בס"ד אדר תשפ"ה
ראיתי את החיבור "משנת המועדים" שחיבר הבה"ח אלעזר הראל נ"י על הלכות המועדים, ונכתב מתוך עמל רב ושקידה גדולה.
ואכתוב הערה אחת בעניין כשרות סיגריות בפסח אשר ביאר בחיבורו, הנה אף חמץ שנפסל מאכילת כלב שאין בו חיוב ביעור כמבואר במסכת פסחים (דף מה ע"ב) ובשולחן ערוך הלכות פסח (סי' תמב סעיפים ב' וט'), כתב הרא"ש במסכת פסחים דאף שמותר לקיימו בפסח ומותר להשהותו בביתו אבל אסור לאכלו. וכן כתבו הפוסקים להלכה המגן אברהם (שם סק"י) והט"ז שם (סק"ח) והמשנה ברורה שם (ס"ק מג).
ובטעם הדבר שאסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב, מבואר בתרומת הדשן (סי' קכט) ובט"ז (סי' תמב סק"ח) שכיוון שהאדם אוכל מאכל זה הוא מחשיבו בכך, ומראה בזה שלגביו זה נחשב אוכל, לכן רבנן אסרו לאכלו. [וזה מוזכר בלשון הגמ' והפוסקים בלשון "אחשביה" – דמחשיב את החמץ כאוכל].
האם איסור 'אחשביה' הוא רק באכילה או גם בשאר שימושים
ויש לדון האם איסור אכילה משום "אחשביה" הוא רק לגבי אכילה, אבל בשימושים אחרים אין איסור משום "אחשביה", או שגם בשימושים אחרים יש בזה איסור משום "אחשביה".
והנה בשימושים של הנאה לבד אין איסור משום "אחשביה" וכפי שמצינו בתרומת הדשן (סי' קכט) ובשולחן ערוך הלכות פסח (סי' תמב ס"י) שמותר לכתוב בדיו המבושל בשכר שעורים, והטעם דעפצים ושאר דברים המרים שנתערבו בשכר פגמוהו עד שאינו ראוי לשתיה אף לכלב, ולכן מותר לכתוב בו. מבואר דלא אסרו משום "אחשביה" כלפי איסור הנאה שהיא לא אכילה.
מאידך מצינו במגן אברהם (סי' תסז סק"י) והביאו המשנה ברורה (סי' תסז ס"ק לג) להלכה, שטבק שדרך לשרותו בשיכר, צריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה בפניו עכ"ד. ובספר מור וקציעה (סי' תמב) ובבית מאיר (סי' תסז) הקשו על דברי המגן אברהם הנ"ל דמדוע אסור להריח או לעשן את הטבק, הרי הוא נפסל מאכילת כלב לפני פסח ונחשב כחרכו קודם זמנו דאינו נאסר בפסח [עיין סי' תמב ס"ט. ואין לאוסרו משום "אחשביה", דהא נתבאר בתרומת הדשן הנ"ל דאין לאסור ב"אחשביה" בהנאה].
ובבית מאיר כתב ליישב שמדובר בטבק של עישון ויש חילוק בין עישון להרחה, דעישון אסור והרחה מותר. ונראה לבאר טעם החילוק בין עישון להרחה, דעישון נחשב כאכילה ומשום כן אסור להריח בטבק אף שנפסל מאכילה קודם פסח, דיש לאוסרו משום "אחשביה". [וכבר מוכח כן במג"א עצמו דעישון נחשב כאכילה דנסתפק המג"א בסי' רי האם צריך לברך על עישון ומשמע שסבר שיש צד לומר דעישון נחשב אכילה], אבל בטבק שמיועד להרחה אין איסור משום "אחשביה" כמבואר בתרומת הדשן הנ"ל דאין לאסור הנאה משום "אחשביה".
אכן במשנה ברורה הנ"ל העתיק דברי החיי אדם שמפרש דברי המגן אברהם אף לגבי הרחה. ויל"ע מה טעם האיסור, הרי בתרומת הדשן הנ"ל מבואר דאין לאסור הנאה משום "אחשביה".
ובישוב דברי המגן אברהם והמשנה ברורה הנ"ל כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' רמב) דרק במין מאכל שעומד למאכל ונתקלקל עד שנפסל מאכילת כלב והוי "כעפרא בעלמא" בזה בטל ממנו שם מאכל ואין איסור להשהותו, אבל בחמץ שתיקנו אותו בשביל טבק להריחו או לשאיפה, כיון שהחשיב את החמץ בשביל זה, נחשב כאילו תיקנו
לאכילה ושתיה, וכיוון שהשימוש של הטבק קיים והוא עומד בשימושו ולא נתקלקל השימוש, אין לזה דין של נפסל מאכילת כלב, ולכן הטבק אסור הן להריח והן לעישון.
ולכאורה נמצא לפי דברי המהר"ם שיק, דהא דאסר המג"א להריח ולעשן את הטבק, אין זה דין מיוחד בהרחה או בעישון, אלא כל תשמיש חשוב שייעדו את החמץ, אסור אף אם פסול מאכילת כלב. [ועיי"ש במהר"ם שיק שחילק בין דין זה לבין שימוש בדיו שמעורב בו חמץ המבואר בסי, תמב סעיף י, שהבאנו לעיל, עיי"ש וצ"ע].
ועי"ז מצינו בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא (סי' קמא) שכתב לדון בשמן למאור שמופק מחמץ שערבו בו חומר שפוסל מאכילת כלב, האם מותר להשתמש בו לפסח למאור. וכתב שאסור, משום דרק כשרוצה להנות על ידי אכילה ושתיה אנו אומרים שאם האוכל נפגם אז הוא לא נאסר, אבל מה שנהנה מן האור מה בכך שהוא פגום, מכל מקום הוא נהנה מן האור [ולא נתבאר היטב מדוע שונה מדין הנ"ל לגבי שימוש בדיו שמעורב בו חמץ, מותר להשתמש בו בפסח].
ביאור סברת השואל ומשיב הוא לכאורה כעין סברת המהר"ם שיק הנ"ל, שמה דנפסל מאכילת כלב מתיר להשהותו הוא רק בדבר אוכל ולא בדבר שאינו עומד למאכל. ולפי זה מובן היטב דברי המגן אברהם והמשנה ברורה הנ"ל שאסרו להשתמש בטבק, דכיוון שזה לא עומד לאכילה אלא לשימוש עישון או הרחה, אין בו שיעור של נפסל מאכילת כלב.
ב' אופנים בביאור סברת המהר"ם שיק והשואל ומשיב דבחמץ המיועד להרחה ל"ש נפסל מאכילת כלב
ובביאור סברת המהר"ם שיק והשואל ומשיב אפשר לבאר זאת בשני אופנים:
א. כל מה שמצינו להקל בנפסל מאכילת כלב הוא רק בדבר שייעודו לאכול והוא התקלקל עד שנפסל מאכילת כלב, אבל באוכל שייעדו אותו לשימוש מסויים שאינו למאכל, אין בזה שיעור של נפסל מאכילת כלב אף שערבו בו חומרים אחרים הפוסלים אותו מאכילה, כי כל תחילת ייעודו של החמץ היה לזה, והייעוד של זה התקיים ועדיין קיים, ורק אם עומד לאכילה והתעפש או התקלקל בזה אם נפסל מאכילת כלב מותר להשהותו.
ב. כיון שהוא החשיב את החמץ הפסול מאכילה לשימוש מסויים זה, לכן הוא אסור אף דפסול מאכילת כלב משום "אחשביה". [אמנם נראה דאין לזה גדר של "אחשביה" כמו שנתבאר לעיל לגבי חמץ שנפסל מאכילת כלב דאסור לאוכלו מדרבנן משום "אחשביה" אבל מותר בהנאה ואינו אסור בהנאה משום "אחשביה", דיש לחלק, דשם אוכל את האוכל הפסול מאכילה, ולכן אסור באכילה מדרבנן משום "אחשביה", אבל בהנאה לא נאסר כמו שכתב במ"ב (סי' תמב ס"ק מג), אבל כאן שהחשיב את החמץ לשימוש מסוים זה, אסור להנות ממנו אף שאי אפשר לאוכלו].
ולפי"ז נמצא שני מהלכים בביאור דברי המגן אברהם והמשנה ברורה לגבי איסור הרחת או עישון טבק:
א. הבית מאיר סבר דהוא דין דוקא בעישון טבק, ומדובר בטבק העומד לעישון. וביארנו דהטעם בזה משום דעישון נחשב כאכילה. ולפי"ז הוא דין דוקא בטבק העומד לעישון, ולא בכל הנאה מתערובת שיש בו חמץ.
ב. במהר"ם שיק [וכעי"ז בשואל ומשיב] ביאר, דהוא משום דדבר שייעדו לשימוש מסויים, אין בו שיעור דנפסל מאכילת כלב, ואסור להשתמש בו אף אם אינו ראוי לאכילת כלב.
העולה מן האמור:
א. חמץ שנפסל מאכילת אדם אף שראוי לאכילת כלב כיון שאינו ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות אין בו חובת ביעור.
ב. חמץ שנפסל מאכילת כלב אין בו חובת ביעור.
ג. אף חמץ שנפסל מאכילת כלב אסור לאוכלו משום "אחשביה". ולגבי שימוש של "הנאה" מבואר בתרומת הדשן שאין לאוסרו משום "אחשביה".
ד. במגן אברהם והמשנה ברורה כתבו דאסור להריח או לעשן טבק שיש בו חמץ, והמור וקציעה תמה בזה. והבית מאיר כתב ליישב דהאיסור לעשן ומיירי בטבק העומד לעישון. אולם המהר"ם שיק וכן בשואל ומשיב נקטו דחמץ שמייעדו לשימוש מסויים, אף אם נפסל מאכילת כלב אסור להשתמש בו.
בעניין סיגריות בפסח
לעיל הוזכרו דברי המגן אברהם (סי' תסז סק"י) שאוסר טבק ששורין בשכר, וכ"כ המשנה ברורה (סי' תסז ס"ק לג). והבית מאיר [סי' תסז] חולק על זה וסובר דהוי כמו חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה כמבואר בפסחים (כא ע"ב) ובב"י (סי' תמב ס"ט) ולכן ביאר בדברי המגן אברהם לחלק בין הרחת טבק שמותר, לבין עישון טבק שאסור. וכן הוא בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' רד וסי' רה) לחלק בין הרחת טבק שמותר לבין עישון שאסור.
אכן במור וקציעה (סי' תמב) דעתו להתיר מהטעם הנ"ל דהוי כמו חרכו קודם זמנו, והתיר אף בעישון טבק. [ובשו"ת דברי חיים (יו"ד סי' כ') שהתיר טבק, מיירי לכאורה רק בטבק הרחה ולא בעישון].
וכל זה מיירי בטבק ששורין בשכר, והיום מערבים תמציות טעם שונות בעלי הטבק ולכל סוג סיגריות יש טעם מיוחד, וגם במהלך הייצור שורים את הטבק באלכוהול שיכול להיות מופק מחמץ, וגם תמציות הטעם השונות יכולות להיות מופקים מחמץ, ואף אם יש שישים כנגד זה ואינו חוזר וניעור [תלוי באופן היצור, ובשיטות הפוסקים בסי' תמב ס"ד ובסי' תמז ס"ד], מ"מ כיון שניכר הטעם מילתא דעביד לטעמא לא בטל [עיין יו"ד סי' צח ס"ח]. וגם על ידי השריפה שבשעת העישון נפרדות התמציות ונשארות בפה עם טעם טוב.
אמנם יש לדון בזה להתיר מדין חמץ שנפסל מאכילת כלב ומשני טעמים:
א. דעשיית התמציות הוא על ידי חומרים כימיים ששמים בחיטה ומזה מוצאים את החלק הנצרך מהחיטה בשביל הטעם, והחיטה נפסלת מאכילת כלב במהלך הייצור שמפיקים ממנו את החומרים הנצרכים.
ב. גם על ידי עירוב התמציות בטבק, נפסל החמץ מאכילת כלב.
אמנם כבר הזכרנו לעיל את דברי המהר"ם שיק והשואל ומשיב, שדעתם שאין להתיר בעירוב טבק בשיכר [וה"ה בנידו"ד בעירוב תמציות טעם בטבק] משום דנפסל מאכילת כלב, כיון שזה לא עמד לאכילה ונתעפש ונתקלקל ונפסל מאכילת כלב, אלא לא עמד כלל לאכילה, וגם שיש בזה משום "אחשביה", [וכפי שהבאנו לעיל ], וסברות אלו יש אף לומר בנידון עשיית התמציות שנפסלים מאכילת כלב במהלך ייצורם.
ועוד יש לדון לאסור יצור התמציות בתערובת חמץ, לפי"ד החוו"ד (סי' קג סק"א) שדבר שנפסל מאכילת כלב וחוזר ומשביח אם בתחילה כשפסלו אותו היה על דעת זה שיחזור וישביח, אין זה נקרא נפסל מאכילת כלב.
נמצא לפי הנ"ל דאין פשוט להקל בתערובת חמץ בטבק של סיגריות מג' טעמים:
א. כיון שעל ידי השריפה של העישון נפרד טעם הטוב של התמציות ונשאר בפה.
ב. אין להתיר משום דנפסל מאכילת כלב, כסברת המהר"ם שיק והשואל ומשיב הנ"ל דסברו דבדבר שייעדו לכך אין להתירו משום נפסל לאכילת כלב.
ג. גם בעשיית התמציות שנעשים מהחיטה ע"י חומרים כימים שפוסלים מאכילה, כיון שמראש זה נעשה על דעת שאח"כ זה ישביח ויעשו מזה תמצית טעם זה לא נחשב נפסל מאכילת כלב כסברת החוו"ד הנ"ל.
אך יש לדון בזה להתיר, מחמת דתהליך היצור של הטבק עם החמץ הוא שע"י חומרים כימיים שמערבים בחיטה מוצאים חלק מתוך החיטה הנצרך לטבק, וכיון שאין מערב את החיטה בשלימותה בטבק אין זה נחשב כעירוב חמץ אלא פנים חדשות באו לכאן, ועיין בדברי הרא"ש (ברכות פ"ו סי' לה) שהביא דעת רבינו יונה שאיסור שנתהפך להיתר אזלינן בתר השתא, והרא"ש חולק שם וס"ל דאזלינן בתר מעיקרא.
[ויש בזה אריכות דברים במג"א (סי' רטז סק"ב). ועיין בחק יעקב (סי' תסז ס"ק טז) ובמקור חיים (סי' תסז סק"ד) ובהגהות חתם סופר (או"ח סי' רטז) ובאחיעזר (ח"ב סי' יא) ובחזון איש (יו"ד סי' יב). וגם בעצם הדין של פנים חדשות יל"ע אם הלכה כהרא"ש שמחמיר או כרבינו יונה שמיקל, ובחת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' קיז, וח"ו סי' כב) נקט להלכה כרבינו יונה, אכן בחק יעקב בסי' תסז הנ"ל נקט להלכה כהרא"ש, ועי' במ"ב (סי' רטז סק"ז) ולגבי חמץ חמירא טפי [עי' בסי' תסז ס"ח], והוא ענין שיש בו אריכות גדולה ואכמ"ל].
ויש עוד לדון בזה להיתר מדין ספק דרבנן לקולא, כיון שלא תמיד אכן התמציות עשויות מדגן, וגם יש ספק האם זה מעורב במים בלבד או חומרים הנדונים כמי פירות בלבד שאינם מחמיצים, או תערובת של מים ומי פירות, או תערובת של חומרים שפוגמים אותו מאכילה באופן שלא יחמיץ בצורה שראוי לאכילה, ולפעמים אינו מחמיץ כלל, ולפעמים מחמיץ ודינו כחמץ נוקשה בתערובת שיש שיטות שבטל בס' [עי' במ"ב סי' תמז ס"ק טו] אך כאן כיון שעביד לטעמא יש הרבה לדון בזה ובעוד הרבה פרטים, לכן למעשה אין להקל בזה.
ולגבי הדבק שמדביקים את נייר הסיגריות מבואר ברמ"א (סי' תמב ס"ג, ובסי' תמז ס"ה) דכיון שהתייבש שרי.
העולה לדינא שאף שהמקילים אין למחות בידם ויש להם על מה לסמוך מכל מקום לכתחילה אין להקל בעישון סיגריות בפסח (מלבד כל השנה).
יה"ר שיזכה המחבר לשקוד על התורה ועל העבודה מתוך שלווה ונחת ולדעת את כל חלקי השו"ע.