דיני קריאת המגילה וברכותיה
הכל חייבים בקריאת המגילה, אחד האנשים ואחד הנשים, ואע"פ שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס.
הקורא את המגילה צריך לכוון לצאת ידי חובה, ואם קורא בציבור, צריך לכוון להוציא ידי חובה את השומעים, והשומעים צריכים לכוון לצאת. ובדיעבד, אף אם לא כיוונו להדיא, יצאו.
הקורא את המגילה מברך שלש ברכות, 'על מקרא מגילה', 'שעשה נסים', ו'שהחיינו'. הספרדים נוהגים לברך 'שהחיינו' רק בקריאת הלילה, והאשכנזים מברכים 'שהחיינו' אף בקריאת היום (ספרדי המתפלל אצל אשכנזים מותר לו לענות אמן על ברכת 'שהחיינו', ואין זה הפסק, ואף שבחלק מהמגילות אין 'עמוד', אין זה מעכב).
בברכת 'שהחיינו' ביום פורים [לאשכנזים] יכוונו המברך והציבור גם על שאר מצוות היום – משלוח מנות, וסעודת פורים [ומתנות לאביונים]. ולספרדים, אף שיש אומרים שיכוונו כן בברכת 'שהחיינו' בלילה, ולהלכה אין צריך לכוון בלילה.
ברכות המגילה נאמרות בעמידה, וגם השומעים צריכים לעמוד [ויש מהספרדים הנוהגים שהשומעים יושבים בברכות]. הקורא את המגילה בציבור צריך לעמוד, והשומעים יכולים לשבת. הקורא את המגילה לפחות מעשרה אנשים יכול לשבת, והקורא לנשים, אפי' יותר מעשר, דינו כקורא ליחיד שיכול לשבת.
כשהקורא כבר יצא ידי חובה: אם השומעים אינם יודעים לברך – יברך הקורא, ואם הם יודעים לברך – לכתחילה יברכו השומעים, ואחד יכול לברך ולהוציא את כולם ידי חובת הברכה.
לאחר קריאת המגילה מברכים ברכת "הרב את ריבנו" בלילה וביום, ומברכים אותה לאחר שגלל את המגילה [מן הדין – אפשר לברכה בישיבה כדין ברכות השבח, אך טוב לעמוד]. ברכה זו מברכים דווקא כשקוראים בציבור, אך הקורא ביחיד נחלקו הפוסקים אם מברך, ולהלכה אין מברכין אותה ביחיד. הקורא לנשים, אף שהן רבות – דינן כיחיד [והמיקל לברך, אין למחות בידו, ובפרט בעשר נשים].
בלילה, לאחר ברכת "הרב את ריבנו", אומרים "אשר הניא", וגם יחיד אומרה. ביום אין אומרים "אשר הניא". ואומרים "שושנת יעקב", בלילה וביום [הספרדים אינם אומרים כלל 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב', אלא רק "ארור המן, ברוך מרדכי וכו'", ונוהגים לכפול ג' פעמים].
זמן קריאת המגילה
זמן קריאת המגילה, בלילה – מצאת הכוכבים עד עלות השחר, וביום – מנץ החמה עד שקיעת החמה, ובדיעבד אם קראו מעלות השחר, יצא.
דיני מי שחלם או דילג או דיבר בקריאת המגילה
צריך השומע לשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא, ואם חיסר תיבה אחת לא יצא. ולכן אם חיסר ולא שמע אפילו תיבה אחת, צריך להשלים בעצמו אף מתוך החומש [ויקפיד להשמיע לאזנו אך מבלי שאחרים ישמעוהו], עד שיגיע למקום שהקורא אוחז בו. ואפילו אם לא שמע הרבה מילים והשלימן מן החומש, כל ששמע את רוב המגילה מהבעל קורא, יצא.
'חלם' בשעת קריאת המגילה, אם שומע את הקריאה עם מגילה [או חומש] לפניו ויודע במשך כל הזמן שחלם היכן אוחז הקורא במגילה, נחשב ששמע ויצא ידי חובה, ואם לא יודע, עליו להשלים מהמגילה שלפניו [או ממגילה שבחומש] מהמקום שחלם עד היכן שאוחז הקורא.
המסתפק אם דילג מילה או שלא שמע מילה, בקריאת היום צריך לחזור ולשמוע כיון שהוא ספק מדברי קבלה, אבל בלילה יש מקום להקל משום ספק דרבנן.
אדם שדיבר באמצע שמיעת המגילה, אם שמע את כל התיבות – יש להקל שאינו חוזר. אבל אם קרא את המגילה מתוך חומש בגלל שחלם או איחר, ותוך כדי שמע את הבעל קורא – לא יצא ידי חובה, כי זה קריאה למפרע, לכן צריך להגיע עד היכן שהבעל קורא אוחז.
דין המאחר לקריאת המגילה
המאחר לקריאת המגילה, ולא שמע את הפרקים הראשונים, יכול לברך על המגילה בעצמו [אף שיש לו רק חומש], ויקרא מתוך חומש עד שישתווה עם הבעל קורא. ובתנאי שלא יצטרך לקרוא בעצמו יותר מחצי מהמגילה [במילים, שהוא בפרק ה פס' ח].
בכל האופנים שקורא לעצמו, יקפיד להשמיע לאזנו, אך ייזהר שאחרים לא ישמעוהו שלא לבטל כוונתם.
המאחר לקריאת המגילה והגיע לאחר שהתחילו את הברכות, יש להסתפק האם יברך ואח"כ ישלים את הפסוקים עד שישתווה לבעל קורא או שימתין עם הברכה עד מקום שיוכל לברך – כגון בהכאת המן, ואף שהוא בין הפרקים ובאמצע הקריאה – יברך שם. ונראה שאפשרות שניה עדיפה.
דין קריאה בפיו עם הבעל קורא
מי שיש לו חומש לא יקרא עם הבעל קורא [אף לא בלחש], אלא ישמע מהבעל קורא בשתיקה.
ומי שיש לו מגילה כשרה, יכול לקרוא בפיו עם הבעל קורא, אך משום כמה טעמים (שנתבארו בגיליון אזמרה לשמך) עדיף שישמע מהבעל קורא בשתיקה.
ורק אם החסירו מילה שלא שמעו, יקראו בעצמם מהחומש או מהמגילה שלפניהם עד שישתוו עם הבעל קורא.
הלכות ודקדוקים בקריאת המגילה
קודם שמתחיל הקורא לברך פושט כל המגילה וכופלה דף על דף, ודווקא כשקורא בציבור, והשומעים אין צריכים לפשוט.
שאר ההלכות דלהלן הן בין לקורא ביחיד ובין לקורא בציבור:
- בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה, מפני שצריך לקרותה כאגרת.
- כשאומר "בלילה ההוא נדדה" (ו, א) יגביה קולו, כי שם מתחיל הנס.
- כשאומר "האגרת הזאת" (ט, כו) ינענע את המגילה, ויש נוהגים שגם השומעים שבידם מגילה כשרה ינענעו.
- נוהגים שהציבור אומר בקול רם את פסוקי הגאולה דלהלן, והבעל קורא חוזר וקורא אחריהם: "איש יהודי" (ב, ה), [לספרדים – "בלילה ההוא" (ו, א)] "ומרדכי יצא" (ח, טו), "ליהודים היתה אורה" (ח, טז), "כי מרדכי היהודי" (י, ג).
- אשכנזים נוהגים שהציבור אומר את עשרת בני המן מ"חמש מאות איש" (ט, ו) עד "עשרת" (ט, י) ועד בכלל, ונהגו לאומרם בנשימה אחת [אך מן הדין אין צורך שהציבור יאמר בנשימה אחת, כי יוצאים ידי חובה בכך מהבעל קורא].
- בני אשכנז נוהגים לקרוא מילים אלו במנגינה של איכה: "וכלים מכלים שונים" (א, ז), "אשר הגלה מירושלים אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל" (ב, ו), "והמלך והמן ישבו לשתות.. זעקה גדולה ומרה" (ג, טו – ד, א), "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד וכו'" (ד, ג), "וכאשר אבדתי אבדתי" (ד, טז), "כי נמכרנו אני ועמי" (ז, ד), "כי איככה אוכל וראיתי.. באבדן מולדתי" (ח, ו).
- י"א שכשקוראים במגילה "ליהודים היתה אורה וכו' ויקר", ימשמש בתפילין של יד ושל ראש וינשקם, וכן נהגו הספרדים והחסידים.
- יש מקפידים לכוון בפסוק האחרון – שלא לצאת ידי חובה בקריאה מתוך חומש אלא לצאת רק בשמיעת הפסוק מהבעל קורא (טעם הדבר התבאר בגיליון אזמרה לשמך), אך להלכה אין צריך לכוון מפורש לזה.
ספיקות במסורת הקריאה, ולקרי וכתיב במגילה
את הפסוק "אשר נתן המלך" (ח, יא) קוראים שתי פעמים – פעם ראשונה "להרג" בלא וא"ו, ופעם שניה "ולהרג" עם וא"ו. וכן את הפסוק "נקהלו היהודים" (ט, ב) קוראים ב' פעמים – פעם ראשונה "בפניהם" עם בי"ת ופעם שניה "לפניהם" עם למ"ד [ויש שאין חוזרים על כל הפסוק]. אם טעה וקרא רק אחד מהם – אינו מעכב [והעיקר להלכה זה "ולהרג" ו"לפניהם"].
בפסוקים אלו יש לקרוא הקרי בלבד:
[פרק ג פס' ד] "וַיְהִי באמרם (כתיב) כְּאָמְרָם (קרי) אֵלָיו".
[פרק ט פס' יט] "הַיְּהוּדִים הפרוזים (כתיב) הַפְּרָזִים (קרי) הַיֹּשְׁבִים".
[פרק ט פס' כז] "קִיְּמוּ וקבל (כתיב) וְקִבְּלוּ (קרי) הַיְּהוּדִים".
אם טעה וקרא הכתיב בלבד, למעשה נראה שלא צריך לחזור.
טעות בקריאה
בשולחן ערוך (סי' תרצ סע' יד) נפסק ש'אין מדקדקים בטעיותיה', ומשמע שבכל אופן. ומובאת שם דעת י"א שהיינו דוקא בטעות שאינה משנה את המשמעות כגון 'יהודיים – יהודים', אבל בטעות המשנה את המשמעות כגון 'יושב – ישב', ו'נופל – נפל' הוי כאילו חיסר אותה מילה וצריך לחזור ולקרותה כסדר.
הלכה למעשה: אם חיסר מילה שאינה משנה את המשמעות ולא אמרה כלל וסיים את המגילה, לדעת רוב הפוסקים צריך גם לברך שנית על הקריאה, אך יש לחוש לדעת הריא"ז הסובר שמילה שאינה משנה את המשמעות אינה מעכבת ואפי' לחזור אי"צ, ולכן למעשה אם חיסר מילה שאינה משנה את המשמעות ולא אמרה כלל וסיים את המגילה, צריך לחזור ולקרוא את המגילה, אך ללא ברכה.
אם חיסר אות אחת המשנה את המשמעות בקריאתו או בשמיעתו – צריך לחזור, ואם סיים את קריאת המגילה – חוזר מהיכן שטעה, ואם הסיח דעתו יחזור ויברך [ויש להסתפק אם חוזר לתחילת המגילה].
חיסר אות אחת שאינה משנה את המשמעות – יש להקל שאינו חוזר [ואם ספק אם משנה את המשמעות, יחזור ויקרא בלא ברכה].
אם טעה בטעמי המקרא, או החליף בין מלעיל למלרע, או החליף בין שווא נע לשווא נח, או שהוסיף/דילג [קרא שלא בדקדוק] מפיק ה"א, או שהחליף בין דגוש ללא דגוש באותיות ב/פ/כ/ת – כל אלו אינם מעכבים בדיעבד.