המטגן או מבשל מצה, אם בכל חתיכה בפני עצמה יש כזית, יברך 'המוציא' בכל אופן, בין שבושלה במים ובין שטוגנה בשמן, ואפי' בשמן עמוק.
אם אין בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה כזית, הדין תלוי בכמות השמן, ויש להבחין בין שלשה אופנים:
א. אם טגן בשמן עמוק, דינו כבישול וברכתו מזונות.
ב. אם כמות ומטרת השמן בשביל שלא תשרף המצה, ברכתה עדיין המוציא.
ג. אך אם כמות ומטרת השמן בשביל לתת טעם, נחלקו בזה האחרונים, ולכן נכון לאוכלה בתוך סעודה, ואם אינו אוכלה בסעודה, יברך עליה 'מזונות'. אם מטגן חתיכות פחותות מכזית באופן שהמצה שוקעת בביצה – מברך 'מזונות' [כדין מצה מבושלת].