בס"ד אייר תשפ"ד
ראיתי את החיבור "השבת אבידה בזמנינו" שחיברו הרב מיכאל ירט שליט"א והוא חיבור נפלא ביותר המברר ומבאר באופן מעשי את פרטי קיום מצות השבת אבידה כהילכתה בזמנינו.
ואעתיק ממה שנתבאר בגליון אזמרה לשמך השבת אבידה. לגבי חפץ שאין בו סימן אם הוא חפץ יקר ערך או כבד שודאי נודע לבעלים על שאבד, הרי הוא שייך למוצא.
אך אם הוא דבר זול [חוץ מכסף שדינו שונה, כפי שיתבאר להלן], ויתכן שהבעלים עדיין לא יודע שאבד לו, נחשב יאוש שלא מדעת ודינו שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. ובזמנינו שרוב החפצים קלים ומצויים להשגה, די שירשום את שם האבידה ומקום המציאה במקום משתמר עד שיבוא אליהו, וכשיבוא אליהו יאמר למוצא למי לשלם את ערך האבידה, ויכול כעת להשתמש בחפץ. אך אם החפץ אין בנמצא להשיג כמותו, יהא מונח עד שיבוא אליהו.
וכל זה בחפץ חדש שאין בו טביעות עין של המאבד, אולם אם החפץ משומש שהמאבד מכירו בטביעות עינו, לדעת השו"ע צריך להכריז, ולדעת הרמ"א אי"צ להכריז, אלא א"כ מצא במקום שרובם תלמידי חכמים, כגון בכולל או בישיבה וכדו' שאז יש להכריז.
ולגבי האם באבידה שאין בה סימן יועיל שיכוון בשעת ההגבהה שלא לזכות בה רק לאחר יאוש הבעלים. נראה שאינו מועיל, ודינו כחפץ שאין בו סימן שנתבאר דינו לעיל.
היה מקום לדון שאם מתכוון שלא לזכות בחפץ לפני שהבעלים התייאשו אינו נחשב שהתחייב בהשבה ["באיסורא אתי לידיה"], ויועיל היאוש שיכול לזכות המוצא בחפץ, אמנם נראה שיש לדון שבע"כ הוא מתחייב בהשבה, ונהיה שומר אבידה, וזה תלוי האם יש חיוב להגביה חפץ שאין בו סימן, והאם נהיה שומר אבידה בזה.
והנה הסברא הפשוטה שבדבר שאין בו סימן, אין חיוב להגביהו כיון שהחפץ אינו עומד לחזור לבעליו, [אם אין בו טביעות עין] וכן כתב הר"ן [מובא בשיטמ"ק] ב"מ כה: וכן הוא בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפ"ו.
אמנם בתוס' ב"מ (כה ע"ב) ד"ה לא יגע, (ובדף כ"ב ע"א) ד"ה שטף נהר, נראה שס"ל שיש חיוב השבה, ועי' חו"מ (סי' רס' ס"י) ברמ"א, וברע"א ב"מ (כא:) ובדף (כו ע"א), וכן כתב בשו"ע הרב הל' מציאה ופקדון ס"ב, וצ"ע לדינא.
ולגבי: המוצא אבידה שיש בה סימן, והכריז ופרסם מודעה ואף אחד לא פנה אליו לדורשה.
אם הוא חפץ שמצוי להשיגו בקל יכול לעשות בחפץ כרצונו, אך ירשום את פרטי המציאה (היכן מצאו ומתי, ופרטי החפץ וערכו) במקום משתמר עד שיבוא אליהו [כגון בתוך כריכה של ספר וכדו'], וכשיבוא אליהו
יאמר למוצא למי לשלם את ערך האבידה, ואם החפץ אין בנמצא להשיג כמותו – יהא מונח עד שיבוא אליהו.
ולגבי: כמה זמן צריכה להיות תלויה המודעה של השבת אבידה נראה ששבוע.
וביאור הדבר שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים היו מכריזים שלשה רגלים על האבידה, ואף שלא כולם שמעו את ההכרזה, די בכך שמי שנאבד לו יכול לברר היכן מכריזים, ויכול לבוא לשמוע את ההכרזה.
ובזמנינו אפשרות ההכרזה היא על ידי תליית מודעות באיזור האבידה, ואף קצת יותר רחוק מאיזור האבידה, כי המאבד אינו יודע היכן האבידה נפלה, וכן יש לשים מודעות בבתי כנסיות שבאיזור מקום מציאת האבידה, וסומכים על כך שהמאבד יחפש במודעות במקומות אלו. [עי' ב"מ כח ע"ב, וחו"מ סי' רס"ז ס"ג].
ונראה שבזמן של שבוע, כבר רוב האנשים ראו את המודעה, ודי בכך.
אם מוצא במקומות שרוב האנשים שמסתובבים שם אינם מתפללים בבתי כנסיות שבאיזור, אין צורך לשים מודעות בבתי כנסיות, אלא רק מודעות סביב איזור האבידה, ואף קצת יותר רחוק מאיזור האבידה.
וכמו כן ע"י פירסום בעיתון מקיימים את מצוות ההכרזה, ודי בכך, ואף שאנשים רבים אינם מסתכלים בעיתון, אך מ"מ כנ"ל מי שאבדה לו אבידה, ידאג לברר אם זה פורסם בעיתון. [אך אם הפרסום בעיתון כרוך בתשלום אינו חייב בכך, אך אם זה דבר ששווה הרבה כסף ובודאי שהמאבד ישלם לו ע"כ, צריך לפרסם].
וכמו כן אם מפרסם בקו של השבת אבידה שבו מתפרסמים אבידות מקיים מצוות ההכרזה ודי בכך.
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר נכתב ברוב תבונה ודעת יהי רצון שיזכה להוציא עוד חיבורים נפלאים ומיוחדים אשר יאירו עיני המעיינים.