכות חזרת הש"ץ].
מקור: כתב המשנ"ב (סי' מו ס"ק יד) שבשעת הדחק יכול לצאת במה שמכוון לשמוע ברכות התורה והמפטיר, ועונה עליהם אמן, וכפי שפסק השו"ע (סי' רפד ס"ג).
אמנם יש לעיין האם אף כשלא ענה אמן יצא יד"ח – ונראה שהדבר תלוי ביסוד חובת הברכה שמברכים העולים לתורה, האם כל הציבור צריך לברך אותן, אלא שמדין שומע כעונה מברך רק העולה ומוציא את כולם, או דילמא ברכות אלו מוטלות רק על העולה מדין כבוד ציבור.
ונראה שהדבר תלוי בהבנת דברי הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כד) שנפסקו להלכה (שו"ע שם) שיכוון כל אדם לברכות העולים לתורה ולברכות ההפטרה, ויענה עליהן אמן, ועי"כ ישלים מאה ברכות.
ונחלקו האחרונים בהבנת דבריו שמועיל למנות את הברכות ששומע למניין מאה ברכות, האם הוא מדין 'שומע כעונה' או מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך'. דעת המבי"ט (שו"ת ח"א סי' קיז וסי' קפ) שהוא מדין שומע כעונה, אולם בפרי מגדים (סי' קכד משב"ז סוף סק"ד) מבואר שהוא מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך, וכן הוא להדיא בשיבולי הלקט ובאבודרהם ובספר המנהיג [ועיין בפירוש התפילות והברכות לר"י ב"ר יקר].
ולדברי המבי"ט שהוא מדין שומע כעונה, צריך לומר שעצם החיוב לברך ברכות התורה בזמן העלייה לתורה מוטל על כל הציבור, אלא העולה מברך ומוציאם [שאם הציבור לא היה מחוייב, לא היה שייך לומר שיוצא ב'שומע כעונה', שאין שומע כעונה בדבר שאין השומע מחוייב בו, ועי' תוס' ברכות כ:]. ובאמת מבואר בראב"ן (שו"ת סי' עג) ובראבי"ה (סי' כא, וכן בסי' תקנב סוף ד"ה ועוד) שצריך כוונה לצאת ולהוציא בברכות התורה [וראה אזמרה לשמך גיליון 162 משנ"ת בדיני קריאת פרשת זכור].
אולם הפמ"ג למד שאין זה מדין 'שומע כעונה' משום שאין הציבור השומעים כלל מחוייבים בברכות אלו, וכל מה שהוא יוצא הוא רק ע"י שעונה אמן, משום דגדול העונה אמן יותר מן המברך.
נמצא שנחלקו המבי"ט והפמ"ג האם אדם ששמע ברכות התורה והפטרה ולא ענה אמן יכול למנות את הברכות הללו למניין מאה ברכות. לדעת המבי"ט יכול למנות [דאין עניית אמן מעכבת בשומע כעונה], ולדעת הפמ"ג אינו יכול.
ובאמת כבר מצינו ראשונים שלמדו כהפמ"ג [דברכות העולה לתורה שייכים רק לו ולא לציבור], שכן מבואר בתוס' (סוכה נב. ד"ה וכיון), וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקעב) שברכות התורה שייכים רק לעולה מדין כבוד הציבור, וכן מבואר בב"י (סי' קכד) וכלשון שו"ע הרב (שם סי"א) 'שהברכות (של קריה"ת) לא לצורך הציבור נתקנו אלא מפני שהקורא בציבור ראוי לו לברך, ואף שחובה על הציבור לשומען... מ"מ עיקר ברכתו היא לצורך עצמו ולא לצורך הציבור'.
והנה לעניין צירוף ברכות תפילת שבת ששומע מהש"ץ למאה ברכות, כתב המעדני יו"ט (על הרא"ש בברכות פ"ט ס"ק כ) שאינו מועיל, כיון שבזמננו שכל אחד מתפלל בעצמו, חובת חזרת הש"ץ מוטלת רק על החזן, וא"כ אין שייך שהציבור יצאו יד"ח מדין שומע כעונה, שהרי אין מחוייבים בזה [ומשמע במבי"ט דזה גרע מברכות קריה"ת אפי' לדעת התוס' והפמ"ג, ודו"ק].
ולדברינו לעיל נראה שאם יענה אמן על ברכות חזרת הש"ץ יוכל לצרפם מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך'. ואכן כך פסק המשנ"ב (סי' מו סק"ח בשם המג"א) שבשעת הדחק ניתן לחשב את הברכות ששמע מהש"ץ [אם יענה עליהן אמן, והמשנ"ב השמיט משפט זה, וצ"ב].
ברכות העולים לתורה וברכות ההפטרה – של הציבור או של העולה
נתבאר לעיל שנחלקו הרא"ש [להבנת המבי"ט] והתוס' האם הברכות שמברכים העולים לתורה מוטלות על כל הציבור, והעולה מברך ומוציא את כולם מדין שומע כעונה, או שזה מוטל רק על העולה מדין כבוד ציבור, ויש בנידון זה כמה נפק"מ:
א) האם שמיעת ברכות התורה וההפטרה עולים למאה ברכות, כמשנ"ת לעיל באריכות.
ב) האם כל אחד ואחד מהציבור צריך לשמוע את ברכות העולים לתורה וההפטרה.
ג) האם העולה לתורה צריך לכוון להוציא את הציבור בברכות שמברך, וכן האם הציבור צריך לכוון לצאת [וכן נפק"מ לעניין אמירת 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע ברכות העולה לתורה, דהא אין אומרים ב"ה וב"ש על ברכות שרוצה לצאת בהם יד"ח, ועי' אלף המגן (על מט"א סי' תרכב ס"ג בהגה), וראה אזמרה לשמך גיליון 67].
ד) מה הדין באופן שהעולה לתורה התעלף באמצע קריאת התורה, ומביאים אדם אחר שיעמוד במקומו ליד הקורא בתורה, האם העולה השני צריך לברך שוב את הברכה הראשונה או שמברך רק את הברכה האחרונה.
הוכחה מיסוד חיוב קריה"ת כחובת ציבור, ודחייה
והנה היה מקום לומר שהנידונים הללו תלויים בנידון האם קריה"ת מוטלת על כל אחד ואחד או שהיא חובת ציבור [ונפק"מ האם אדם שנרדם בעת קריה"ת צריך לחפש מנין אחר לשמוע קריה"ת, ומדברי הסוגיא בסוכה נא: והתוס' שם מב' שלא כל הציבור שמע את קריה"ת, וכן מהסוגיא בברכות ח
והראשונים שם מב' שהוא חובת ציבור. ועי' באה"ל (סי' קמו ד"ה ויש) שתמה על כך], שאם ישנה חובה על כל אחד ואחד לשמוע קריה"ת, אזי גם חובת הברכה מוטלת על כל אחו"א, אך אם קריה"ת היא חובת ציבור אזי אין חובת ברכה על כל אחו"א, אלא רק על הקורא בתורה משום כבוד ציבור. אך אינו מוכרח לתלות כן, דייתכן שאף אם חובה על כל אחו"א לשמוע קריה"ת, אעפ"כ החובה לברך מוטלת רק על העולה לתורה.
הכרעת ההלכה בנידונים דלעיל
להלכה נראה עיקר שברכות העולה לתורה וכן ברכות ההפטרה אינן מוטלות על כל אחד ואחד מהציבור [וכאו"א יוצא יד"ח בברכות העולה מדין שומע כעונה], אלא נראה שהברכות מוטלות על העולה לתורה ולהפטרה בלבד. אמנם היכא שניתן לחשוש לשיטות האחרות, חוששים להן, וכפי שיתבאר להלן בהכרעת ההלכה בכל אחד מהנידונים:
נידון א - נתבאר לעיל שנחלקו בזה המבי"ט והפמ"ג בביאור דברי הרא"ש והשו"ע, [והוכחנו דאף התוס' והרדב"ז פליגי בזה על הרא"ש], ולהלכה יכול למנות הברכות ששומע מהעולה לתורה למאה ברכות, ולכתחילה יענה עליהן אמן (משנ"ב סי' מו ס"ק יד).
נידון ב - נחלקו בזה הראשונים. דעת רבינו יונה שאם לא בירך העולה בקול רם, עליו לחזור ולברך כדי להוציא את אותם שלא שמעו, אמנם רבינו יחיאל נסתפק בזה [כמובא בב"י ובשו"ע (סי' קלט ס"ו), וכן במאירי (מגילה כא, הו"ד בבאה"ל שם)]. אך לדעת התוס' (סוכה נב.) נראה שהציבור לא צריך להקשיב לברכות. ונראה דפליגי האם הברכות מוטלות אף על הציבור. ולהלכה נראה שהמקילים ולא מקפידים לשמוע את הברכות מפי העולים לתורה יש להם על מה לסמוך, שכן נראה פשטות הסוגיא בסוכה נא (כמ"ש תוס' שם).
נידון ד - דעת הרא"ש והר"ן ורבינו יונה שאם העולה לתורה התעלף והעמידו אחר במקומו, העולה השני חוזר ומברך את הברכה הראשונה, ואילו דעת הרמב"ם שאינו חוזר ומברך את הברכה הראשונה. ונראה שפליגי בנידון הנ"ל, האם ברכות העולה לתורה מוטלות על הציבור, אלא שהמברך מוציא את הציבור יד"ח, או שאין הציבור מחוייב בהן כלל. לדעת הרמב"ם כל אחו"א מהציבור צריך לברך, ועל כן כאו"א מהציבור יוצא ידי חובה מברכת העולה לתורה, וממילא כבר נפטר העולה השני בברכה שבירך הראשון ואי"צ לברך פעם נוספת, אך דעת שאר הראשונים שחוזר ומברך משום שאין הציבור יוצא יד"ח בברכת העולה לתורה, משום דחובת הברכה היא רק על העולה. ולהלכה פסק השו"ע (סי' קמ ס"א) שחוזר ומברך משום שחובת הברכה היא רק על העולה, והציבור לא צריך לצאת יד"ח בברכה.
נידון ג – בראב"ן ובראבי"ה (הו"ד לעיל) מבואר שצריך העולה לתורה ולהפטרה לכוון להוציא את הציבור בברכות שמברך, וכן הציבור צריך לכוון לצאת, אולם מדברי שאר הראשונים נראה שאין צריך [כן משמע מדברי התוס' (סוכה נב.), ושו"ת הרדב"ז ואחרונים נוספים, הו"ד לעיל]. ולכא' נראה דפליגי בנידון הנ"ל, האם הברכות מוטלוף אף על הציבור. ולמעשה מנהג העולם שאין מכוונין העולים לתורה להוציא, ואין הציבור מכוון לצאת [ויתבאר בס"ד באזמרה לשמך פרשת שמות].