בס"ד כסלו תשפ"ד
ראיתי את הספר "הלכות והנהגות קדושה" שחיברו הרה"ג ראובן יוסף מיארה שליט"א שבו ביאר בהרחבה הרבה דברים הנוגעים ליסוד קדושתן של ישראל ודברים אלו הליכות חיים המה שידע האדם איך להתנהג כדין, וכבר מבואר בגמ' (ברכות סב ע"א) כמה יגיעות התייגעו חז"ל הקד' בכדי לדעת איך לקיים את המצוה כתיקונה משום שבדבר זה תלוי כל יסוד קדושת ישראל.
בעניין מה שכתב עוד לגבי גיל הנשואין אעתיק ממה שנתבאר ב"אזמרה לשמך" איתא במשנה (אבות פ"ה משנה כא) 'בן שמונה עשרה לחופה'. אך הרמב"ם פסק (הל' אישות פט"ו ה"ב) 'ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה'. והמגיד משנה ביאר דכוונתו 'משעברה שנת יז', וכפי שפסק השו"ע (אבהע"ז סי' א ס"ג) 'מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר' [אמנם יש מהאחרונים שהבינו שדעת הרמב"ם לגיל שבע עשרה ויום אחד].
ויש להקשות על המשנה והפוסקים מדוע אין האדם חייב לישא אשה בגיל י"ג ככל שאר המצוות שמתחייב בגיל זה, ונאמרו בזה כמה ביאורים:
החלקת מחוקק (שם ס"ק ב) ביאר שמאחר ואדם צריך ללמוד קודם נישואיו, ותחילת הלימוד בגיל ט"ו, על כן דחו את גיל הנישואין ג' שנים כדי שילמד.
המהר"ם שיק (או"ח סי' שיא בשם הרידב"ז) ביאר וז"ל 'בן י"ח לחופה.. לא נתחייב בן י"ג כבשאר המצוות משום שאין הזרע ראוי להזריע קודם י"ח' עכ"ל.
אמנם איתא בגמ' (קידושין כט:) לעניין העוסקים בתורה 'ללמוד תורה ולישא אשה – לומד תורה ואח"כ נושא אשה'.
וכתב הרא"ש שם (פ"א סי' מב) בזה"ל 'וכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואח"כ ישא אשה'.
וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (שם) 'ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה".
ועד איזה גיל מותר לעוסק בתורה להתאחר – כתב הרא"ש 'וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה (יבמות סג:)' עכ"ד.
ואף בדברי השו"ע והרמב"ם לא נתבאר עד איזה גיל יכול העוסק בתורה לדחות את נישואיו.
ולמעשה נחלקו הפוסקים : הב"ש (אבהע"ז סי' א סק"ה) והערוך השולחן (יו"ד סי' רמו סי"ב) הבינו בדעת הרמב"ם שאין בזה הגבלת זמן [אך אם יצרו תוקפו, או שיש לו במה לפרנס מבלי ביטול תורה – חייב לישא אשה. ובזה מיושבת ראיית הרא"ש מבן עזאי שלא התחתן אע"פ שהיה לו במה לפרנס].
ואילו דעת החזו"א (אבהע"ז סי' קמח על קידושין כט:) שאין לאחר יותר מגיל עשרים [וסיים החזו"א 'וצ"ע בפוסקים'].
ואולם בגמ' בקידושין (ל.) מבואר [לפי הלשון הראשון ברש"י] שיש לאדם להשיא את בנו בין הגילאים 16-22 וי"א בין 18-24.
ומדברי הגמ' הנ"ל למד הים של שלמה (קידושין פ"א אות נז) שאין לאדם לאחר את נישואיו יותר מגיל 24. ובספר המצוות להחפץ חיים (מצוה מג) כתב שלא להתאחר יותר מגיל 25.
ויש לדון איזה הפרעה ללימוד מתירה לאחר את הנישואין, האם רק אם הנישואין יבטלוהו לגמרי מללמוד או אף אם יפריעוהו [באיכות ובכמות].
דמלשון הרמב"ם והשו"ע 'אם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר', משמע שמותר להתאחר רק אם יתבטל לגמרי מהלימוד, וא"כ יש לעיין בזמננו שיש כוללים וממשיכים ללמוד אף אחרי החתונה ולא מתבטלים מהתורה, על מה סמכו לאחר את גיל הנישואין.
ויש ללמד זכות על ההיתר שנהגו לאחר את גיל הנישואין, והוא מפני שקשה לבחורים להתחתן בגיל צעיר מכל מיני טעמים, ואכמ"ל.
ומ"מ מי שיש לו הרהורי עבירה צריך להתחתן (רמב"ם שם ה"ג, שו"ע שם ס"ד).
יה"ר שכשם שזכה המחבר שליט"א לבאר ולברר בעניינים חמורים אלו כן יזכה לזה בעוד הרבה מקצועות התורה.