בס"ד סיון תשפ"ד
ראיתי את החיבור "אדברה בעדותיך" על חומש במדבר שחיבר הרה"ג רבי יחזקאל נוסבכר שליט"א והוא חיבור נפלא מאד שבו מבאר ומברר סוגיות שונות הקשורות לפרשה ברוב תבונה ודעת, ויש בחיבור זה הרבה חיזוק לתורה ויראת שמיים, ורבים נהנים לאורו.
ומה שכתב בענין האם יש איסור צער בעלי חיים- גם בהריגת הבעל חי, ונפק"מ לגבי עכבר וחולדה שנלכדו במלכודת וכן שקצים ורמסים שנדרסו ברגל והם סובלים ועומדים למות, ובעל חיים חולה כגון תוכי חולה שעומד למות, כשסובלים האם עדיף להורגם מיד כדי שלא יסבלו ולא לחכות שימותו מאליהם.
והנה הגמ' בבבא בתרא (כ'.) דנה לגבי הנחת אבר המדולדל בבהמה בחלון באופן שישמש לסתימת החלון לחצוץ בפני הטומאה, והדין שצריך לבטלו שם שלא יטלנו, דאם עתיד ליטלו אינו חוצץ. ושואלת הגמ' – 'פסיק שדי לה לכלבים' (שנחשוש שיחתוך את האבר המדולדל ע"מ להאכילו לכלבים) ומתרצת, 'כיון דאיכא צער בעלי חיים – לא עביד'.
והקשו התוספות (שם ד"ה 'כיון'), 'וא"ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים', וכן הקשו הרשב"א והרמב"ן ורבינו יונה בעליותיו והר"י מיגש שם, ומקושייתם מבואר שאין איסור צער בעלי חיים לתת בהמה שלימה לכלבים כדי שהכלבים יהרגוה ויאכלוה, ולכאורה נראה שהטעם הוא מפני שאיסור צער בעלי חיים הוא רק כאשר הבהמה חיה וסובלת, אך לא כאשר ממיתים אותה ואף שלא בדרך שחיטה, ואף שלא לצורך האדם.
והנוב"י (תנינא יו"ד סי' י', יג', ובמהדו"ק יו"ד סי' פג') מוכיח מהגמ' בחולין (ז':) דאיתא שם לגבי פרדות המזיקות דאמר רבי – 'עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא בל תשחית'. ומזה שהגמ' לא כתבה שיש איסור צעב"ח בקטילת הפרדות אלא רק בעיקורן מוכח שבהריגתן אין איסור זה. ובתוס' סנהדרין (פ. מתחיל בעט': ד"ה 'בשור') כתבו שעדיף שלא לכנוס לכיפה שור שצריך להמיתו ואדרבה עדיף להמיתו בקופיץ, ומשמע שבהריגה אין כל כך צער בעלי חיים.
וכן בע"ז (יג':) לגבי 'לשווייה גיסטרא' (לחתוך הבהמה לשנים) איתא בגמ' שם שלא לעשות כן לבהמת קדשים משום 'לא תעשון' או משום שנראה כמטיל מום בקדשים, אך לא חששו לצעב"ח בהריגה.
אולם עי' בחינוך מצוה תנא', וברמב"ם מורה נבוכים ח"ג פרק מח' שביארו בטעם השחיטה, וצ"ע בזה.
ולמעשה מבואר שיש ראיות שבהריגה אין איסור צער בעלי חיים, ואף שיש חולקים בדבר יותר נראה להלכה שסתימת הסוגיות שאין איסור בזה. ולכן עדיף להרוג מיד בעל חי סובל מאשר
לתת לו למות מתוך סבל מתמשך. ואף שבספר קב הישר פ"ז הביא מהזוה"ק (יתרו סח:) שלא להרוג שום בריה על חינם, וכן ידוע מהאריז"ל. אמנם כאן שזה לצורך הבע"ח שלא יסבול עדיף להורגו.
ומה שכתב בענין איסור צער בעלי חיים באדם, והאם יש איסור לצער גוי מדין צער בעלי חיים.
ויש להסתפק בזה האם כשם שאסור לצער בעלי חיים כך אסור לצער נכרי, או שמא בעלי חיים חשובים יותר מהנכרי. הנה כתב רש"י (פסחים כב. ד"ה אותו) "ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבילה ימכור לנכרי והטריפה לכלב" עכ"ל.
מבואר שכלב יותר חשוב מנכרי, ולכן את הטריפה "נותנים" לכלב ואילו את הנבילה "מוכרים" לנכרי.
וכתב הקובץ שיעורים (שם אות צב) "והנה יש לחקור אי איכא איסור צער בעלי חיים בנכרי כמו בבהמה, דאין ללומדו מבהמה כיון שנכבד הכלב מהנכרי" וכתב לתלות נידון זה בשתיהגירסאות ברש"י הנ"ל, האם גורסים את המילה "נכבד שכר הכלב" ואז אין ראיה שכלב חשוב מנכרי, או שגורסים "נכבד הכלב" [ולא 'שכר הכלב'], ואז יש ראיה שכלב חשוב יותר מנכרי, וממילא אין ללמוד שבאיסור לצער בעלי חיים כלול האיסור לצער גוי.
ויש משמעויות בראשונים שנחלקו בדבר, דבספר היראה לרבינו יונה (אות רסו) ובחינוך (תקנ') נראה שהאיסור הוא אף בגוי, אך מדברי שו"ת הרשב"א (חלק א' סי' רנב') נראה שאיסור זה הוא רק בישראל [(ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' עח].
ונראה להביא ראיה מהגמ' (נדרים נ,: תענית ז.) "אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה תורה מפוארה בכלי מכוער, א"ל למדי מבית אבוך במה מניחין יין, אמרה ליה במאני דפחרא [היינו בכלי חרס], אמר לה כולי עלמא בפחרא ואתון במאני דפחרא, אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא, אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא וסרי, אמר לה אך אורייתא כן…". ומכך שייעץ רבי יהושע בן חנניה לבת הקיסר להעביר את היין מכלי חרס לכלי כסף וזהב, אף שמעשה זה גרם להחמצת היין, מבואר שמותר לצער גוי, ויל"ע בראיה זו. ולדינא אין לצער גוי משום איבה (עי' גיטין סא, יו"ד סי' קנא).
יה"ר שיזכה המחבר להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה להרביץ תורה ויראה בקרב ישראל הצמאים לדבר השם מתוך שלווה והרחבת הדעת.