בס"ד אדר ב' תשפ"ד
ראיתי את החיבור ״רפואה וחיים״ שחברו הרבנים הגאונים רבי רפאל ברוך הלוי שליט״א ורבי חננאל חיים הלוי שליט״א
והוא חיבור מקיף באופן ברור ובהיר על ההלכות המצוים בבית כשיש חולה וזקן, ונכתב ברוב תבונה ודעת באופן נפלא ביותר.
ואכתוב בענין מה שנתבאר בספר לגבי נטילת תרופות שאין בהם טעם שהדין שמותר ליטלם והטעם בזה שתרופות שטעמן מר ואף תרופות שאין בהן טעם מותר ליטלן כל ימות השנה ללא כשרות וכן בפסח, מטעם שאפילו מעורב בהן איסור או חמץ הוי איסור שמעורב בהיתר, והוי נותן טעם לפגם, ומבואר בע"ז (סז') ובשו"ע (יו"ד סי' קג') שמותר, וכדין גריסים המעורבים בחומץ של יין נסך שמותר לאכלן דשיכר הוי נותן טעם לפגם, וגם באיסור חמץ בפסח יש ראשונים שמתירים נותן טעם לפגם (עי' תוס' ע"ז סו', ורא"ש שם, ותשו' הרשב"א תשו' תצט', ור"ן פסחים דף ל'), וכן פוסק השו"ע (או"ח סי' תמז' סעי' י') וגם לדעת הרמ"א שמחמיר בנותן טעם לפגם בפסח אם נעשה נותן טעם לפגם לפני פסח שרי כמבואר בסי' תמז' סעי' ב', וגם לצורך חולה לכאו' יש להקל דהרי במקום שאין מנהג ידוע להחמיר, המיקל לא הפסיד בנותן טעם לפגם (עיי"ש בסעי' י' ובמ"ב שם).
האם שייך ההיתר של נטל"פ כשהחמץ הוא רוב
ובמקרה שהתרופה מכילה עמילן שהוא חמץ והוא רוב בתרופה, יש פלוגתא בזה אם כשהרוב הוא האיסור ומיעוט היתר אמרינן בזה קולא דנותן טעם לפגם, דלדעת הרשב"א ההיתר דנותן טעם לפגם הוא משום ביטול ברוב, וא"כ ודאי דרק אם רוב היתר שרי, ולדעת הר"ן (ע"ז סז') שההיתר של נותן טעם לפגם הוא משום שאינו נהנה, יל"ע אם בעינן רוב היתר או אפילו ברוב איסור מותר, ונחלקו בזה האחרונים: דעת רעק"א (בתשו' קסו') שלפי דעת הר"ן שרי נותן טעם לפגם אף שהרוב הוא איסור, אכן החזו"א (יו"ד סי' ל') חולק וסובר דאף לדעת הר"ן צריך שיהיה רוב היתר. ולהלכה פסק השו"ע (יו"ד סי' קג') 'יש מי שאומר דבעינן רוב היתר', וביד יהודה (שם בסי' קג' סק"ח) נתקשה בלשון זה, דמשמע מהשו"ע שיש חולקים, ולדעתו אין חולק בזה, יעו"ש. ולמעשה צריך לברר בכדור תרופה המכיל עמילן או חמץ אחר האם העמילן שבו הוא מיעוט (וכך הוא בדר"כ), או שהוא רוב.
ב. היתר נפסל מאכילת אדם (נבלה שאינה ראויה לגר)
ישנו היתר נוסף לנטילת תרופות בפסח, שהחמץ שבתרופה נפסל מאכילת אדם, ובשאר איסורים שנפסלו מאכילת אדם הרי הם מותרים באכילה ואף באיסור שהוא בעין, ולכן אף אם האיסור הוא רוב שרי, אכן נחלקו האחרונים אם אסור מדרבנן לאכול איסור שנפסל מאכילת אדם, דעת המנחת כהן (ח"א פ"ט) שאסור לאכלו ורק בנותן טעם לפגם הקילו לאכול כיון שנתערב בהיתר [ואף אם ההיתר הוא מיעוט כ"כ שם וצ"ע מהנ"ל] ואם נאסר נפסיד את ההיתר והוי דיעבד, דנותן טעם לפגם שרי דיעבד אבל כשהאיסור הפגום בעין
הוי כלכתחילה ואסור עכ"ד שם, אכן הפר"ח (יו"ד סי' קג') חולק וסובר שיש בזה רק משום ״בל תשקצו״ אבל אין בזה איסור מצד האיסור שבו ולא מקרי לכתחילה כיון שהאיסור כבר נפסל, ואף שלא נתערב בהיתר מותר וכיון דהוי עפרא בעלמא מותר לאכלו, ורק לפסול את זה לכתחילה אסור, עכ"ד הפרי חדש, ע"ש. וכן דעת החזו"א (או"ח סי' קטז' סק"ז).
ויש לעיין לדעת המנחת כהן שאסור לאכול איסור שאינו ראוי למאכל אדם מדרבנן דהוי כלכתחילה, אם רק בבריא זה יהיה אסור אבל בחולה הצריך לזה אולי הוי כדיעבד, ויל"ע בזה. ועכ"פ לדעת הפר"ח והחזו"א שרי לכתחילה כשאין בזה משום 'בל תשקצו', וגם איסור 'בל תשקצו' מסתמא מותר בשביל רפואה (ועי' או"ח סי' ג' וסי' צב' ויו"ד סי' קטז').
צד לאסור מדין אחשביה (אף שנפסל מאכילת אדם)
ומצד אחר יש סברא לאסור לאכול נפסל מאכילת אדם כמו שמצאנו לגבי חמץ בתרומת הדשן (סי' קכט' וט"ז סי' תמב' ס"ק ח' ומ"ב שם ס"ק מג') בביאור דברי הרא"ש (רפ"ב דפסחים) שאסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב מדין 'אחשביה', והכי נמי בשאר איסורים יש לדון כן, ועי' בחזו"א (או"ח סי' קטז ס"ק כ') שביאר דסברת 'אחשביה' שייך רק בחמץ דאי"צ סיבה ראשונה אלא מציאת החמץ היא סיבת האיסור, משא"כ נבילה שנסרחה כי אחשבה הוי כבשר שנפל מן השמים דכל איסורו הוא משום שנתנבלה וכיון שנסרחה פקע איסורו עיי"ש.
ראיה שאין לאסור מדין אחשביה
והנה מצינו [ביו"ד סי' פ"ז סעי' י] ברמ"א שעור הקיבהשמיבשים אותו וממלאים אותו חלב מותר, והש"ך [שם ס"קלג'] כתב דהוא הדין בני מעיים ובפמ"ג [שם בש"ד] כתבדבשר אסור וכבר השיגו עליו מדברי הש"ך [סי' קיד ס"ק כא']דאף בשר יבש כעץ מותר (ועי' נוב"ק יו"ד סי' כו ועי' פר"ח סי'קג') על דברי הש"ך (סי' קג' סק"ב ועי' שם בפמ"ג), וא"כ גםתרופות שאין בהם טעם אם הם כדורים שאין בהם טעם שרי.
האם שייך היתר נפסל מאכילת אדם בתרופה נוזלית
יש לחלק בין משקה לאוכל, שמשקה אינו ראוי למאכל אדם רק אם הוא מר, משא"כ מאכל שדי בכך שאין בו טעם.
אכן אם התרופה היא משקה הרי בכל מים אין טעם כ"כ ולכן בשותה שלא לצמאו אין מברך וגם הרי מצינו ברמב"ם (פ"י מטומאת אוכלין) שהיוצא מן האוזן ומן החוטם, ומי רגלים של אדם מטמאין טומאת משקין ואף שמבואר בפ"ב מטומאת אוכלין שאוכל שנפסל לאכילה אין בהם קבלת טומאה ומבואר מזה דאף משקה כזה חשיב ראוי למאכל אדם וגם מצינו בבכורות (ד"ז) וביו"ד (סי' פא') דמ"ר של מינים טמאים אסורים בשתיה ותמה בחזו"א (יו"ד סי' יב סק"ז) דהרי"ז נפסל מאכילת אדם וברור דיוצא מן הטמא אם נפסל מאכילה שרי וכתב החזו"א דלא מקרי נפסל מאכילת אדם אלא אם טעמא זרא לבני אדם אבל אם טעמא נאכל אפילו ע"י הדחק לא מקרי נפסל אע"פ שנפשו של אדם קצה בזה מפני שבא ממקום מאוס
עכ"ל ומבואר שלא כל דבר שאינו טעים כ"כ מקרי אינו ראוי למאכל אדם ועכ"פ במשקה. אכן באוכל מצינו שאף יבש כעץ מותר שאינו מר, אכן במשקה בעינן מר, שטעמא זרא לבני אדם.
חילוק בהיתר זה בין שאר איסורים בימות השנה לאיסור חמץ בפסח
וכ"ז בשאר איסורים שסגי נפסל מאכילת אדם אכן בפסח בעינן נפסל מאכילת כלב או נפסל מאכילת אדם ואינו ראוי לחמע בו איסות אחרות כמו שנתבאר להלן [עי' פסחים כא' ו- מה', ואו"ח סי' תמב'], ובנפסל מאכילת כלב לגבי פסח כתב הרא"ש (רפ"ב דפסחים) דאסור לאכלו [ודלא כדעת הרז"ה והר"ן (רפ"ב דפסחים) דמותר אף לאכול והפר"ח (באו"ח סי' תמב') פסק כדעתם דמותר לאכול] וביאר התרומת הדשן (סי' קכט') והט"ז (סי' תמב' סק"ח) והמ"ב (שם ס"ק מג') דאסור מדרבנן מדין אחשביה [ובב"ח בסי' תמ"ב נראה שאסור מהתורה שביאר שם דה"ט דאסור באכילה כיון שנאכל ע"י תערובת נחשב אכילה עיי"ש] וא"כ יהא אסור ליטול את התרופות.
סתירה בדין זה האם מותר ליטול את התרופה בין דין
תריאקה לשלא כדרך אכילה וגם מצינו (בסי' תמב' ס"ד) דתריאקה שאינו מאכל כל אדם וכתבו בגר"ז ובמ"ב שזה אינו אלא מאכל חולים וכבר כתב הרבנו מנוח על הרמב"ם (פ"ד מחו"מ ה"י) שזהו מקור דין תריאקה פי' שזהו רפואה ואסור לאכלו ופי' במ"ב (ס"ק כא') דאסור לאכלו מדין אחשביה וא"כ לכאורה יהא אסור לקחת תרופות שאין בהם טעם בפסח דהא הכא מיירי בתערובת וכמו כן פירשו הגר"ז והמ"ב ועי' רבינו מנוח הנ"ל דהכא מיירי במאכל חולים וא"כ מבואר דאף ברפואה בתערובת שייך אחשביה ואסור באכילה אכן הדבר צע"ג דהרי מקור דין תריאקה הוא ברמב"ם והרי הרמב"ם עצמו כתב בפ"ה מיסודי התורה דמותר לאכול חמץ בפסח שלא כדרך אכילה כגון שעירב בו דבר מר וא"כ אמאי אסר הכא הרמב"ם לאכול תריאקה ולכאורה צ"ל דמיירי ביש בו טעם טוב בתריאקה רק אין הבריאים רגילים לאכלו אבל באמת אם זה מר שרי מדין שלא כדרך אכילה ולפי"ז דמיירי ביש בו טעם טוב והטעם דמותר להשהותו יתבאר להלן בס"ד א"כ הטעם דאסור באכילה יתכן שאי"צ להגיע לדין אחשביה וכמו שכתב המ"ב (בס"ק כא'), ובגר"ז יש בזה דרך אחרת עיי"ש בסעי' כב, ויל"ע היטב בזה. ואם אי"צ להגיע לדין אחשביה א"כ אין לנו מקור שיש אחשביה גם ברפואה.
ג. היתר מדין שלא כדרך אכילה והאם שייך 'אחשביה' ברפואה
וייתכן שברפואה אין אחשביה והראיה לזה מהא דהתירו שלא כדרך אכילה לחולה ואף בחמץ בפסח וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מיסודי התורה ומש"כ הרא"ש בפ"ב דפסחים והכי קי"ל וכנ"ל דנפסל מאכילת כלב אסור באכילה והוא משום אחשביה וכנ"ל מתרוה"ד ואף שזה שלא כדרך אכילה צ"ל דמיירי בבריא שאסור לו לאכול מדין אחשביה וגם לא התירו לבריא שלא כדרך אכילה וכמבואר ביו"ד סי' קנה [דלא כהמרדכי פ"ב דפסחים בשם ראבי"ה שמתיר שלא כדרך אכילה אף לבריא ועיי"ש בש"ך ביו"ד סי' קנה] אבל בחולה התירו שלא כדרך אכילה וממילא יהא מותר לאכול נפסל מאכילת כלב בפסח דהוי שלא כדרך אכילה, ומה שהתיר הרמב"ם לאכול שלא כדרך אכילה בחמץ הוא רק לחולה וכמו שכתב המחנ"א על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות והטעם דאין בזה אחשביה או משום דבחולה אין אחשביה כיון דכוונתו לרפואה וברפואה
אין אחשביה וכן כתב יד אברהם ביו"ד סי' פד וקנה ובשו"ת כתב סופר סימן קי"א ובשו"ת אג"מ ח"ב סי' צב וח"ג סי' סב דברפואה אי אחשביה או שהתירו אחשביה לצורך חולה או שבשלא כדרך אכילה אין כאן אחשביה אך זה יקשה מד' הרא"ש דחרכו אסור לאכלו ולכאו' גם זה הוי שלא כדרך אכילה ומ"ש זה מעירב בו דבר מר, ובתרופות שהחמץ שבהם הוא העמילן כתב החזו"א באו"ח סי' קטז סק"ז דל"ש בזה אחשביה כיוון דהעמילן בא רק בשביל לדבק את התרופה והוא לא חלק מהחומר המרפא לכן ל"ש בזה אחשביה עכ"ד החזו"א ומשמע מדבריו דאם החמץ הוא חלק מהחומר המרפא זה אסור דיש אחשביה גם ברפואה וזה קשה כנ"ל מהא דכתב הרמב"ם דשלא כדרך אכילה שרי בחמץ ומיירי עכ"פ בחולה וא"כ מוכח דל"ש אחשביה לרפואה וצ"ל או דמיירי החזו"א בבריא שמותר לו לאכול ויטמנים שיש בהם עמילן מחמץ או דמיירי שיש בהם טעם טוב ויל"ע בזה.
סיכום למעשה בתרופות חמץ שאין בהן טעם
העולה מכל הנ"ל דבתרופות שאין בהם טעם יש בהם כמה היתרים והוא דאם הרוב היתר הוי נטל"פ דשרי לדעת השו"ע אף בפסח ואף לדעת הרמ"א דאוסר בפסחיש להקל דהוי נטל"פ קודם פסח וכ"ש בשאר איסורים שרינטל"פ ואם הרוב הוא איסור יל"ד להקל בו מדין שלא כדרךאכילה דשרי בכל האיסורים ואף בפסח ומדין נפסל מאכילת אדם שאינו ראוי לחמע ואף דבפסח אסור לאכולנפסל מאכילה [או מאכילת כלב או אף מאכילת אדםבתערובת באופן שאין ראוי לחמע] עדין אחשביה לצורךחולה לא אסרו בזה וגם בשאר איסורים דמי לבשר יבש כעץדשרי ובפסח יל"ד אם שרי חמץ יבש כעץ ועכ"פ אם התרופהמרה שרי מדין הנ"ל דשלא כדרך אכילה ומדין נפסל מאכילה וכנ"ל ואם התרופה אין בה טעם כלל יל"ד אם טעם ההיתר ביבש הוא משום שלא כדרך אכילה ואז שרי אף בפסח או מדין נפסל מאכילה ואז יש לדון אם הוי נפסלמאכילת כלב או רק מאכילת אדם ואז אם הרוב איסור אזאסור לאכלו אם הוי רק נפסל מאכילת אדם וכ"ז בכדור דבזה יל"ד אם יש להקל ברוב איסור כשאין טעם כלל אבל במשקה בעינן שיהא מר כדי שיהא מותר לשתותם לחולה מדין שלא כדרך אכילה ומדין נפסל מאכילת אדם [ובשאר איסורים אם זה נפסל מאכילת אדם שרי לאכל ולדעת הפר"ח והחזו"א אף לבריא באופן שאין בל תשקצו].
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר הוא נצרך מאד ויש בחיבור זה תועלת גדולה ועצומה יה״ר שיזכו המחברים להוציא עוד חיבורים מיוחדים כאלו לתועלת הכלל.