בס"ד אייר תשפ"ה
ראיתי את החיבור הנפלא מאוד "שהשמחה במעונו" ובו ערוך ומסודר פסקי הלכות בענייני אירוסין ונישואין בצורה בהירה וברורה.
ואכתוב לגבי גיל הנישואין, איתא במשנה (אבות פ"ה משנה כא) 'בן שמונה עשרה לחופה'. אך הרמב"ם פסק (הל' אישות פט"ו ה"ב) 'ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה'. והמגיד משנה ביאר דכוונתו 'משעברה שנת יז', וכפי שפסק השו"ע (אבהע"ז סי' א ס"ג) 'מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר' [אמנם יש מהאחרונים שהבינו שדעת הרמב"ם לגיל שבע עשרה ויום אחד].
ויש להקשות על המשנה והפוסקים מדוע אין האדם חייב לישא אשה בגיל י"ג ככל שאר המצוות שמתחייב בגיל זה, ונאמרו בזה כמה ביאורים:
החלקת מחוקק (שם ס"ק ב) ביאר שמאחר ואדם צריך ללמוד קודם נישואיו, ותחילת הלימוד בגיל ט"ו, על כן דחו את גיל הנישואין ג' שנים כדי שילמד.
המהר"ם שיק (או"ח סי' שיא בשם הרידב"ז) ביאר וז"ל 'בן י"ח לחופה.. לא נתחייב בן י"ג כבשאר המצוות משום שאין הזרע ראוי להזריע קודם י"ח' עכ"ל.
אמנם איתא בגמ' (קידושין כ"ט ע"ב) לעניין העוסקים בתורה 'ללמוד תורה ולישא אשה – לומד תורה ואח"כ נושא אשה'.
וכתב הרא"ש שם (פ"א סי' מב) בזה"ל 'וכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואח"כ ישא אשה'.
וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (שם) 'ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה".
ועד איזה גיל מותר לעוסק בתורה להתאחר – כתב הרא"ש 'וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה' (יבמות ס"ג ע"ב) עכ"ד.
ואף בדברי השו"ע והרמב"ם לא נתבאר עד איזה גיל יכול העוסק בתורה לדחות את נישואיו.
ולמעשה נחלקו הפוסקים: הב"ש (אבהע"ז סי' א סק"ה) והערוך השולחן (יו"ד סי' רמ"ו סי"ב) הבינו בדעת הרמב"ם שאין בזה הגבלת זמן [אך אם יצרו תוקפו, או שיש לו במה לפרנס מבלי ביטול תורה – חייב לישא אשה. ובזה מיושבת ראיית הרא"ש מבן עזאי שלא התחתן אע"פ שהיה לו במה לפרנס].
ואילו דעת החזו"א (אבהע"ז סי' קמ"ח על קידושין כ"ט ע"ב) שאין לאחר יותר מגיל עשרים [וסיים החזו"א 'וצ"ע בפוסקים'].
ואולם בגמ' בקידושין (ל' ע"ב) מבואר [לפי הלשון הראשון ברש"י] שיש לאדם להשיא את בנו בין הגילאים 16-22 וי"א בין 18-24
ומדברי הגמ' הנ"ל למד הים של שלמה (קידושין פ"א אות נז) שאין לאדם לאחר את נישואיו יותר מגיל .24
ובספר המצוות להחפץ חיים (מצוה מ"ג) כתב שלא להתאחר יותר מגיל .25
ויש לדון איזה הפרעה ללימוד מתירה לאחר את הנישואין, האם רק אם הנישואין יבטלוהו לגמרי מללמוד או אף אם יפריעוהו [באיכות ובכמות].
דמלשון הרמב"ם והשו"ע 'אם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר', משמע שמותר להתאחר רק אם יתבטל לגמרי מהלימוד, וא"כ יש לעיין בזמננו שיש כוללים וממשיכים ללמוד אף אחרי החתונה ולא מתבטלים מהתורה, על מה סמכו לאחר את גיל הנישואין.
ויש ללמד זכות על ההיתר שנהגו לאחר את גיל הנישואין, והוא מפני שקשה לבחורים להתחתן בגיל צעיר מכל מיני טעמים, ואכמ"ל.
ומ"מ מי שיש לו הרהורי עבירה צריך להתחתן (רמב"ם שם ה"ג, שו"ע שם ס"ד).
ואכתוב עוד במה שהאריך המחבר לגבי חנוכת הבית:
הנה עיקר קנית הבית נועדה כדי שאדם יוכל לקיים בו את מצוות הבורא יתברך, ולעבוד אותו ולעשות בו את רצונו, וכתב ביסוד ושורש העבודה (שער הכולל פ"ג) ע"פ הזוהר ויקרא (נ' ונא') שהקונה [או הבונה] בית חדש צריך להזכיר בפיו שעושה זאת לעבודת הקב"ה, ואז שורה בביתו סייעתא דשמיא, והקב"ה מכין עליו קדושתו וקורא עליו שלום, עכ"ד.
וע"פ זה כתב היסוד ושורש העבודה (שם) שהקונה בית יאמר "אני קונה בית זה כדי שאוכל להתפרנס בבית זה וע"י זה אוכל לעבוד עבודתו ית"ש", עי"ש.
ואדם צריך לדאוג ללמוד תורה בביתו (עי' יו"ד רמו) ולחיות בביתו בשלום ושלווה, ואז זוכה להשראת השכינה (עי' סוטה יז).
וידוע מה שהוכיחו מפסחים (קיב) וברשב"ם (שם) וז"ל "ולא תכנס בביתך פתאום, אלא השמיע את קולך להם קודם בואך, דילמא עבדי מילתא דצניעותא" [בויקרא רבה (פכ"א) ר' יוחנן כי הוה עייל לביתא מנענע, משום שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש], שכל בית יהודי יכול להגיע למדרגה של קודש הקודשים.
מקצת דיני חנוכת הבית:
בנה או קנה בית חדש חונכים את הבית (עי' דברים כ, סוטה מג, ורמב"ם פ"ז ממלכים).
שכר דירה, אין צריך לעשות חנוכת הבית. אולם רבים מהספרדים נוהגים ע"פ הגר"ח פלאגי (בסו"ס ימצא חיים, סדר חנוכת הבית) שאף השוכר דירה עושה חנוכת הבית.
החנוכה היא ע"י קביעת מזוזה (תיב"ע דברים שם) וע"י סעודה (עי' תנחומא בראשית ב, זוהר ויקרא ג ע"ב, ועי' שו"ת תורה לשמה סי' תפד).
ונחלקו האם סעודה זו נחשבת סעודת מצוה, דעת התשב"ץ [תשב"ץ קטן דיני חנוכה ופורים אות קע'] שזו היא סעודת רשות, וביש"ש בב"ק (פ"ז סי' לז) שרק אם מדברים שם דברי תורה נחשב סעודת מצוה. ובשו"ת באר שבע (סי' ע) כתב שבא"י נחשב סעודת מצוה משום ישוב א"י ובחו"ל נחשב סעודת רשות [עי' מג"א סי' תקסח סק"ה].
אך בשאילתות (שאילתא א) מבואר שנחשב סעודת מצוה אף בחו"ל (עי' שו"ת תורה לשמה סי' תפד, ובא"ח פרשת ראה, שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' ח).
מנהגים שונים נאמרו בסדר אמירת בקשות בחנוכת הבית, רבים נוהגים לפי סדר חנוכת הבית שסידר החיד"א, ובני אשכנז רבים נוהגים לומר טו פרקי שיר המעלות, יושב בסתר (צא), ומזמור שיר חנוכת הבית (ל).
ושוב אחזור בשבח החיבור המיוחד הזה, שנתבארו בו פרטים אשר נחוץ למאוד ידיעתם. יה"ר שיזכה להוציא עוד חיבורים מצויינים בשאר מקצועות התורה.