בס"ד שבט תשפ"ג
ראיתי את החיבור "באר המים" על עניני תלמוד תורה, שחיברו הבחור החשוב אברהם גרוסמן ני"ו ובאו בו חידושים וביאורים והערות מתוקים מדבש, שנכתבו בצורה נפלאה מאוד.
בעניין מש"כ בדברי השו"ע והגר"א שנחלקו האם מברכים ברכות התורה על אדם שמהרהר בדברי
תורה. בביאור דברי השו"ע נאמרו כמה דרכים:
א). בשו"ת שאגת אריה סימן כד כתב שבודאי גם לפי השו"ע מקיימין מצות תלמוד תורה בהרהור,
ורק דהוא סובר דכיון דדין ברכת התורה נלמד בגמ' בברכות דף כא ע"א מהפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו, לכן דוקא על קריאה יש דין ברכה וקריאה זה בפה, עכ"ד.
וכן כתב החיי אדם בנשמת אדם כלל ט' וז"ל: ונ"ל דכיון דברכות התורה נפקא לן מקרא דכי שם ה'
אקרא וקריאה היינו דיבור ולכן גם חכמים לא תקנו ברכה על ההרהור לפי שאינו ניכר ונוסח הברכה
יוכיח כשמברכין לעסוק בדברי תורה או על דברי תורה וכו' עכ"ל.
ב). בפרי מגדים משב"ז או"ח סימן מז סק"ב כתב לבאר דברי השו"ע שמה שלא מברכים על הרהור
שהוא הלכה כללית בכל ברכת המצוות שלא מברכים על מצוות שמקיימים בהרהור, וכמו שכתב
בב"י או"ח סימן תלב שהטעם שלא תקנו ברכה על ביטול חמץ, כי ביטול הוא בלב ולא תיקנו ברכה
על הרהור, ולפי"ז מבואר מש"כ בשו"ע שמשו"ה מברכים על כתיבת דברי תורה, וכן כתב במנחת
חינוך סוף מצוה תל ע"ש.
ואולם בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סימן לה בהערה) כתב לחלוק על היסוד הנ"ל, וכתב שלענין
ביטול חמץ כיון שעיקר המצוה בלב, לכן אפילו מבטל בפה אינו מברך, משא"כ לענין מהרהר בדברי
תורה יש לומר להיפך שמכיון שעיקר המצוה בדיבור אף כשמהרהר צריך לברך, שאם לא כן וכי יעלה
על הדעת שאם מבטל חמץ בפיו מברך כמו בדברי תורה.
ושוב אחזור בשבח החיבור הנ"ל, שמוכיח על התמדת ושקידתו העצומה ועל ידיעתו המופלגת
בש"ס. יהי רצון שיזכה להתמיד ולהמשיך ולעמול בתורה בכל כוחו עד שיהיה לאור גדול
בישראל.