בס"ד שבט תשפ"ה
ראיתי את החיבור שחיבר הבה"ח ישראל שמעון ישר הי"ו הנקרא בשם "יש בתורה", והוא חיבור נפלא מאוד על מסכת בבא בתרא, ערכין והלכות שחיטה, המבאר ומלבן בצורה ברורה ונעימה את הסוגיות.
ובענין האמור בספרו לגבי מכירי כהונה (ב"ב קכג:) הכא במכירי כהונה עסקינן וכו', מבואר בסוגיא שכיון שרגילים לתת לכהן מסוים את הזרוע לחיים וקיבה זה נחשב שזה הגיע ליד הכהן וזה נחשב מוחזק ולא ראוי ולכן הבכור נוטל בזה פ"ש.
ובביאור הדבר איך פועל דין זה נחלקו רש"י (בגיטין ל.) עם התוס' (בסוגיין). ובפשוטו נראה שנחלקו רש"י ותוס' בגדר דין זה שלרש"י זה פועל ע"י ששאר הכהנים מתיאשים זוכה בזה הכהן שרגילים לתת לו ולתוס' כיון שרגיל לתת לו אז זה כמו שהוא סיכם איתו שהוא יתן לו וכיון שאסור לחזור בו לכן זה הופך אותו למוחזק.
והנה הקצה"ח (סי' רעח ס"ק טו) דן במקרה שאדם נשבע לחבירו שיתן לו דבר מסוים ונפטר המקבל שהדין הוא שהנשבע צריך לתת את זה לבניו ודן הקצה"ח האם הבכור יקבל בזה פ"ש שכיון שאסור לנשבע לחזור בו נחשב שהאבא מוחזק והבכור יטול בזה פ"ש והוכיח הקצה"ח מדברי התוס' בסוגיין לגבי מכירי כהונה שכיון שאסור לחזור זה נחשב כמוחזק.
אמנם הנתה"מ (שם ס"ק יא) חולק על הקצה"ח וסובר שאין להביא ראיה ממכירי כהונה לנשבע ששאני מכירי כהונה שזה ממון השבט וזה שייך לשבט הכהונה ולכן יש בזה ירושה מה שא"כ בנשבע לחבירו שלחבר אין שום קנין אלא רק חיוב לתת לו בזה בכור לא נוטל פ"ש. ובפשוטו נראה שנחלקו הקצה"ח והנתה"מ האם מתנות כהונה זה שייך לשבט הכהונה או שזה רק הפקר לכהנים שלדעת הנתה"מ זה ממון השבט ולכן בכור נוטל בזה פ"ש ולדעת הקצה"ח זה רק הפקר לכהנים ולכן הקצה"ח משווה את זה לנשבע.
והנה יש לדון באדם שרגיל לתת למוהל מסוים למול את בנו האם חייב להמשיך לתת לו למול מדין מכירי כהונה כמו כן כאן יש דין מכירי מוהל שאם רגיל לתת למוהל מסוים למול צריך להמשיך לתת לו למול.
ולפי דברי התוס' הנ"ל לכאורה נראה שדין זה שייך גם במכירי מילה כיון שהוא רגיל לתת למוהל הזה זה נחשב כמו מתנה מועטת ולכן אסור לו לחזור בו אולם לפי דברי רש"י ששאר הכהנים מתיאשים יש לדון שאולי דין זה זה רק בממון של שבט הכהונה שבזה אנחנו אומרים שכיון ששאר הכהנים מתיאשים ומסיחים דעתם זה נחשב שיש כהן יחיד בעולם והוא זוכה בזה אבל במילה לא שייך סברא זו. וגם לפי דברי התוס' יש לדון שדווקא במתנות כהונה יש דין זה כמו שכתב הנתה"מ סימן רעח הנ"ל. א"כ למעשה נראה שאם אדם רגיל לתת למוהל מסוים לא חייב להמשיך לתת לו ויכול לתת למוהל אחר.
אולם מצינו (ביו"ד רסד ס"א) שכתב הרמ"א שאם סיכם עם מוהל הגון אסור לחזור בו וכתב שם בהגהות רעק"א בשם המהרי"ק (שורש עו) שאפילו אם הוא לא סיכם עם המוהל לתת לו אלא שהיה רגיל לתת לו גם חייב לתת לאותו מוהל. ובמהרי"ק הנ"ל למד דבריו מדברי רש"י בגיטין הנ"ל ודבריו לכאורה צריכים עיון שיש לומר שרק במתנות כהונה שייכים דברי רש"י שהכהנים מסיחים דעתם ואז זה נחשב שיש רק כהן אחד בעולם ואז זה נחשב שזה הגיע ליעדו. ולכאורה היה נראה שכיון שדברי המהרי"ק חידוש הם לא הובאו דבריו ברמ"א ונראה לכאורה שיש להקל בזה וצ"ע למעשה.
ושוב אחזור בשבח החיבור שהוא מבאר ומברר את הדברים על בוריים ונכתב מתוך שקידה עצומה ויגיעה רבה, ויה"ר שיזכה להמשיך לשקוד על התורה ולברר עוד סוגיות רבות בכל מקצועות התורה לתפארת כלל ישראל שייהנו מאורו.