בס"ד מנחם אב תשפ"ב
ראיתי את החיבור שנכתב ע"י הרה"ג אוריאל סגל שליט"א ובו מבוארים הדינים המצויים אצל העוסקים בטיפול בחולים הדברים נכתבו ברוב חכמה ותבונה בטוב טעם ודעת בבהירות ובברירות והם נצרכים מאוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון.
ואכתוב הערה אחת: ידועים דברי החזו"א באגרותיו (ח"א מכתב קמ"א) "מזרז אני שיסעו עם היולדת בשבת".
והנה מדברי החזו"א אלו לא למדנו רק שמותר להתלוות עם היולדת שאין בליווי זה איסור דאוריתא, וגבי איסור דרבנן יש לדון אם יש בזה איסור משום הגברת הזרם ועובדין דחול. ויש להסתפק האם באיסור דאוריתא כגון לנסוע במיוחד להביא את הבעל אם האישה רוצה את הבעל, או לנסוע במיוחד כדי להביא את אמה, או שהתומכת לידה תיסע מותר, האם התירו אף איסור דאוריתא בשביל זה, ומצינו כמה סתירות בדברים שבכמה מקומות מצינו שיתובי דעתא מתיר רק איסורים דרבנן ולא איסורים דאוריתא, ובמקום אחד לגבי יולדת מצינו שהותר אף איסור דאוריתא.
ונראה את מקורות הדברים:
מבואר בב"ב קנ"ו שהתירו לקנות משכ"מ בשבת כדי שלא תטרף דעתו. וכתבו תוס' עירובין ע"א ד"ה ומקני שהתירו לשכ"מ לגרש בשבת שמא תטרף דעתו, וכתב הרא"ש ב"ב פ"ג ס' נ'ט שהתירו רק איסורים דרבנן של קנין וגירושין בשבת אבל לא התירו איסורים מהתורה
וכתב השו"ע או'ח סי' שו' ס"ט שחולה שתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו שרי, ומקור הדברים במרדכי שבת (ס' שיד) ובהגות מימונית פ"ב מהל' שבת והם למדו זאת מב'ב קנ"ו ומשמע שרק דרבנן. עיין מג"א ס'ק יח ומשנ"ב ס"ק מא שהתירו שגוי ילך חוץ לתחום שיגיד לקרוביו שיביאו מיד בצאת השבת (וכך מבואר במרדכי שהתירו לגוי). ומשמע שרק לגוי התירו שילך חוץ לתחום ויגידו לקרוביו לבוא בצאת שבת ומשמע שבשבת עצמו אין התר לקרוביו לבוא. (אולם בפמ"ג שם בא"א יח' כתב שהתירו אף איסורים דאוריתא וצ"ע).
יתובי דעתא מתיר אף איסורים דאורייתא
ויש לבאר מה זה שונה משבת קכ"ח ע"ב שהתירו אף איסור דאוריתא עבור יתובי דעתא , ולכן מדליקין נר ליולדת. ובתוס' שם ד"ה קמ"ל כתבו וז"ל – איתובי מיתבא דעתה: אע"ג דפרק בתרא דיומא (פג) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ"ל. עוד מצינו בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רמה) שכותבים קמיע בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת בשביל יתובי דעתיה, ומבואר שיתובי דעתיה מתיר אף באיסורים דאוריתא ולא רק ליולדת אלא כל חולה שיש בו סכנה.
חילוק בין "טירוף הדעת" "ליתובי דעתא"
וצריך לומר שרק בקשות שקשורות לרפואה שהם לצורך או בקשת החולה, בזה מותר אף איסור דאוריתא משום יתובי דעתא, ולא בקשות שאין להם קשר לרפואתו ולכן להדליק נר ליולדת סומא מותר כיון שעי"ז יש לה יתובי דעתא עי' בדברי התוס' שם. משא"כ כל המקורות הנ"ל שהתירו איסור דרבנן זה דברים שלא קשורים ישירות לרפואת החולה אלא כל מיני רצונות שיש לו.
וצ"ב טעם הדבר שהותר רק איסור דרבנן ולא איסור דאוריתא שהרי בפשוטו טירוף הדעת זה פיקו"נ [וכ"כ הלבושי שרד על מג"א סי' ש"ו ס"ק יח שטירוף הדעת הוי פיקוח נפש] וא"כ למה מותר רק איסורים דרבנן וצ"ל שלא כל רצון
של חולה מתיר לעבור עבור זה איסור דאוריתא ורק אם זה קשור ישירות לרפואתו זה נחשב "יתובי דעתא" שמתיר אף איסורים דאוריתא, אולם "טירוף הדעת" זה מתיר רק איסורים דרבנן.
וידוע הנידון לגבי חולה שמוכן לאכול ביום כיפור רק אם אדם בריא יאכל או לשתות חלב אתון רק אם בניו ישתו מזה ודן בזה בספר "עץ חיים" אוסף תשובות מחכמי אמסטרדם [שנת תק ] וכתב שם המהר"י סטרוק לאסור.
הלכה למעשה לגבי נסיעה לבית חולים רחוק וקריאה לתומכת לידה
לפי זה לקרוא לתומכת לידה או לאמה יהיה מותר אף לסוע במיוחד בשביל זה באופן שהאישה מרגישה שהיא צריכה את זה ללידה והוא כמו הדלקת נר שהתירו ליולדת כי היא סומכת שברגע שהתומכת נמצאת לידה ואף אם רק אימה נמצאת לידה היא סומכת שהלידה תהיה יותר טובה ולכן מותר אף איסורים דאוריתא אולם לסוע לבי"ח רחוק בשבת תלוי מה הסיבה אם זה בגלל שסומכת על הבי"ח הרחוק יותר מותר אף שהוא איסור דאוריתא אך אם הטעם שרוצה את הבי"ח הרחוק הוא בגלל שזה יותר קרוב לבית שלה או שההורים שלה גרים באותו עיר וכדו' אין התר לעבור על איסורים דאוריתא.
רצונות של חולה שיב"ס שאינם קשורות לרפואתו האם מתירות לעבור איסור
ולגבי איסורים דרבנן יש לדון לגבי מה שמצינו בב"ב קנו ובמקורות שלעיל שהתירו לשכיב מרע לעשות קנין ולגרש בשבת האם זה רק בשכיב מרע שהולך למות או בכל חולה שיש בו סכנה שחפץ בדברים שאינם קשורים ישירות לרפואתו אם התירו איסורים דרבנן
אולם מצינו בבה"ל [סי' שכח ס' י ] ד"ה ורופא כתב על מחלה שמבחינת הרפואה רפואה מסוימת אינה מועילה, והחולה רוצה דווקא את הרפואה הזאת שאם יש חשש שתיטרף דעתו, ומשמע שמותר אף איסור דאורייתא ומבואר שם שמשום טירוף הדעת כל חולה מותר אף באיסורי דאורייתא ולא רק שכיב שהולך למות
וצ"ל שכיון שהחולה חושב שזה מועיל לרפואתו מותר אף איסור דאורייתא אך צ"ע בדבר, אם דבר כזה באמת מתיר לעבור אף באיסורי דאורייתא, ובבה"ל קרא לזה "טירוף הדעת" ולא "יתובי דעתא" ולכאו' נראה שכוונתו "ליתובי דעתא" .
עשיית צורכי חולה שיב"ס בדברים שמניעתם לא תשפיע על הסכנה
ובמ"מ (פ"ב משבת) מבואר שמותר לחלל שבת עבור צרכי חולה שיש בו סכנה אף בדברים שאין בו סכנה. ובבה"ל (סי' שכח ס"ד) כתב שיש לסמוך על דברי המגיד משנה רק באיסורים דרבנן ולא באיסורים דאורייתא.
ושוב אחזור בשבח החיבור שמברר את הדינים באופן נפלא ביותר יה"ר שיזכה להוציא עוד חיבורים רבים לתועלת הרבים ויפוצו מעינותיו החוצא.