בס"ד אייר תשפ"ה
ראיתי את החיבור הנפלא "תורת חן" על מסכת קידושין שחברו הבחור השקדן יקר יקרים כמר חיים איזנברג נ"י, והאריך בשבחו המשגיח הגרמ"ל שליט"א.
ואכתוב הערה אחת בעניין מה שנתבאר בחיבורו לגבי כיבוד ומורא.
מבואר בגמ' (קידושין לא:) ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.
עוד מבואר בגמ' (שם) ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו. בחייו כיצד, הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר שלחוני בשביל עצמי וכו' אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו וכו'.
וברמב"ם (פ"ו מהל' ממרים ה"ג) "אי זהו מורא ואי זהו כבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי, אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה".
הגדרת החילוק של כבוד ומורא, יש לבאר בכמה אופנים:
א. כבוד הוא בקום ועשה, מורא הוא בשב ואל תעשה (תועפות ראם סי' רכא-רכב אות ד).
ב. כיבוד הוא לעשות נחת רוח ומילוי רצונו, מורא הוא כיבוד בכבוד בעצמותו.
ג. כבוד הוא הטבה ונתינה לאביו, מורא הוא לנהוג בו מנהגי כבוד כגון לא ישב במקומו וכדו' [כעין החילוק הנ"ל אות ב].
ד. כיבוד הוא בדברים גשמיים, מורא הוא בדברים רוחניים (תורה תמימה שמות כ יב).
ה. כבוד הוא במעשים בפועל, מורא הוא בלב (ערה"ש סי' רמ סע' ח).
אמנם מצינו דיני כבוד אף שאין בהם מילוי רצונו, וכן אין בהם הטבה לאביו, כמו שנתבאר בגמ' הנ"ל לגבי שלחוני בשביל אבא והריני כפרת משכבו. ומבואר בזה שהגדרת החילוק היא כמו שנתבאר באות א' שכל דבר שהוא בקום ועשה יש לו דין כיבוד, ואילו מורא הוא בשב ואל תעשה.
והנה מצינו בר"י מלוניל (קידושין כט.) שכתב "וכ"ש במוראת אב ואם שהן בלא תעשה", והרי מורא הוא עשה (כמבואר בקידושין לד:), אלא כוונתו שהגדרת מורא היא בשב ואל תעשה, וכן מבואר בריקאנטי (שמות כ יא) שכתב שמורא היא לא תעשה, וביאר הלבוש (בחיבורו לבוש אבן יקרה על הריקאנטי שם) שכוונתו שאף שמורא היא מצוות עשה, "מ"מ היראה עצמה היא לא תעשה, שירא מלפניו שלא לעשות כנגדו" [ועיין משכיל לדוד ונחלת יעקב (ויקרא יט ג)].
ונתבאר שהגדרת "מורא" היא בדברים שהם שב ואל תעשה, ואילו הגדרת "כיבוד" היא בדברים שהם מצווה בקום ועשה.
אך צ"ע מדברי הגמ' (קידושין לא.) לגבי דמא בן נתינה שמבואר שקיים מצוות כיבוד אב בזה שלא העיר את אביו, ומבואר שאף בשב ואל תעשה נחשב כבוד. וכן מבואר שם בגמ' (לב.) שאם זורקים הוריו ארנק שלו לים ואינו מכלימם הרי זה כיבוד אב. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' ממרים ה"ז) "עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן, אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם" וכו', ומבואר ברמב"ם ששייך כיבוד גם בשב ואל תעשה, ולכן אם השליכו הוריו כיס של זהובים לא יכלימם ולא יכעס עליהם, והוא מדין כיבוד. הרי שכיבוד הוא לא רק בקום ועשה אלא גם בשב ואל תעשה [וצ"ב דברי הרמב"ם מדוע בהשליכו כיס של זהובים כתב שלא יכלימם מדין כבוד, ואילו בקרעו בגדיו כתב שלא יכלימם מדין מורא, ובגמ' (קידושין לא.) נראה לגבי דמא בן נתינה שאמו קרעה לו את בגדו ולא הכלימה שזה נחשב כיבוד, וכמו שמבואר בגמ' (לב.) לגבי זרקו הוריו ארנק לים].
וכן מצינו ברש"י (קידושין לא: ד"ה אטו) שכתב לגבי הזכרת שם אביו שהאיסור הוא מדין כבוד [דלא כהרמב"ם הנ"ל שהוא מדין מורא], הרי שכתב שיש דין כיבוד בהזכרת שם אביו אף שהוא בשב ואל תעשה.
ומה שכתבנו באות ה' דברי הערה"ש שכבוד הוא במעשים ומורא הוא בלב, ומה שקשה על זה שיש גם מורא במעשים כגון לא לשבת וכדו', יש לבאר שכוונת הערה"ש שהמעשה שאינו יושב לא ניכר, והכוונה שכיבוד זה דבר שניכר בין בקום ועשה בין בשב ואל תעשה, ומורא זה דבר שאינו ניכר שהוא נמנע בגלל כבודו.
אך יש להקשות על זה מקריעת בגדיו שלא יכלימם, שכתב הרמב"ם הנ"ל שהוא מדין מורא אף שניכר שהוא מפני כבודם, ואכמ"ל.
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר נכתב מתוך עמל ויגיעה גדולה, יה"ר שיזכה להמשיך ללמוד ולדעת את כל התורה לתפארת כלל ישראל.