דין האבידה תלוי בכמה דברים, ובכללם: האם יש סימן, שווי האבידה, האם נמצאה בדרך נפילה [שנראה שהחפץ נפל למאבד, וכגון שמצאו על הרצפה] או בדרך הנחה [שנראה שהחפץ הונח שם בכוונה, ושכחו לחזור לקחתו], האם נמצאה במקום של שומרי תורה ומצוות או לא, ובדברים נוספים, וכפי שיתבאר בשלוחה זו.יצוין כי חפצים זולים באופן שסביר שהבעלים היה מוחל למוצא שלא ישמור את החפץ ואף לא ישמור את פרטיו [וכגון עט, סיגריה וכדומה] – הרי הוא של מוצאו, ומותר לקחתו ולהשתמש בו או להשליכו לפח.

כמו כן, המוצא חפצים [אפילו עם סימן] שסביר שאף אם יכריז עליהם, המאבד לא יבוא לקחתם [כגון שמצא כיפה עם שם, ואין לו אפשרות סבירה לאתר את הבעלים] – אינו חייב להגביה ולהכריז, ופעמים רבות אף עדיף להשאיר את האבידה במקומה, מפני שכך יש יותר סיכויים שהבעלים ימצאנה.

מציאת חפץ ללא סימן בדרך נפילה

תחילה יש להדגיש, כי חפץ זול מאוד שלא אכפת לבעלים כלל שאבד, כגון עט, מוצץ, בקבוק תינוק וכדומה – מותר למוצא לקחתו ולהשתמש בו או להשליכו לפח, ואף אינו צריך לשמור את פרטיו (טעם הדבר משום מחילה, שהבעלים מוחל למוצא, שיוכל לעשות בחפץ כרצונו).

תחילה יש להדגיש, כי חפץ זול מאוד שלא אכפת לבעלים כלל שאבד, כגון עט, מוצץ, בקבוק תינוק וכדומה – מותר למוצא לקחתו ולהשתמש בו או להשליכו לפח, ואף אינו צריך לשמור את פרטיו (טעם הדבר משום מחילה, שהבעלים מוחל למוצא, שיוכל לעשות בחפץ כרצונו).

ובשאר החפצים, הדבר תלוי האם בזמן המציאה כבר נודע למאבד שהחפץ אבד לו [ייאוש מדעת], או שעדיין לא נודע לו [ייאוש שלא מדעת], ויש בכך שתי דרגות:

[א] חפץ שסביר להניח שהבעלים כבר יודע שנאבד לו, כגון חפץ יקר מאוד או כבד מאוד, או חפץ שרגילים להשתמש בו באופן תדיר, ואנשים בדרך כלל בודקים לעיתים קרובות האם החפץ ברשותם או לא, וכגון תכשיטים יקרים, שעון, מטריה, מוצרי מאכל הראויים לאכילה מיד, סיגריה ומצית – יש להניח שבזמן המציאה כבר נודע למאבד שהחפץ אבד לו, והוא חיפשו ולא מצאו, והתייאש, ולפיכך הרי אלו שלו.

ואף שלפעמים לוקח זמן עד שהמאבד שם לב שהחפץ אבד לו, אף על פי כן תיקנו חכמים שכשנאבד לאדם חפץ ללא סימן, והוא חפץ מהסוג הנזכר [שבדרך כלל אנשים בודקים לעיתים קרובות האם החפץ ברשותם או לא] – הרי הוא שייך למוצא.

[ב] חפץ שייתכן שעדיין לא נודע למאבד שהחפץ אבד לו, כגון חפץ יקר קצת – דינו הוא ש"יהא מונח עד שיבוא אליהו", כלומר, לרשום במקום המשתמר את פרטי החפץ ושוויו, ואז רשאי להשתמש בו, וכמבואר להלן.

מציאת חפץ שיש בו סימן בדרך נפילה 

מציאת חפץ יקר, ומה מוגדר סימן:

חפץ יקר: אם מצא חפץ יקר, ויש סיכוי שהבעלים יבוא לקחתו – יש להכריז עליו למשך שבוע, ואם הבעלים יבוא וייתן סימן, יחזיר לו. אם הבעלים לא בא – יהא מונח עד שיבוא אליהו, כלומר, לרשום במקום המשתמר את פרטי החפץ ושוויו, ואז רשאי להשתמש בו, וכמבואר בהרחבה להלן.

מהו סימן: משקל או מניין [שבדרך כלל אדם זוכרם], וכן המוצא שני חפצים יחד, עצם החיבור ביניהם נחשב סימן [אף אם לכל אחד מהם אין סימן בפני עצמו, וכגון פרי או מוצר בתוך שקית, אף כשאין לפרי או למוצר ולשקית סימן].

חפצים אלקטרוניים כגון כרטיס זיכרון, אוזניות בלוטות' וכדומה, שניתן לאתר את בעליהם על ידי שם הבלוטות' או קובץ עם שם הבעלים, הרי זה סימן.

אמנם מקום המציאה אינו נחשב סימן, כיון שנראה שהחפץ נפל לבעלים, ולא הונח על ידו, ולפיכך הרי אינו יודע את מקום החפץ [אמנם אם נראה שהחפץ הונח על ידו, מקום נחשב סימן].

מוצרים המיוצרים בייצור תעשייתי: צבעם או גודלם של מוצרים אלו אינם נחשבים סימן, כיון שיש פריטים רבים עם סימן זה.

סימנים שאדם לא שם לב אליהם: אינם נחשבים סימן, וכגון שריטה קלה, מספר סיגריות שנשארו בחפיסה [אלא אם כן נשארו או חסרו סיגריות בודדות, שאז הוא יודע כמה נשאר], או סכום הטעון ברב-קו או בכרטיס של רשתות מזון וכדומה.

מציאת חפץ זול

חפצים שסביר שלא יבואו לקחתם, וכן חפצים זולים: אם סביר להניח שאף אם יכריז, המאבד לא יבוא לקחת את אבידתו, וכגון שמצא כיפה או עט עם סימן [וכגון שכתוב עליהם שם], ואין לו אפשרות סבירה לאתר את הבעלים, וכן כל חפץ זול שסביר שלא אכפת לבעלים מכך שהוא אבד – באופנים אלו אינו חייב להגביה ולהכריז, ופעמים רבות אף עדיף להשאיר את האבידה במקומה, מפני שכך יש יותר סיכויים שהבעלים ימצאנה.

אך אם הגביה ועדיין לא התרחק, נראה שאם השארת החפץ במקומו תגביר את סיכויי החזרת החפץ לבעליו [והבעלים היה מעדיף שישאיר את החפץ שם], יחזיר את החפץ למקומו. ובדרך כלל המציאות היא כך, שעדיף להחזיר את החפץ.

מציאת חפץ בדרך הנחה (ובספק הנחה)

יש להקדים שני עניינים:

האחד – המוצא חפצים זולים אינו חייב לקחתם, וכפי שהתבאר בשלוחות הקודמות. ואם לקחם, יכול להשתמש בחפץ כרגיל או להשליכו לאשפה, ואינו חייב לשומרו או לשמור את פרטיו.

השני – בזמננו, חפץ הנמצא בסביבת פחי האשפה, באופן שמסתבר שהבעלים התכוון להפקירו – הרי הוא הפקר וניתן לקחתו.

כעת נבאר דין חפץ יקר שנמצא בדרך הנחה [או ספק הנחה]. הדבר תלוי האם מקום מציאת החפץ הוא מקום המשתמר או לא, ויש בזה שלוש דרגות:

מציאת חפץ בדרך הנחה במקום המשתמר לגמרי:

המוצא במקום המשתמר לגמרי, כגון בארון חשמל, מתחת לשטיח, בין השיחים וכדומה – לא יגע באבידה, כיוון שסביר שהונח שם בכוונה, והבעלים יחזור לקחתו. וגם אם לקח את החפץ, אם עדיין לא התרחק מהמקום, יחזירנו לשם.

אך אם כבר התרחק מהמקום, הדבר תלוי אם יש בחפץ סימן: אם יש בחפץ סימן – יכריז [וגם אם אין סימן בגוף החפץ, בדרך כלל עצם מקום מציאת האבידה נחשב לסימן]. ואם אין בו סימן [וכגון שמצא במקום שאינו נחשב סימן] – הדבר תלוי בסוג החפץ:

אם הוא חפץ שסביר להניח שהבעלים יודע שאבד לו [כגון חפץ יקר מאוד או כבד מאוד, או חפץ שרגילים להשתמש בו באופן תדיר, ואנשים בדרך כלל בודקים לעיתים קרובות האם החפץ ברשותם או לא, וכגון תכשיטים יקרים, שעון, מטריה, מוצרי מאכל הראויים לאכילה מיד, סיגריה ומצית] – הרי אלו שלו. ואם זהו חפץ שייתכן שהבעלים עדיין לא יודע שאבד לו – יהא מונח עד שיבוא אליהו, כלומר, לרשום במקום המשתמר את פרטי החפץ ושוויו, ואז רשאי להשתמש בו, וכמבואר בהרחבה להלן.

מציאת חפץ בדרך הנחה במקום המשתמר קצת:

המוצא במקום המשתמר קצת, כגון מאחורי גדרות הבתים, בגינה שבתוך השכונה, בבית כנסת או ישיבה, בחדרי מדרגות או בשבילים שבין הבניינים וכדומה – הדבר תלוי האם יש בחפץ סימן או לא:

אם אין בו סימן – לא יגע. ואם לקחו, לדעת השולחן ערוך הרי אלו שלו, ולדעת הרמ"א יהא מונח עד שיבוא אליהו, כמבואר להלן. אם יש בו סימן – לדעת השולחן ערוך לא יגע בו, ואם נטל – יכריז, ולדעת הרמ"א יטלנו ויכריז עליו.

מציאת חפץ בדרך הנחה במקום מופקר וחשוף לרבים:

המוצא במקום מופקר לגמרי וחשוף לרבים, כגון באמצע הרחוב, בתחנת אוטובוס, במרכז קניות או בגינה ציבורית גדולה וכדומה – אם יש בחפץ סימן חייב להכריז [אלא אם כן הרוב גויים או אינם שומרי תורה ומצוות, שאז אינו חייב להכריז, כמבואר להלן]. ואם אין בו סימן, הדבר תלוי בסוג החפץ:

אם הוא חפץ שסביר להניח שהבעלים יודע שאבד לו [כגון חפץ יקר מאוד או כבד מאוד, או חפץ שרגילים להשתמש בו באופן תדיר, ואנשים בדרך כלל בודקים לעיתים קרובות האם החפץ ברשותם או לא, וכגון תכשיטים יקרים, שעון, מטריה, מוצרי מאכל הראויים לאכילה מיד, סיגריה ומצית] – הרי אלו שלו [ואף אם ניכר שבעליו הניחו שם בכוונה כדי לחזור ולקחתו, אף על פי כן הרי אלו שלו, כיוון שמשערים ששכח לחזור, וכבר התייאש]. אך אם זהו חפץ שייתכן שהבעלים עדיין לא יודע שאבד לו – יהא מונח עד שיבוא אליהו, כלומר, לרשום במקום המשתמר את פרטי החפץ ושוויו, ואז רשאי להשתמש בו, וכמבואר בהרחבה להלן.

מציאת כסף

המוצא כסף בדרך נפילה [שנראה שהכסף נפל מהבעלים, ולא שהניחו שם בכוונה ושכחו] – יש להבחין בין אם יש בכסף סימן או לא, ונפרט:

אם מצא מטבע [אחד, או אפילו כמה מטבעות, אך אינם מונחים אחד על השני], או שמצא שטר אחד [אפילו מקופל, אם הוא קיפול רגיל], או שמצא שני שטרות ומעלה כשהם מונחים אחד על השני אך אינם כרוכים – כל אלו אינם נחשבים לסימן, והרי אלו שלו (כיון שהמאבד כבר התייאש, ואפילו אם יש במקום מצלמות).

אך אם מצא שני שטרות ומעלה כשהם מקופלים יחדיו, או שני מטבעות ומעלה כשהם מונחים אחד על השני, וכן אם מצא שטר או מטבע [אפילו אחד] בתוך שקית – כל אלו נחשבים לסימן, ולכן אם זהו סכום גבוה, חייב להכריז עליו.

כסף שנמצא על כיסא או על ספסל – אין המקום נחשב סימן, ולכן אם אין סימן אחר, הרי אלו שלו. אך כסף שנמצא על שולחן בבית כנסת וכדומה, הרי זה "דרך הנחה" [שכנראה הבעלים הניחו שם בכוונה, ושכחו], ולכן המוצא אינו יכול לקחת את הכסף לעצמו, אלא אם זהו סכום גבוה, ייקחנו ויכריז.

בכל האופנים שנזכרו שחייב להכריז (בין אם יש בו סימן, ובין שמצא בדרך הנחה) –

אם זהו סכום מועט, שהשארתו במקומו תגביר את הסיכויים שהכסף יגיע לבעלים, ואדם אחר לא ייקחנו – לא ייגע בו.

ואם זהו סכום נמוך מאוד, שהמאבד מסכים למוצא שלא יכריז על סכום שכזה [וכגון שמצא מטבע של שקל או שני שקלים] – אף אם יש בו סימן, יכול לקחתו.

[המוצא כסף שדינו "הרי אלו שלו", צריך להפריש מעשר כספים מהכסף שמצא. אך אם נהג לפנים משורת הדין והחזירו לבעלים, אינו צריך לעשרו].

מציאת רב-קו, צ'ק, כרטיס אשראי, תווי קנייה

מציאת רב קו רגיל

המוצא רב-קו רגיל [אישי]: חייב להכריז עליו, ולנסות למצוא את הבעלים בצורה סבירה [וכגון לפרסם בקו השבת אבידה, כמבואר בשלוחה 7. אך אינו חייב לטרוח הרבה, וכגון לחפש את השם בספר טלפונים, וליצור קשר עם כל האנשים בעלי שם זה].

אם עבר שבוע והמאבד לא בא – על המוצא להשחית את הכרטיס בצורה שלא ישתמשו בו אחרים [ואף שבשאר אבידות שדינן "יהא מונח עד שיבוא אליהו" המוצא יכול לרשום את פרטי האבידה ולהשתמש בה, כאן אינו יכול, כיון שהבעלים יכול לפנות לחברה ולהעביר את היתרה לכרטיס חדש].

מציאת רב קו אנונימי

המוצא רב-קו אנונימי: אף שכאשר אין בו סימן כלל, הדין הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו, אך בדרך כלל כן יש בו סימן, על ידי פירוט הנסיעות האחרונות (המופיע בחלק ממכשירי ההטענה), ולכן חייב להכריז. אם הבעלים לא בא, יכול לרשום את פרטי האבידה ולהשתמש בה, כמבואר בדיני יהא מונח להלן.

אולם אם מצא רב-קו אנונימי שטעון בו סכום נמוך [וכגון שטעונים בו 5 או 10 שקלים], דינו ש"יהא מונח עד שיבוא אליהו" כמבואר להלן, ואין צריך להכריז ולנסות לאתר את הבעלים (מפני שסביר שהבעלים לא יטרח לאתר את אבידתו).

מציאת צ'ק

פעמים שהצ'ק נפל מהמוטב, וצריך להחזירו דווקא לו [ואם יתנו לבעל הצ'ק, הרי הוא מפסיד את המוטב], ופעמים שהצ'ק שייך לבעל הצ'ק, וצריך להחזירו דווקא לו [ואם יתנו למוטב, הרי הוא מפסיד את בעל הצ'ק], ולכן יש פעמים שעדיף לקרוע את הצ'ק [ובכל אופן, אסור להשתמש בו], וכפי שיתבאר:

המוצא צ'ק חתום, שמצוין בו שם המוטב, יש לחלק בין המקרים השונים:

[א] אם בעל הצ'ק מודה שהצ'ק שייך למוטב, או שהמוטב נותן סימן [וכגון שאומר את מספר הצ'ק, או את המקום בו היה מונח הצ'ק] – יתנו למוטב (ואין לחשוש שמא המוטב העביר את הצ'ק לאדם אחר. אמנם אם המוטב חתם בגב הצ'ק, יש לחשוש לכך, ואין להחזירו למוטב, אלא אם כן נותן כסימן את מקום הנחת הצ'ק).

[ב] אם בעל הצ'ק טוען שהצ'ק שייך לו – יתנו לו רק בתנאי שהוא מוסר את מקום מציאת הצ'ק כסימן. אך אם נותן סימן אחר מגוף הצ'ק, לא יתנו לו (שכיון שהוא מכיר את הצ'ק, אין זה נחשב סימן).

[ג] אם כל אחד מהם טוען שהצ'ק שייך לו, ואף אחד מהם לא נתן סימן – על המוצא לקרוע את הצ'ק.

המוצא צ'ק שלא מצוין בו שם המוטב, ופלוני טוען שהוא המוטב: יקרע את הצ'ק ולא יחזיר, אלא אם כן בעל הצ'ק מודה שהוא שייך לאותו אדם, או שאחד מהם [בעל הצ'ק או אותו פלוני] נתן סימן.

מציאת כרטיס אשראי

המוצא כרטיס אשראי חייב לקחתו, כדי שלא ימצאוהו גנבים וישתמשו בו, ויפנה לחברה שיאתרו את הבעלים [ואף שייתכן שאם החברה לא תאתר מיד את הבעלים, היא תבטל את הכרטיס, ולא תנסה להשיגו כמה פעמים, אף על פי כן עדיף שיפנה לחברה, מפני שהבעלים היה מעדיף שיעשה כן, שזוהי הדרך הטובה והנוחה ביותר לאתר את הבעלים].

מציאת תווי קניה וגיפט כארד

אם מצא "בדרך נפילה", שנראה שהכרטיס נפל מהבעלים, ולא הניחו שם בכוונה – יהא מונח עד שיבוא אליהו, ועל כן יכול לרשום את פרטי האבידה ולהשתמש בכרטיס לעצמו, כמבואר בדיני יהא מונח להלן.

אך אם מצא "בדרך הנחה", שנראה שהכרטיס הונח שם בכוונה – צריך להכריז, ואם המאבד ייתן סימן [את מקום המציאה] – יחזיר לו.

אף אם מצא את הכרטיס בחנות, הדין כנ"ל, ובעל החנות לא זכה בכרטיס.

מציאה במכונת פחיות, במכונת תשלום וכדומה, ומציאה באוטובוס

מציאה במכונת פחיות ומכונת תשלום:

מצא כסף בתא העודף של המכונה – הרי אלו שלו (כי יש להניח שכסף זה נשכח על ידי הקונה הקודם, והוא כבר התייאש).

קנה פחית אחת ויצאו שתיים – אם פרטי בעל המכונה מופיעים על המכונה, עליו להחזירה לבעלים [ואם לא עונה לו כעת, יכול לקחת את הפחית, ויתקשר שוב בהמשך] (טעם הדבר, מפני שהפחית עדיין בבעלות בעל המכונה).

אך אם אין על המכונה את פרטי הבעלים – יכול לקחת גם את הפחית השנייה (שכיון שמצוי שפחיות יוצאות מהמכונה ללא תשלום, ואף על פי כן לא השאיר את פרטיו, הרי כאילו הפקיר את הפחית מראש).

במקום שכולם יודעים מיהם הבעלים [וכגון בישיבות] – בכל אופן צריך ליצור קשר עם בעל המכונה.

מציאה באוטובוס:

המוצא אבידה באוטובוס שדינה "חייב להכריז", יש בידו שתי אפשרויות:

[א] ייקח את האבידה בעצמו, ויפרסם בעיתון או בקו השבת אבידה (כמבואר להלן, אופן ההכרזה). תליית מודעות באופן זה אינה אפשרית, כיון שמצא באוטובוס.

[ב] ימסרנה למחלקת האבידות של חברת האוטובוסים. ואף שאינם נוהגים כהלכה עם האבידות שברשותם [שאינם דורשים סימנים כדי להחזיר], אף על פי כן מותר למסור להם את האבידות, מפני שכל הנכנס לאוטובוס נכנס על דעת שיוכלו למסור את האבידות למחלקת האבידות.

לעניין מסירת החפץ לנהג שיעביר למחלקת האבידות – אם זהו חפץ שיש חשש שהנהג ייקח לעצמו, אין למסור לו. אך אם זהו חפץ שאין בו חשש זה [וכגון שאינו חפץ יקר במיוחד, ואין זה כסף מזומן], יכול למסור לנהג שיעביר לחברה.

אופן ההכרזה והשבת האבידה

אופן ההכרזה:

המוצא אבידה שצריך להכריז עליה, יעשה זאת באחת משלוש הדרכים הבאות:

[א] תליית מודעות באזור מציאת האבידה וקצת רחוק משם, או בבתי הכנסת שבאזור זה, באופן שיהיו תלויות למשך שבוע [אמנם במקום שרוב האנשים שעוברים בו אינם מתפללים בבתי הכנסת שבאותו מקום, וכגון באזור אולמות, אין די בתליית מודעות בבתי הכנסת].

[ב] פרסום בקו השבת אבידה [מספר הקו: 1599-500-003].

[ג] פרסום בעיתון.

הכריז, והבעלים לא נמצא: אם הכריז באחת מהדרכים שנזכרו ואף אחד לא פנה אליו במשך שבוע – יהא מונח עד שיבוא אליהו, כלומר, לרשום במקום המשתמר את פרטי החפץ ושוויו, ואז רשאי להשתמש בו, וכמבואר בהרחבה להלן.

הוצאה כספית עבור ההכרזה, ודיני הטיפול באבידה:

בעניין הוצאת תשלום עבור ההכרזה והפרסום: המוצא אבידה שערכה מועט [באופן שצריך להכריז עליה] – אינו צריך להוציא ממון על ההכרזה. אך המוצא אבידה שערכה רב, באופן שהוא בטוח שלא יפסיד את כספו [היינו שימצא את המאבד והוא ישלם לו, ואם לא ימצא, יממן זאת ממכירת האבידה] – צריך לפרסם גם בתשלום.

טיפול באבידה: המוצא אינו חייב לטפל באבידה בעצמו, אלא יכול להעביר את הטיפול בה לאדם נאמן.

כשנמצא הבעלים: די להודיע לו היכן נמצאת האבידה, כדי שיבוא לקחתה משם, ואינו חייב לטרוח להחזיר לבעלים את האבידה בעצמו [ודווקא בתנאי שהאבידה נמצאת במקום משתמר].

אם הבעלים לא בא, והמוצא התרה בו שאם לא יבוא תוך זמן מסוים וסביר, כגון שבוע, יעשה באבידה כרצונו – יכול לעשות כן.

השבת אבידה במקום ביטול תורה:

אברך הרואה אבידה בדרכו לכולל, והתעסקות בהשבתה תגרום לו הפסד, וכגון שיורידו ממלגתו בכולל – הרי הוא פטור מלהשיב בכל אופן, אף אם ההפסד מועט והאבידה יקרה. ואף אם אינו מפסיד כסף, אלא שיאחר או יחסיר משיעור – פטור מלהשיב, כיון שהפסד השיעור גורם להפסד המשך הלימוד. וכן אם יש מבחנים מיד לאחר הלימוד, ואם לא יהיה בשיעור לא יצליח במבחן – פטור מלהשיב.

אך אם אינו מפסיד מהעיסוק בהשבת האבידה, אלא נגרם לו ביטול תורה בלבד [באופן שאינו מפסיד את המשך הלימוד] – אם לומד לעצמו חייב להשיב, אך אם מלמד אחרים, יש להקל שפטור מלהשיב.

דין "יהא מונח עד שיבוא אליהו"

"יהא מונח" ברוב החפצים:

בשלוחות הקודמות התבארו האופנים בהם דין האבידה הוא "יהא מונח עד שיבוא אליהו" [וכגון שמצא חפץ עם סימן והכריז, והבעלים לא נמצא, או שמצא חפץ שלא יכול לקחתו לעצמו מפני שיש חשש שהבעלים עדיין לא יודע שהחפץ אבד לו].

ביאור דין "יהא מונח" למעשה: ישמור את החפץ עד שיבוא אליהו הנביא [במהרה], ויאמר לו למי שייך החפץ.

אמנם אם מצא חפץ שמצוי להשיגו בקלות [וכך הם רוב החפצים בזמננו] – סביר להניח שהמאבד לא יקפיד שהמוצא ייקח את החפץ לעצמו או יזרקנו, ובלבד שבעתיד ייתן לו את שוויו הכספי.

ולכן למעשה די שהמוצא ירשום את פרטי המציאה במקום משתמר, וכגון שירשום בתוך כריכה של ספר או בקובץ במחשב את פרטי החפץ ושוויו המקסימלי, ואם יש בו סימן – גם את סימניו. אם האבידה משומשת, ירשום את שוויה האמיתי, כערך חפץ משומש.

לאחר שעשה כן, יכול המוצא לעשות בחפץ כרצונו – להשתמש בו או לזורקו לפח. ולכשיבוא אליהו הנביא [במהרה], הוא יאמר למוצא למי לשלם את תמורת האבידה.

ניתן לשמור את פרטי החפץ בקו "יהא מונח", שמספרו 03-6228030.

מצא חפץ זול: באופן שסביר שהבעלים היה מוחל למוצא שלא ישמור את החפץ, ואף לא ישמור את פרטיו – הרי הוא של מוצאו.

חפצים נדירים, בעלי ערך רגשי, או עם קבצים אישיים:

מצא חפץ שאין אפשרות להשיג כמוהו או בעל ערך רגשי, כגון חידושי תורה אישיים, אלבום משפחתי או פריט אומנות – דינו הוא "יהא מונח", ובמקרה זה אינו יכול לרשום את פרטי האבידה, אלא ישמור את החפץ כמות שהוא.

מצא כרטיס זיכרון, נגן וכדומה עם קבצים אישיים כגון תמונות, הקלטות וכדומה – צריך לשמור את כרטיס הזיכרון, ואם רוצה, יכול להעתיק את החומר לשני מחשבים, וירשום את פרטי החפץ כנזכר, ואז יעשה בכרטיס הזיכרון כרצונו.

אבידת גוי, ואבידה במקום שרוב העוברים בו הם גויים או אינם שומרי תורה ומצוות

אבידת גוי:

אסור להחזיר אבידה לגוי [וכגון ששם הגוי מופיע על האבידה, או שראה את החפץ נופל מכיסו], והמוצאה יכול לעשות בה כרצונו.

אך אם עלול להיגרם מכך חילול השם, כגון שאפשר לברר [על ידי מצלמות אבטחה וכדומה] מי מצא את האבידה, או באופן שיחשדו שהיהודי לקח את החפץ, ויתפרסם שיהודי לא השיב את האבידה – חייב להחזיר.

אף באופן שלא ייגרם חילול השם, אם על ידי שיחזיר את האבידה ייגרם קידוש שם שמים, כגון שיתפרסם שיהודי שומר תורה ומצוות החזיר את האבידה מחמת דיני התורה, וזו מטרתו העיקרית – מותר למוצא להחזיר, והרי זה משובח.

מצא כרטיס זיכרון, נגן וכדומה עם קבצים אישיים כגון תמונות, הקלטות וכדומה – צריך לשמור את כרטיס הזיכרון, ואם רוצה, יכול להעתיק את החומר לשני מחשבים, וירשום את פרטי החפץ כנזכר, ואז יעשה בכרטיס הזיכרון כרצונו.

אבידה מקום שרוב העוברים בו גויים או אינם שומרי תורה ומצוות:

המוצא אבידה במקום שרוב העוברים בו הם גויים או אינם שומרי תורה ומצוות [אף אם רוב התושבים הקבועים הם שומרי מצוות] – יכול לקחתה לעצמו, אפילו אם יש בה סימן, אלא אם כן אבידה זו היא חפץ השימושי רק ליהודים, כגון ספרי קודש, טלית וכדומה.

ישנו מקרה מיוחד שבו כן צריך להכריז, והוא בהתקיים התנאים הבאים:

[א] כשניכר שהחפץ נפל מיהודי שומר תורה ומצוות [אפילו אם הוא חפץ שגם גויים משתמשים בו]. [ב] שאינו מהחפצים שאדם עשוי למשמש בהם כל שעה [כלומר, יש להניח שהמאבד עדיין לא יודע שחפץ זה אבד לו]. [ג] שיש בחפץ סימן – באופן זה יש להכריז, וכדין אבידה עם סימן בייאוש שלא מדעת.

חפצים שנשכחו בחנות, באולם, במקווה, במלון, בצימר וכדומה

אם בעל המקום יכול לברר [בצורה סבירה] ממי זה אבד, עליו לברר ולהחזיר. אך אם אינו יודע ואינו יכול לברר של מי זה, וכבר עבר מספיק זמן והבעלים לא דרש זאת, יכול לפנות את האבידה.

ונכון יותר שבעל מקום שכזה יתלה מודעה במקום בולט, המודיעה שחפצים שנשכחים במקום ואינם נדרשים תוך זמן מסוים [לדוגמה, 30 ימים], הרי הם הפקר.

ואף בבתי כנסת יש לתלות מודעה כזו, שחפצים שנשכחו ולא נדרשו תוך זמן מסוים, הרי הם הפקר [ואין לחשוש שמא המאבד לא ראה את המודעה].