הלכה למעשה
להלכה, דעת רוב האחרונים היא שכיון שבזמננו העישון אינו שווה לכל נפש – אסור לעשן ביום טוב, וכן יוצא לפי פסק המשנ"ב בבה"ל סי' תקיא ס"ד ד"ה אין.
ואמנם לפי שיטת הדרכי נועם (או"ח סי' ט) יש להתיר, וכן לדעת הבינה לעיתים (הלכות יום טוב פ"ד) והמעשנים סומכים על שיטתם, אך דעת רוב הפוסקים אינה כן, ונתבאר בהרחבה להלן.
המעשנים ביו"ט צריכים ליזהר בדברים הבאים
כשמאפר את הסיגריה, יעשה זאת כשיש הרבה אפר, ויוריד את הקצה בעדינות.
אסור לכבות את הסיגריה כשגומר לעשן, ולכן יש ליזהר לא לזרוק את הסיגריה אלא רק להניחה.
אם יש אותיות על הסיגריה, יש לקשקש עליהם מערב יו"ט. אם לא קשקש, יש להקל אפי' שמוחק אותיות.
לעניין גלגול סיגריות: בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' נט) כתב בשם השואל ומשיב שיש איסור בגלגול הסיגריות משום תיקון מנא, ופעמים רבות יש בזה גם משום תופר.
מקורות הדין בהרחבה
עישון אינו דבר השווה לכל נפש, ולכן לפי רוב האחרונים (למעט שיטת הדרכי נועם והבינה לעיתים שיובאו להלן) אין היתר לעשן ביו"ט, ונבאר את מקורות הדברים.
בגמ' בכתובות בדף ז מבואר שאסור לעשות מוגמר ביו"ט. כלומר אסור לשים בשמים על האש ביו"ט כדי שיעשו ריח בבית, מפני שזה דבר שאינו שווה לכל נפש, אלא רק מפונקים עושים כן.
ומדברי הגמ' הזו הוציא המג"א (סי' תקיד ס"ק ד) שאסור לעשן ביו"ט טבק, כיון שעישון טבק אינו דבר השווה לכל נפש [יצוין שהמג"א שם הביא בשם הכנה"ג שאסור לעשן גם משום כיבוי, אולם בשו"ת דרכי נעם או"ח סי' ט' מבואר שאין בזה משום כיבוי].
כאמור, המג"א אסר לעשן טבק כיון שעישון אינו שווה לכל נפש, אך הפמ"ג (סי' תקיא א"א ס"ק ט ובמשב"ז ס"ק ב) כתב שבזמנו שכולם רגילים לעשן, עישון נחשב שווה לכל נפש, ומותר לעשן ביו"ט.
ומבואר בדברי הפמ"ג שהמציאות השתנתה – בזמן המג"א לא כולם או רובם עישנו ולכן אסור, אך בזמן הפמ"ג העישון היה נפוץ אצל כולם, ולכן הוא נחשב כ"שווה לכל נפש", ומותר.
וכן מבואר בשו"ת דרכי נועם הנ"ל (או"ח סי' ט) ובברכי יוסף (סי' תקיא ס"ק ב) שעישון נחשב דבר השווה לכל נפש, וכן כתב בהגהות ר' ברוך פרנקל (סי' תקיד) שבזמנו עישון נחשב דבר השווה לכל נפש, ומותר.
ולפי כל הנ"ל יוצא שהיתר זה לא שייך בזמנינו, כיון שבזמננו לא כולם או רובם מעשנים.
כל נפש או רוב נפש
נידון נוסף שהאחרונים נחלקו בו – האם בכדי שיהיה מותר צריך שיהיה שווה לכל נפש, או די שיהיה שווה לרוב נפש [דעת הפנ"י (שבת) והכת"ס והבית מאיר (יו"ד סי' קצז ד"ה עיין) שצריך כל נפש, אולם דעת הפמ"ג (סי' תקיא א"א ס"ק ד) ומחזיק ברכה (סי' רי ס"ק יד) שדי ברוב נפש].
אולם בזמננו אף לדעות המתירות ברוב נפש יהיה אסור לעשן, כיון שאין אפי' רוב נפש, אלא יש רק מיעוט מעשנים.
לפי המדינה או לפי העולם
עוד נחלקו האחרונים האם "דבר השווה לכל נפש" נקבע לפי המדינה בה הוא נמצא או לפי העולם. דעת הפמ"ג (סי' תקיא א"א ס"ק ט) שהולכים אחר רוב העולם, ואילו מדברי הבה"ל (סי' תקיא) נראה שהולכים אחר המדינה בה הוא נמצא.
ומבואר שהולכים אחר העולם או אחר המדינה, אך לכל הדעות אם אין רוב העולם או רוב המדינה מעשנים, אין היתר. ולפי זה יוצא שאף בישיבה שרובם מעשנים, אין להתיר, מכיוון שרוב אותה מדינה לא מעשנים.
היתר משום רפואה
ישנו נידון נוסף בהיתר עישון ביום טוב בזמננו, עפ"י דברי התוס' (שבת לט) שרחיצת כל הגוף אסורה ביו"ט משום שאינה שווה לכל נפש, אך זיעה מותרת משום שהיא לבריאות ולא לתענוג, ולכן נחשב דבר השווה לכל נפש.
ולפי זה כתב הפני יהושע (שבת שם) שמותר לעשן ביו"ט, כיון שהעישון הוא נעשה לבריאות, כדי לעכל את המזון וכיוצ"ב, ולכן אף שיש שמחשיבים אותו לתענוג, אין בזה איסור, וכן מבואר בפמ"ג (במשב"ז הנ"ל), וכ"ה בשו"ת כת"ס (או"ח סו) וכ"ה במו"ק (סי' תקיא).
אמנם היתר זה לא קיים בזמננו, כיון שכיום ידוע שהעישון מזיק לבריאות, ואף אותם המעשנים בשביל עיכול המזון, לא פשוט להתיר להם, כיוון שעיקר העישון מזיק לבריאות.
היתר הדרכי נועם
נידון נוסף שיש לדון להתיר ממנו עישון ביו"ט הוא מש"כ בשו"ת דרכי נועם הנ"ל (או"ח סי' ט), שדבר שהוא אוכל ממש, מותר ביו"ט גם אם הוא לא שווה לכל נפש. ועוד חידש שם שעישון נחשב כאוכל ממש כיון שהחיך נהנה ממנו.
ולפי זה חידש שמותר לעשן ביו"ט, אף אם עישון אינו שווה לכל נפש. והאנשים המעשנים ביו"ט בזמננו סומכים על דברי הדרכי נועם הללו.
אמנם מדברי כל האחרונים הנ"ל שדנו אם עישון שווה לכל נפש או לא, נראה שהם לא סברו כחידושו של הדרכי נועם שעישון נעשה כאוכל ממש [ומותר גם אם אינו שווה לכל נפש], אלא הם סברו שהוא מוגדר רק כהנאת הגוף כמו רחיצה וכדו'. וגם בשו"ת זרע אמת (סי' עג) הביא את דברי הדרכי נועם, ודחאם.
היתר הבינה לעיתים
בספר בינה לעיתים (לרבי יהונתן אייבשיץ, הלכות יום טוב פ"ד) כתב שטעם ההיתר לעשן ביו"ט הוא משום שסומכים על שיטת הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"א ה"ד) שמותר להדליק נר של בטלה [כלומר, להדליק נר שאין בו צורך], ולכן כתב שאין למחות ביד הנוהגים היתר בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר.
אמנם צריך לדעת כי השלחן ערוך (סי' תקיד ס"ה) פסק שאסור להדליק נר של בטלה, וא"כ אין זה פשוט לסמוך על היתר זה.