לשבור קליפת ביצה בשבת באופן שימחק הכיתוב
שאלה: ביצים שנתבשלו מערב שבת, ונשאר עליהם הכיתוב, האם מותר לשבור את הקליפה בשבת.
תשובה: יש להיזהר לשבור את הקליפה באופן שלא ימחקו האותיות[1].
הדחת ידיו מלכלוך דיו או צבע בשבת
שאלה: ידיים שהתלכלכו מערב שבת מדיו או צבע כמשחת נעלים וכדומה, האם מותר לרחצם ולנגבם בשבת בכדי להסיר את כתם הדיו, או שיש לחוש בזה משום איסור מוחק.
תשובה: מותר לרחצם בשבת, ואין לחוש בזה לאיסור מוחק[2].
רחיצת איפור שעל הפנים בשבת
שאלה: אשה שהתאפרה בפניה מערב שבת האם מותר לרחוץ את פניה על מנת להסיר את האיפור בשבת או שיש לחוש בכך משום מוחק.
תשובה: מותר כיון שמחיקה זו היא אינה על מנת לכתוב ואינה במקום העשוי לכתיבה[3], ויש להיזהר שלא להשתמש לצורך כך בדברים שיש בהם חשש סחיטה.
השימוש בבושם בשבת
שאלה: האם מותר להשתמש במי בושם בשבת.
תשובה: על הבגד אסור[4], ועל הגוף מותר[5].
שואל ומשיב | מתוך קובץ פסקי הלכות מרבינו שליט"א
מה הדין אם חיממו בקבוק לתינוק שבתוכו מטרנה עם חלב בתוך סיר פרווה העומד על האש?
למעשה דין המים והסיר כחלבי (האחרונים נחלקו בדין נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, עי' פת"ש סי' צה' ס"ק א').
תבניות בשריות וחלביות שנתערבו כיצד יש לנהוג?
יכניסם לתנור ויפעיל בחום מקסימלי למשך שעה (עיין סי' תנ"א שעה"צ קצ"א).
אכל בצל שנחתך בסכין בשרי האם צריך להמתין שש שעות לאכילת חלב?
אין צריך להמתין, והוא הדין באוכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי (רעק"א ובי"מ יו"ד פ"ט).
חתכו בצל בסכין חלבי האם אפשר לאוכלו בתוך 6 שעות לאכילת בשר?
אי אפשר, דינו לענין זה כחלבי (פמ"ג או"ח תצ"ד).
אדם הרוצה לשתות בלילה וקשה לו לקום ליטול ידיו כיצד ינהג?
יכול לשפשף ידיו בבגד ולשתות גם בלי נטילה (סי' ד' סע' כב' – כג').
האם אפשר להכניס עיתון ובו ד"ת לשירותים
מותר אם הדף שבו הד"ת מכוסה בשני כיסויים, ושני דפים מהעיתון עצמו מועילים לזה (סי' מג ס"ק כה).
האם המילה "שלום" צריכה גניזה?
צריכה גניזה לחומרא ולכן כשכותבים הודעה על שלום זכר למשל, צריך לכתוב "השלו' זכר יתקיים וכו" (שבת י: תוס' סוטה י ע"ב)
אדם שהלוה לחברו שטר של 100 ₪ ומחזיר לו 1000 מטבעות של 10 אגורות האם יכול לתבוע שיחזיר לו בשטר של 100 ₪?
אינו יכול לכפותו אך יכול להתרעם ולהקפיד עליו (ב"מ עז', חו"מ סי' עד' סע' ד').
איך מקיימים מצות שילוח הקן?
יש לעשות את השילוח בלילה דוקא שאז האם דוגרת (בשעת היום לפעמים הזכר דוגר) וכשמתקרב לקן יכון שכל תנועה שיעשה שמחמתה היונה תעוף יהיה לשם מצות שילוח הקן, ואח"כ יגביה ביצה ויתכוון לזכות בה ואח"כ יכול להחזירה למקומה.
אין מברכים על מצוה זו לא ברכת המצוות ולא שהחיינו. בזמנינו אפשר לקיים המצוה גם בקן שנעשה בשטח פרטי (יו"ד סי' רצ"ב).
האם מברכים ברכת המפיל במטוס ומה הדין לגבי ברכות השחר
אם ישן שנת קבע על מושבו מברך את כל הברכות כמו בשנת לילה רגילה, ואם לא – בבוקר לא יברך ברכות התורה וגם לא 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה' (סי' רלט, סי' מז ס"ק כח, סי' מו ס"ק כד).
[1] ברמ"א (סימן שמ ס"ג) כתב "אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק", ובמשנה ברורה שם (סקי"ז) כתב "ואף דאינו על מנת לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא, ואף שאינו מכוין למחוק פסיק רישא הוא ואסור אף בדרבנן, וכדמוכח בסימן שטז ס"ד, ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה, והביאו בשערי תשובה, ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה", וטעם הדגול מרבבה להתיר הוא משום שהוא פסיק רישא במקלקל וכלאחר יד, ובחזון איש (סימן סא סק"א) פקפק בהתירו וכתב שעיקר ההיתר בתרי דרבנן אינו מוכרע, ולפי זה אין להקל בקילוף הביצה, ויתכן שאף לדעת הדגול מרבבה בשבירת הביצה יש לאסור שכן שבירת הביצה נעשית בידיים ולא בדרך אכילה כמו שבירת האותיות שבעוגה ואין זה נחשב כמוחק כלאחר יד.
[2] בתוספתא שבת (פי"ב ה"ז) שנינו "נפלה דיו על גבי ספר ומחקה, שעווה על גבי פנקס ומחקו, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב", וברא"ש (שבת פ"ז סימן ט) הביא לדברי התוספתא וכתב ללמוד מכך שכל תוכן המלאכה דמוחק הוא במחשבת הכתיבה, ומשום כך גם המוחק טשטוש דיו כל שיש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב, וכן פסק השולחן ערוך (סימן שמ ס"ג), ובחיי אדם (חלק א כלל מ ס"ח) כתב שמי שנתפחמו ידיו משחרורית קדירה בשבת אם אין ממשות בשחרורית מותר ליטול ידיו אבל אסור לנגבן כיון שהוא מוחק בכך ואסור למחוק בשבת, ואף שאין כוונתו על מנת לכתוב אסור מדרבנן, שהרי אם יכתוב על היד יעבור במלאכת כותב ואם כן היד היא מקום הראוי לכתיבה, וכאשר מוחק שחרורית הדיו מכשיר את מקומה לכתיבה ועובר במחיקתו באיסור דרבנן של מוחק שלא על מנת לכתוב, וכן הביא בטל אורות (מלאכת מוחק דף ע ע"ב) משו"ת פרי הארץ, והוסיף שם בטל אורות שמוטב שיכרוך על ידיו חתיכת בגד במקום האותיות או טשטוש הדיו ולא יטול באותו מקום כלל מחשש מחיקה, וכן הביא בבן איש חי (שנה ב' פרשת פקודי אות א) ובכף החיים (סימן שכ ס"ק קכה), וכן הביא גם בעיקרי הד"ט (סימן יד סק"י).
אבל בדעת תורה למהרש"ם (סימן שמ ס"ג) כתב שלדברי החיי אדם נמצאת מבוכה גדולה למוהלים שמתלכלכות ידיהם מדם הפריעה והמציצה, וכן הנשים שעוסקות בקדירה ומפחמות ידיהן, וכתב שם המהרש"ם לחלוק על דברי החיי אדם ולהתיר מחיקת לכלוך הפחם כיון ששחרות הפחמים אינה נחשבת דבר המתקיים, ולא גזרו מוחק כתב שאינו מתקיים כל שאינו על מנת לכתוב שהרי מן התורה לא נאסר אלא מוחק על מנת לכתוב ומוחק שלא על מנת לכתוב אינו אסור אלא מדרבנן, ומחיקת לכלוך שאינו מתקיים גם הוא אסור מדרבנן, ולפיכך אין לאסור מחיקת לכלוך שאינו מתקיים שלא על מנת לכתוב שהרי זה גזירה לגזירה, והביא שם ראיה לזה מדברי השולחן ערוך (סימן שמ סי"א) שכתב שמי שנתלכלה ידו בטיט לא יקנחה במפה שמקנחים בה ידים שמא יבוא לכבס המפה ולא חשש משום מוחק.
אלא שיש להקשות על דבריו מהמבואר בדברי החיי אדם שכתב ששחרות הקדירה נחשבת כדבר המתקיים שאם יכתוב בו בשבת חייב חטאת.
ובקצות השלחן (סימן קמד בדי השולחן סק"י) כתב לחלוק על דברי החיי אדם מטעם נוסף שכל מה שאסרו חכמים מוחק שלא על מנת לכתוב הוא כשמוחק כתב ויש משמעות ותוכן לעצם המחיקה, אבל כאשר מוחק שחרורית שאין לה משמעות ותוכן מצד עצמה וכל תוכן המלאכה היא רק בהכשרת מקום כתיבה כל שמוחק שלא על מנת לכתוב הרי מותר גם מדרבנן, ועוד יש להוסיף ולהתיר מחיקת טשטוש דיו שעל גופו, שהרי כל תוכן המחיקה באופן זה הוא רק בהכשרת כתיבה לעתיד ולא במחיקת כתב, והגוף למרות שאם יכתוב עליו יתחייב משום מלאכת כותב אבל אינו מקום העומד לכתיבה, ואין לראות את מחיקת טשטוש דיו כמעשה של הכשרת כתיבה, ועל כן יש להתיר את רחיצת הידיים אף באופן שעל ידי כך יישטף ויוסר הצבע והדיו מעל ידיו, וכפי שכתב המהרש"ם בסוף דבריו 'ופוק חזי מאי עמא דבר' שכבר נהגו בזה היתר.
[3] כפי שהתבאר בתשובה הקודמת שבחיי אדם ועוד פוסקים אסרו להסיר כתם הדיו מידיו משום מלאכת מוחק, ולפי זה אסורה גם הדחת הפנים לצורך הסרת מהאיפור משום מוחק, ואולם כפי שהובא לעיל שיש להקל בזה מב' טעמים, א. כמו שכתב המהרש"ם שמחיקת דבר שאינו מתקיים והמחיקה אינה על מנת לכתוב הרי זה גזירה לגזירה ומותרת גם מדרבנן, ב. כמו שכתב בקצות השלחן שמחיקה זו של לכלוך דיו כל משמעותה כמחיקה היא רק כאשר מוחק על מנת לכתוב שמחיקתו נידונית כהכשר כתיבה, אבל מחיקת לכלוך דיו שלא על מנת לכתוב אין בה תוכן מחיקה כלל, ואין זה כמוחק אותיות שיש שם מוחק על פעולתו גם אם אינו מכוין על מנת לכתוב, ועוד התבאר שהיד אף שאם יכתוב עליה בשבת חייב אינה נחשבת כמקום העומד לכתיבה, ולכן אין לראות במחיקתו הכשר כתיבה.
אלא שלכאורה היה מקום לדון במחיקת האיפור שעל הפנים שכיון שהפנים עומדות לכך הרי שהמקום נחשב כמקום העומד לכתיבה, ולסברא האחרונה תאסר הדחת הפנים משום מוחק, אלא שיש לדחות את הדברים שהרי לא מצינו במלאכת צובע שאסרו מוחק את הצבע על מנת לצבוע אחר במקומו כמו שמצינו במלאכת כותב שאסרו מוחק על מנת לכתוב ב' אותיות, ובגמרא בשבת (צד ע"ב) דנה הגמרא בכוחלת משום איזה מלאכה נאסר, ובתחילה כתבה הגמרא משום כותבת ושוב דחתה הגמרא שאין דרך כתיבה בכך, ומסקנת הגמרא שם משום צובע, וכן כתב השולחן ערוך (סימן שג סכ"ה), ואף שהרמב"ם (הלכות שבת פכ"ג הי"ב) כתב שעוברת משום כותבת כבר הרבו לתמוה על דבריו שהוא כנגד מסקנת הגמרא, והאריכו בישוב שיטתו, אבל דעת השולחן ערוך כמסקנת הגמרא שחייבת משום צובע, ולפי זה אף אם נדון את פניה כעומדים לצביעה עדיין אין במחיקה המכשירה את הצביעה משום מלאכת מוחק, ולא נאסר במלאכת מוחק אלא הכשר כתיבה והפנים אינן נחשבות עומדות לכתיבה, ולכן מותר לרחוץ את הפנים אף שיש עליהן איפור.
[4] בגמרא בביצה (כג ע"א) מבואר שאסור לכפות כוס מבושם על מלבוש בכדי להכניס בהם את ריח הבושם שבכוס, כיון שמוליד ריח בבגדים, וכתב רש"י שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה, ומשום כך אסור מדרבנן, וברמ"א (סימן תקי"א ס"ד) הביא דין זה להלכה, ומשום כך אסור להתיז מי בושם על בגד משום הולדת ריח שקרובה לעשיית מלאכה.
[5] בט"ז (שם סק"ח) כתב "וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן, ואיסורא קא עבדי דמולידין ריח במים, ואפי' שופכים בערב יום טוב מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות כן", ובאליה רבה (סק"ז) כתב לחלוק ולהתיר והביא ראיה מהמבואר בשולחן ערוך (סימן שכב ס"ה) שהתיר למלול בידיו בשמים בשבת בכדי להריח, ולא אסר משום שמוליד ריח בידיו ובהכרח שאין איסור מוליד ריח בגוף, ובמגן אברהם (סקי"א) כתב "ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים", וביארו המחצית השקל ופרי מגדים (א"א שם) שאין כוונתו לאסור משום הולדת ריח בידי הכהנים אלא רק את הולדת הריח במים בשפיכת הבושם לתוך המים, ועל כן אם הושם הבושם במים מערב יום טוב מותר, ובמחצית השקל ופרי מגדים (משב"ז שם) הביאו את דברי החכם צבי (סימן צב) שהתיר אף את הכנסת הבושם לתוך המים בשבת, ובשערי תשובה (סימן תקיא סק"ז) הביא עוד את דברי הנחפה בכסף שהתיר כל שהניחו את המים מערב יום טוב שאין הולדת ריח בגוף, וכן פסק המשנה ברורה (סימן קכח סקכ"ג) שכל שהכניס את הבושם במים מערב יום טוב אפשר לסמוך להקל לרחוץ בזה את ידי הכהנים שאין מוליד ריח בגוף, ועל כן התזת מי בושם על הגוף מותרת משום מוליד.