א. כתב הטור והשו"ע (סי' נג' ס"א) ששליח ציבור אומר 'ישתבח' מעומד. ומקורו מהכלבו (סי' כז'), שיאמר החזן 'ישתבח' מעומד, כדי לומר עליו קדיש. ומבואר שיש להסמיך את אמירת הקדיש למה שתיקנו להסמיכו, ולכן יעמוד החזן ב'ישתבח' כדי שלא יצטרך להפסיק ולשהות בשביל העמידה, מפני שבכל דבר שתיקנו אחריו קדיש, יש להסמיכו לו (וכמבואר בב"ח (שם) ומ"ב (שם סק"א), והט"ז (סי' נה' סק"ג, וסי' רלד' סק"א) האריך לבאר שהוא כדי להסמיך וכנ"ל).
ב. ובכלבו הנ"ל מבואר שאף ב'אשרי יושבי ביתך' שאומרים במנחה יש להסמיך את אמירת הקדיש ל'אשרי', ולכן כשהחזן מסיים 'אשרי' במנחה, צריך שכל הציבור יהיו שם, כדי שמיד שמסיים 'אשרי' יתחיל לומר קדיש, ולא יצטרך להמתין. דברי הכלבו אלו הובאו גם בדרכי משה וברמ"א (סי' רל"ד). [אך המגן אברהם בסי' סט' ובסי' רלד' מפרש שהוא מטעם אחר - שצריך שיהיה מנין בשעת אמירת 'אשרי' כדי שיוכלו לומר קדיש, ויל"ע לפי המג"א בדין הנ"ל - בהפסק בין מקום שתיקנו לומר אחריו קדיש – לקדיש. אך לביאור הט"ז בדעת הכלבו, אף אם לא היו עשרה בזמן אמירת 'אשרי' אינו מעכב, ודי בכך שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש, שהטעם הוא כדי שמיד כשהחזן מסיים 'אשרי' יתחיל קדיש, ולא יצטרך להפסיק ולהמתין לעשרה].
ג. והנה לפי הנ"ל עולה חידוש דין, שיש להיזהר שלא להפסיק אף בשתיקה בין מה שאחריו תיקנו לומר קדיש לבין הקדיש, וכן מצינו (סי' נג' ס"ג) שאם אין מנין בבית הכנסת בתפילת שחרית בפסוקי דזמרה, וצריך הש"ץ להמתין עד שיבואו עשרה, דיש להמתין לבואם לפני 'ישתבח', משום שאם ימתין לאחר 'ישתבח' נמצא שיש הפסק בין הברכה לקדיש, ואין להמתין בין ברכת 'ישתבח' לקדיש, והטעם כנ"ל. [והנה כל זה שלא להמתין אחר אמירת 'ישתבח' הוא דין שנאמר לגבי השליח ציבור, אבל ציבור המתפללים צריכים לסיים 'ישתבח' ולהמתין לאחר אמירת 'ישתבח' לפני הקדיש].
ד. והנה עוד מצינו בכמה מקומות שלא להפסיק בדיבור, בין מקום שתיקנו לומר אחריו קדיש לבין הקדיש – [א]. בסי' קכ"ג במ"ב ס"ק י"ח שאין לשליח ציבור לדבר לאחר שמונה עשרה [של חזרת הש"ץ, ואם יש תחנון אסור לחזן ואף לכל הציבור לדבר לאחר שמונה עשרה בלחש עד לאחר נפילת אפיים כמבואר בסי' נ"א סק"ט, ובסי' קל"א סק"א] בשיחה שלא מעניני התפילה, כי הקדיש 'תתקבל' שלאחר 'ובא לציון' נתקן על תפילת שמונה עשרה, ואין להפסיק ביניהם, ומה שמפסיקים בקריאת התורה והלל וכו' לא נחשב הפסק הואיל ולסדר התפילה הם באים, אבל דיבור סתם שלא מעניני התפילה אסור לדבר, כיון שהוא הפסק בין מה שעליו תיקנו לומר את הקדיש לבין הקדיש, ואין להפסיק ביניהם. [ב]. וכן מצינו (בסי' רפ"ד) שכתב הרמ"א שם, שנהגו להזכיר נשמות המתים, לאחר קריאת התורה, ולברך העוסקים בצרכי ציבור כל מקום לפי מנהגו, ועל זה כתב המ"ב שם (בס"ק ט"ו) שיש להזכיר דוקא לאחר קריאת התורה, ולא לאחר 'אשרי', דהקדיש שאומרים לפני העמוד לפני שמונה עשרה של מוסף, הוא על ה'אשרי' הנאמר קודם לו, ועל כן אין להפסיק ביניהם. [ג]. עוד כתב המשנה ברורה שם, ש'יהללו' אינו הפסק, עכ"ל, וצריך לומר, שגם 'מזמור לדוד' הבו לה' וכו', וגם 'ובנחה יאמר וכו' אין זה הפסק, ולא נתבאר טעמא דמילתא דלא הוי הפסק. [ד]. עוד כתב המשנה ברורה שם, ומה שנשתרבב המנהג שכשיש חולה אוחז החזן הספר תורה בידו, לאחר 'אשרי', ואומר 'מי שברך' ומפסיק הרבה בין 'אשרי' לקדיש שלפני העמוד - שלא כדין הוא, עכת"ד, ומקורו מהפמ"ג.
ה. והנה הפמ"ג (בסי' רפד' באשל אברהם סק"ז, ודבריו מוסבים על דברי המגן אברהם שם סק"ז) כתב שברגלים שנוהגין לומר מי שבירך לקברנים, יאמרו קודם 'אשרי', שלא להפסיק בין קדיש ל'אשרי'.
ו. ועל זה כתב הפרי מגדים שם: 'כשאומרים קדיש אחרי קריאת התורה על קריאת התורה, וקדיש שאומרים לפני העמוד קודם תפילת מוסף, הוא על 'אשרי' שלפניו, וע"כ אין להפסיק ביניהם, ו'יהללו' שאומרים ביניהם כשמלוים את הספר תורה אינו הפסק , כמבואר במגן אברהם (סי' רצב' סק"ב), ואיני יודע מה שנשתרבב המנהג שהחזן אוחז הספר תורה לאחר 'אשרי', ואומר יהללו, ואח"כ כשיש חולה אומר 'מי שברך' כמה, ומפסיק הרבה בין 'אשרי' לקדיש שלפני מוסף', עכת"ד, וכן כתב בסי' רפח' במשב"ז סק"ה, והוסיף שם – 'ומיהו העולם נוהגין בשבת לומר 'מזמור הבו לה', לאחר 'יהללו', וכן הש"ץ אומר את המזמור, אלמא מפסיקין הרבה וצ"ע', עכת"ד הפמ"ג שם.
ז. והנה לשון הפמ"ג 'שאומר מי שברך כמה', לכאורה כוונתו שאומרים לכל חולה מי שברך בפני עצמו. ולכן כיון שהוא הפסק מרובה אין להפסיק בין 'אשרי' לקדיש, אבל הפסק קצר, מותר להפסיק בין 'אשרי' לקדיש. וצ"ל ש'יהללו', ו'מזמור לדוד', ו'בנחה יאמר', גם נחשבים להפסק קצר.
ח. ובברכי יוסף (בסי' רפ"ד אות ט"ו) כתב שיש נוהגים לומר ההשכבות וההכרזות, וכיוצא בהם, אחר 'אשרי', וכתב הכנה"ג שאינו נכון, מפני שהקדיש שאומרים קודם מוסף הוא על 'אשרי', ואין להפסיק ביניהם, והביאו דבריו המגן אברהם והאליה רבה. וכתב על זה הברכי יוסף, 'ולי נראה עיקר כמו שכתב בספר יד אהרן שאין לחוש לאומרם לאחר 'אשרי', מאחר שאחר כך בהחזרת ספר תורה, אומרים 'מזמור לדוד' וכמה פסוקים אחרים, ועליהם אומרים קדיש. והדברים ברורים', עכת"ד הברכי יוסף, (ומועתק בכה"ח שם אות מ').
ט. והנה בשבת שלפני תענית בה"ב , שמתענים לאחר פסח וסוכות, כמבואר (בסי' תצב') אומרים 'מי שברך' בשבת, ויש לדון האם אפשר לומר את ה'מי שברך' לאחר 'אשרי' כנהוג, או שיש לאומרו לפני 'אשרי', ובלוח ארץ ישראל כתב בשם האדר"ת שיש לאומרו לפני 'אשרי', אך בלבוש (סי' תצ"ב) ובפרי מגדים (שם בסי' תצ"ב באשל אברהם סק"ג) כתבו שיש לומר את ה'מי שברך' לאחר 'אשרי', ומבואר דס"ל דלא נחשב ה'מי שברך' הפסק בין ה'אשרי' לקדיש. וצריך לומר, שזה נחשב הפסק מועט, כיון שהוא רק 'מי שברך' אחד, (וכנ"ל באות ז').
י. והנה הנידון דהפסק הוא משני טעמים - [א]. שבמקום שתיקנו לומר אחריו קדיש, צריך שלא יהא הפסק ביניהם, כדי שיאמרו את הקדיש בסמוך למה שאחריו תיקנו לומר. [ב]. כדי שלא יהא הקדיש לבטלה, וכמו שכתב הדרכי משה (בסי' נד') שאם מפסיקים בין מה שתיקנו לומר אחריו את הקדיש לבין הקדיש, נמצא 'שהקדיש נאמר לבטלה'.
יא. ונפק"מ בין הטעמים היא בהפסק שלאחר אמירת 'אשרי' לפני מוסף, שאם מפסיקים לאחר 'אשרי' לפני אמירת 'מזמור לדוד', ואחרי ההפסק אומרים 'מזמור לדוד' נמצא שהקדיש לא נאמר לבטלה, כי על הפסוקים של 'מזמור לדוד' גם אפשר לומר קדיש כמבואר (בסי' נד') וזו טענת היד אהרן וברכי יוסף המובאים (לעיל אות ח').
יב. אמנם אף שהקדיש לא נאמר לבטלה מ"מ מפסידים את הטעם הראשון – להסמיך הקדיש למה שנתקן שיאמר עליו, וכנ"ל שכן דעת הכנה"ג, המגן אברהם, הפרי מגדים, והמשנה ברורה. והכי נקטינן למעשה שאין להפסיק בין אמירת 'אשרי' לקדיש. ויש להעיר לפי זה איך אומר הש"ץ בראש השנה את תפילת 'הנני העני ממעש וכו' והרי הוי הפסק בין 'אשרי' לקדיש, וצ"ל שהוא הפסק מועט ולכן לא חשיב הפסק.
יג. והנה יש לדון האם מותר לומר ברכת 'הגומל' אחר קריאת התורה, בשחרית בשני וחמישי ובשבת, לפני הקדיש שלאחר קריאת התורה (ולומר ברכת 'הגומל' אחר עליה ראשונה ושניה אפשר, אך אחר העליה השלישית יש לדון), כי לכאו' ברכת 'הגומל' היא הפסק בין קריאתהתורה לקדיש, והרי הקדיש נתקן על קריאת התורה וא"כ צריך להקפיד לומר ברכת 'הגומל' לאחר קדיש, ולא בין העליה האחרונה לקדיש.
יד. וכן בתפלת מנחה בתעניות ובשבת, שאומרים את החצי קדיש לפני העמוד לפני תפילת שמו"ע. ובאמת בזה, תקנת החצי קדיש הוא על קריאת התורה, וכמו שביאר היטב הלבוש (בסי' רצב' ובסי' תצב') שהטעם שאומרים את החצי קדיש לפני תפלת 'שמונה עשרה' של מנחה אף שבאמת תיקנוהו לומר אחר קריאת התורה, ולא אומרים אתו מיד אחר קריאת התורה כמו שאומרים בשחרית בשני וחמישי, כדי שהציבור ידע שהגיע החזן לפני העמוד ויתחילו להתפלל שמונה עשרה מיד לאחר הקדיש, משא"כ בשחרית שלא אומרים אחריו שמונה עשרה, ובשני וחמישי מתחיל החזן בקול רם 'אשרי יושבי ביתך' ואז הציבור יודע מה שאומרים עי"שהיטב, ועי' במ"א (סי' רצב' ס"ק ב'). ולפ"ז כיון שהקדיש בתפלת מנחה נתקן על קריאת התורה אין להפסיק בין קריאת התורה לבין הקדיש וא"כ בתעניות במנחה ובשבת במנחה לא יהיה אפשר לומר ברכת 'הגומל' כי בשחרית אפשר לומר אחר הקדיש אך בתפלת מנחה אין היכן לומר דהוי הפסק בין קריאת התורה לקדיש.
טו. והנה לכאו' היה מקום לומר שכיון שמי שמברך 'הגומל' לא הוא זה שאומר את הקדיש א"כ לא הוי הפסק, כי הש"ץ שאומר את הקדיש מפסיק רק בשתיקה, וכן מצינו (בסי' רפד') שהזהירו הפוסקים שלא להפסיק בין 'אשרי' לקדיש ושם הזהירו לחזן כמבואר לעיל, ולפ"ז אם מי שאומר את ה'מי שברך' אינו החזן אין בזה משום הפסק, וא"כ מצינו פתרון לכל הנ"ל, שאם הש"ץ שאומר את הקדיש לא יפסיק אין בזה שום חשש, אך יש מקום לדון אם יענה אחרי ברכת 'הגומל' - 'מי שגמלך כל טוב יגמלך כל טוב סלה', וכן בעניית אמן על 'מי שברך' האם נחשב הפסק.
טז. ועוד יש לדון בזה שאף אם הש"ץ מפסיק באמירת 'מי שבירך', כיון שהציבור אינו מפסיק ורק שותק ומאזין, א"כ לכאורה צריך להיות שהש"ץ יוכל לומר קדיש על 'אשרי', ואמירת מי שבירך לא תהיה הפסק בין ה'אשרי' לקדיש, והוא ע"פ המבואר במ"ב (סי' נד' ס"ק ט') שאם יש עשרה שלומדים ובא אחד שלא למד, יכול אף אותו שלא למד לומר קדיש דרבנן אחר הלימוד כיון שיש שם עשרה שלומדים, וא"כ הכי נמי בנידון דידן, שאף שהש"ץ הפסיק באמירת מי שבירך, כיון שהציבור לא הפסיק יוכל הש"ץ לומר מי שבירך ואחריו קדיש, אך עדיין יש לדון האם עניית אמן של הקהל על ה'מי שברך' נחשב להפסק, ומסתבר שלא נחשב להפסק.
יז. ויש להעיר על מה שנתבאר בסע' הקודם דאף אם הש"ץ מפסיק כיון שהציבור אינו מפסיק א"כ יהיה מותר לש"ץ לומר מי שבירך, ויאמר את הקדיש על ה'אשרי' שהציבור אמר כיון שהם לא הפסיקו, וצ"ע על הכנה"ג המ"א והמ"ב המובאים לעיל שהזהירו על זה, וכן יש להקשות כן על המובא לעיל (אות ד') מהמ"ב (סי' קכג' ס"ק יח') שאין לש"ץ לדבר שלא מעניני התפילה, עד לאחר קדיש של 'ובא לציון', כיון שהקדיש של 'ובא לציון' נתקן על שמונה עשרה, ולפי הנ"ל אם הציבור לא ידבר אף שהש"ץ ידבר לכאו' שפיר דמי, וכן יש להעיר (בסי' נד' ס"ג) ברמ"א שכ' שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשו דין בין 'ישתבח' ל'יוצר' דהוי לצורך מצוה, ומכיון שמפסיקים בין 'ישתבח' ליוצר לכן על הש"ץ לומר עוד מקצת פסוקי דזמרה ואז על זה יאמר את הקדיש, וישלהעיר על זה לפי הנ"ל שאם לא כל הציבור הפסיקו בברכת החולה או בדרישה לעשות דין עבורו א"כ הש"ץ לא יצטרך לומר שוב מקצת פסוקי דזמרה, וצ"ע ובירור בכל הנ"ל.
יח. ועכ"פ אם כל הציבור מפסיקים ודאי דהוי הפסק ואין לעשות כן, וצ"ל שבאופנים הנ"ל נחשב הפסק של כל הציבור, ויש להעיר מזה על מה שנוהגים באיזה מקומות לומר דרשה אחר 'אשרי' והכנסת ס"ת לארון לפני קדיש של מוסף, ולפי הנ"ל יש לדון אם נחשב הפסק של כל הציבור, וממילא אין לעשות כן, ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכו') דן במנהג זה ויש לדון בכל דבריו שם ואכמ"ל, ועכ"פ ודאי שלכתחילה יש להיזהר בזה ולהפסיק בדרשה וכה"ג רק לפני 'אשרי'.
יט. והנה לעיל (אות א' ו-ג') נתבאר שאף בשתיקה אין להפסיק בין הקדיש לנאמר לפניו, ולכן אומר הש"ץ 'ישתבח' מעומד (ואף בני עדות המזרח שנוהגים לישב ב'ישתבח', אבל הש"ץ צריך לאומרו מעומד) כדי שלא יצטרך לשהות בשתיקה בזמן שנעמד, וכן ב'אשרי' במנחה יש להסמיך את הקדיש ל'אשרי'. ויש להעיר שלפ"ז אף האומרים קדיש יתום, אם מסיימים אמירת שיר של יום וכה"ג לפני שסיים הש"ץ, א"כ מפסיקים בשהייה עד שאומרים את הקדיש, אך לפי המבואר לעיל (אות טז') אם הציבור מסיים סמוך לאמירת הקדיש אין בזה הפסק כלל.
כ. ועוד יש להעיר בענין זה, דאף אם הציבור הפסיקו לפני הקדיש, אם הש"ץ אינו מפסיק אין בזה חשש, ע"פ מה שכתב המ"ב (סי' נד' סק"ז) על המובא לעיל (אות יז') שכשמפסיקים בין 'ישתבח' ליוצר יש לומר עוד קצת פסוקים ועל זה יאמר את הקדיש, שכתב המ"ב שסגי שהש"ץ יאמר את הפסוקים, ואף שמבואר שם במ"ב (סק"ט ובסי' נ"ה סק"ב) שצריך שיהיו עשרה בשעה שאומרים את הפסוקים, מ"מ אין צריך שכל העשרה ישמעו את אמירתם, וא"כ ה"נ בנידון דידן, אם הש"ץ אינו מפסיק אף אם הציבור מפסיק - שפיר דמי.