האם מותר לתת מתנה בשבת
בשבת עצמה אסור להקנות מתנה, אם לא באופני ההיתר שיבוארו להלן.
מבואר בעירובין דף ע"א שמי שלא השתתף בעירוב חצירות אינו יכול לבטל רשותו בשבת כדי להתיר את הטלטול לשאר בני החצר, משום דמיקני רשותא הוא ואסור, ומשמע מזה שאין להקנות בשבת גם בדרך מתנה, והטעם הוא שכל הקנאה מוגדרת כמקח וממכר, ועי' רמב"ם פרק ל' ממכירה ה"ז, ור"ן ומרדכי ביצה יז'.
אופנים בהם מותר לתת מתנה בשבת
לצורך מצוה מותר ליתן מתנה בשבת.
ביצה יז' ובמרדכי שם סי' תרעו', סי' שכג' סע' ז', מג"א בסי' שו' ס"ק טו', סוכה מא':, מב':.
דברים ומאכלים הנצרכים לשבת עצמה מותר לתנם בשבת.
ביצה יד':, ראה ביאור הראיה להלן.
אם מזכה את המתנה למקבל קודם השבת, יכול ליתנה אחר כך בשבת עצמה.
אם מזכה לפני שבת את המתנה ע"י שחבירו יגביה או שחבירו יתן לו סודר ויגביה את הסודר ועי"ז הוא יקנה למקבל את המתנה [ואף יכול לזכות למקבל קטן, חו"מ סי' רמג' סע' יח'].
אפשר ליתן את המתנה בשבת בתורת שאלה, ובצאת השבת יאמר למקבל שיזכה בה.
ומי שנתן מתנה בשבת שלא כדין, אף שהנותן עבר על איסור בזה שנתן, המקבל יתכון שלא לזכות בה עד מוצאי שבת וכן ינצל המקבל מהאיסור [לשיטות הסוברים שאף מקבל המתנה עובר על איסור, עי' שו"ת כתב סופר או"ח נט', ועי' מקנה קו"א סי' מה', אך עי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' כז'].
האם ביו"ט מותר לתת מתנה
מותר לתת מתנה ביו"ט כשהדבר גורם לשמחת יו"ט, ואם זה לא גורם לשמחת יו"ט דינו כשבת.
מבואר במשנה [ביצה יד:] "משלחין כלים ביו"ט... זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו", ומבואר שמותר לתת מתנה ביו"ט, ויש להסתפק אם דין זה נאמר דוקא ביו"ט או גם בשבת, וצ"ע איך מותר לתת מתנה והרי נתבאר לעיל שאסור לתת מתנה בשבת.
ומן ההכרח לבאר משנה זו באחד מג' אופנים -
א. שאין איסור לתת מתנה בשבת ויו"ט, וכל האיסור הוא רק מקח וממכר [בית מאיר אהע"ז סי' מ"ה]. אך קשה ע"ז מד' הרמב"ם והר"ן ומרדכי הנ"ל.
ב. אף שבשבת אסור לתת מתנה, ביו"ט מותר לתת מתנה [ הגהות ר' ברוך פרענקל על הב"מ הנ"ל]. גם לדעה זו קשה מד' הרמב"ם והר"ן ומרדכי הנ"ל.
ג. אף שאסור לתת מתנה בשבת וביו"ט, אך דבר שגורם לשמחת יו"ט מותר. [ולדרך זו נראה שדין זה נאמר לשמחת יו"ט משום שמחת יו"ט ולא בשבת [שאין בה דין שמחה - עי' תוס' מו"ק כג: וספרי פר' בהעלותך]. אכן מצינו שרע"א [בהגהותיו בסי' ש"ו בחלק מהדפוסים] כ' שאף מתנה לחתן בתוך ז' ימי המשתה מותר בשבת, כיון לו דין שמחה].
הליכה לבית כנסת רחוק בשביל שכר פסיעות
איתא בגמ' בבא מציעא (דף קז' עמוד א') - "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך"... אמר רב: ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת... רבי יוחנן לא אמר הכי... רבי יוחנן לטעמיה דאמר: שכר פסיעות יש".
ומבואר בגמ' שנחלקו רב ור"י האם יש מעלה שבית הכנסת יהיה קרוב לבית או להיפך כדי לקבל שכר פסיעות. וכל זה מדובר כשיש בית כנסת אחד בעיר, אבל אם יש שני בתי כנסיות בעיר לא נתבאר להדיא אם יש ללכת אל הקרוב יותר משום 'אין מעבירין על המצוות' או אל הרחוק יותר מדין 'שכר פסיעות'.
ובגמ' סוטה (דף כב' עמוד א') - "קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותיה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך. אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי", ע"כ.
ומבואר בגמ' שהאלמנה היה לה בית כנסת סמוך לבית והלכה לבית המדרש המרוחק יותר בגלל שכר פסיעות.
ולכאורה מבואר מזה שאף בשני בתי כנסיות - אחד קרוב ואחד רחוק - יש ללכת אל הרחוק יותר, שהרי מצינו שהלכה לבית המדרש המרוחק יותר.
ומצינו שכתב המגן אברהם (סימן צ' ס"ק כב') "ואם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש", והביאו המ"ב (שם ס"ק לז'). ולכאורה משמע שאף אם עובר דרך בית הכנסת הקרוב יותר בכל זאת ימשיך אל בית הכנסת הרחוק יותר.
וצ"ע דלכאורה יש להתפלל בבית הכנסת הקרוב יותר שהרי איתא בגמ' מנחות (סד':) "מצות העומר להביא מן הקרוב... מ"ט... משום דאין מעבירין על המצות" {וכן משמע קצת מברכות ח': שמותר ללכת לבית הכנסת הרחוק יותר, ועוד יש להעיר על דברי התוס' יומא לג' שכתבו שבמצוה אחת אין דין שאין מעבירין על המצות וכאן מוכח שאף במצוה יש דין זה ועי' תוס' מגילה ו' ע"ב ותוס' זבחים נא'. ומנחות סד': ומג"א סי' קמז' ס"ק יא' וברכי יוסף סי' כה'.} ומבואר שיש לילך אחר המצווה הסמוכה יותר {יש להעיר מדברי הגמ' יומא דף ע' ברש"י שאין איסור אין מעבירין במקום שהוא עדיין לא התחיל להתעסק במצווה וצ"ע}.
ואפשר ליישב בכמה אופנים מדוע אין בזה משום 'אין מעבירין על המצוות' -
א. קצירת העומר היא מצוה גמורה בעצמה וחיוב גמור (מכות ח':, מנחות עב'.), משא"כ תפילה בבית כנסת (ברכות ח', או"ח סי' צ') שאינה חיוב גמור. ועוד יש לחלק שבית הכנסת אינו המצוה עצמה אלא מקום בו מקיימים מצוה תפילה, משא"כ בקצירת העומר.
ב. שכל מה ששייך אין מעבירין היינו דוקא בעומר שהמקום הקרוב לא יקצרו כלל עומר משא"כ בתפילה כיון שבביה"כ זה מתקיים ג"כ המצוה ואף שהוא עצמו לא נכנס להתפלל מ"מ מתקיימת בביה"כ מצות תפילה ובכה"ג אין חסרון מעבירין.
ג. שאכן יש כאן חיסרון של 'אין מעבירין' אבל כיון שיזכה לשכר פסיעות אם יאריך את דרכו מותר להעביר על עבור זה.
ויסוד לדבר זה שניתן להעביר על המצוה בשביל לקיים אותה בהידור יותר, מצינו בדברי החכם (סי' קו) שהוכיח מהגמ' (מנחות מט'.) בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן תמידין ומוספין, אי זה מהן קודם... תמידין עדיפי שכן תדיר, או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש". דהיינו שהגמ' מסתפקת באופן שיש רק בהמה אחת בבית המקדש, האם יקריבו אותה לקרבן מוסף בשבת או שמא עדיף להשאיר את הבהמה לקרבן תמיד של יום המחרת, וצדדי הספק האם תדיר עדיף או מקודש עדיף, והק' החכ"צ מה נידון הגמ' - הרי 'אין מעבירין על המצוות' ויש להקריב מוסף שחיובו חל קודם, ותי' שכיון שענין תדיר קודם לדין מקודש ממילא זה גובר גם על הדין שאין מעבירין על המצות ולכן יש להשאיר את הבהמה להקרבת התמיד. (ועי' במ"ב סי' צ' ס"ק כח' ובמה שהביא בשם הרדב"ז).
נמצאנו למדים שאם יש לאדם ב' בתי כנסיות א' קרוב וא' רחוק עליו ללכת לרחוק, וצ"ע מדוע רבים לא נוהגים להקפיד בזה.
ויש בזה כמה דרכים -
א. נראה שכיון ששכר פסיעות הוא מצוה ללכת למקום הרחוק יותר וקבלת השכר הוא עבור הטרחה שבהליכה, ונראה פשוט שאם בביהכנ"ס הקרוב יתפלל יותר טוב ודאי שעדיף שיתפלל בקרוב כיון שהוא מעלה בגוף התפילה, ולכן רבים מעדיפים את בתי הכנסת בהם הם רגילים.
ב. בספרי דבי רב (פר' ראה) כתב שדין שכר פסיעות הוא רק באדם שההליכה אינו גורמת לו לבטל מלימודו, אבל בת"ח שיפסיד מזמן הלימוד בגלל ההליכה אל בית הכנסת המרוחק - עדיפה מצוות ת"ת ממצות שכר פסיעות.
ג. באופן שקשה לשמור על קדושת העיניים בהליכה ברחוב יש לקצה בשהייה ברחוב ככל האפשר ובאופן זה אין בהילוך מרובה לבית הכנסת שכר פסיעות.