בפרשת השבוע נאמר "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית יז, י).
קיום מצוות מילה בכל רגע
שאלה: האם יהודי מהול מקיים מצות מילה בכל רגע בחייו.
תשובה: נראה שנחלקו בכך הראשונים, וכדלקמן.
נאמר בגמ' (מנחות מג:) "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו".
והוכיח בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' יא) מגמ' זו שאדם מקיים מצוות מילה בכל רגע שהוא מהול, ולכן נתיישבה דעתו של דוד שנזכר במילה שבבשרו ובקיום המצוה שמקיים כעת.
אולם רש"י (שבת קל. ד"ה שש אנוכי) פירש שנתיישבה דעתו דווקא במצות מילה משום "דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (מג:) בדוד".
ולדברי רש"י אין ראיה מהגמ' במנחות שאדם מקיים מצוה בכל רגע, ומה שנתיישבה דעתו במילה הוא משום שהיא סימן היכר תמידי לכך שהוא יהודי [ועי' פרי יצחק (ח"ב סי' ל)].
וכן נראה קצת מדברי התוס' (ב"ק נו: ד"ה בההיא, סוכה כה. ד"ה שלוחי מצוה) שדנו האם נאמר 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' כשיכול לקיים שתיהן. והוכיחו התוס' וכתבו "אטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו, מי מיפטר בכך משאר מצות". ומהא דלא הזכירו תוס' מילה שבגופו, נראה שסבירא להו שאינו מקיים מצוה בכל רגע בכך שהוא מהול.
הערה על דעת המהר"ח או"ז:
ויש להעיר על דעת המהר"ח או"ז שמקיימים מצוות מילה בכל רגע - הרי מצוות צריכות כוונה, והא לא מכוונים למצוות מילה כל רגע מימי חייו.
וי"ל שכיון שהקיום הוא כל החיים בלא מעשה, בזה לא צריך כוונה (עי' מנחת חינוך מצווה א). אולם יל"ד שכיון שהמילה עצמה היא ע"י מעשה, לכך יצטרכו כוונה, אבל זה נעשה בקטנות, ויל"ע בכ"ז.
ולמה שנתבאר יש להעיר בנדון שינה עם טלית קטן המיוחדת ללילה, ולכאורה הוא תלוי בנדון הנ"ל – האם לבישת הטלית קטן בלילה היא בשביל לקיים מצוות ציצית או כדי שיהא ניכר שהוא יהודי [עי' מג"א (סי' כא ס"ק ב) והגהות רעק"א (שם) ופת"ש (יו"ד סי' רצא)].
חיוב מזוזה בחנויות
שאלה: האם צריך לקבוע מזוזה בחנויות ובמשרדים.
תשובה: צריך לקבוע מזוזה ללא ברכה.
מקור: נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפו סי"א) "והחנויות שבשוקים פטורים".
שיטת הט"ז שחנות פטורה:
וביאר הט"ז (ס"ק י) שאף שבמשך כל היום משתמשים בחנות, כיוון שבלילה לא ישנים שם, נחשב עראי ופטור ממזוזה.
ועוד כתב הט"ז שזה לא דומה לבית האוצר שחייב במזוזה, כיוון שבבית האוצר משתמשים בין ביום ובין בלילה משא"כ בחנות [וכתב בדעת קדושים (שם סקי"ז) ובמקדש מעט (סקל"ו) שאף שבתחילת הלילה החנות פתוחה, עדיין נחשב כעראי כיון שרוב הלילה היא סגורה].
שיטת היד הקטנה שחנות חייבת:
וביד הקטנה (הל' מזוזה פ"ב סקכ"א, הו"ד בפת"ש שם ס"ק י) חולק ע"ד הט"ז וכתב שמש"כ בשו"ע שחנות פטורה ממזוזה, הכוונה לחנות שביריד, הקיימת רק בזמן היריד, אך חנות רגילה חייבת במזוזה מב' טעמים:
א - מדין בית האוצר, שכיון שהסחורה מונחת שם בלילה [ואף שבשעות הלילה המאוחרות לא משתמשים בחנות, מ"מ הסחורה נמצאת שם] דינה כבית האוצר וחייב במזוזה.
ב - כדין בית המדרש, וכמו שכתב השו"ע (סי' רפו ס"י) שנכון לחוש לדעה שבית מדרש שלומדים בו כל היום חייב במזוזה, ויש לקבוע בו מזוזה ללא ברכה [ובשונה מבית הכנסת שפטור ממזוזה (כמבואר שם ס"ג), כיון שנמצאים בו רק בשעת התפילה]. והכא נמי בחנות, כיון שנמצאים שם כל היום, תהא חייבת במזוזה ללא ברכה.
יישוב קושייה א על הט"ז, וחילוק בין בית האוצר לחנות:
ובישוב קושייה א' של היד הקטנה על דעת הט"ז שפטר חנות ממזוזה – מאי שנא חנות מבית האוצר - כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' לו) ב' חילוקים:
א - אף שהסחורה נמצאת בחנות גם בלילה, אינו דומה לבית האוצר, כיון מטרת הסחורה הנמצאת בחנות היא למכירה, והמכירה נעשית רק ביום, אך בית האוצר תשמישו גם ביום וגם בלילה, ולכן אין לדמות חנות לבית האוצר.
ב - בית האוצר חייב במזוזה דווקא בכגון שמאחסנים בו יין ושמן לשימוש אישי, אבל אם משתמש בזה לסחורה, אין זה נחשב בית האוצר.
חיוב מזוזה במחסן של חנות:
ובין ב' החילוקים יש נפק"מ – האם מחסן שמאחסנים בו את הסחורה העומדת למכירה בחנות חייב במזוזה. לחילוק א חייב, ולחילוק ב פטור. ולמעשה – יש לקבוע מזוזה ללא ברכה.
יישוב קושייה ב על הט"ז, וחילוק בין בית מדרש לחנות:
וביישוב קושייה ב' של היד היד הקטנה על הט"ז שפטר חנות ממזוזה - מאי שנא חנות מבית מדרש – יישב המקדש מעט (שם) שכשם שמצינו דעה שבית מדרש פטור ממזוזה (עי' סע' י), דכיון שאין לומדים בו בלילה נחשב עראי [ואף לדעות שחייב במזוזה, הוא משום שבבית המדרש שייך ללמוד גם בלילה, אך אם לא היה שייך ללמוד בלילה, היה פטור], כך גם חנות פטורה, כיון שאין עובדים בה בלילה.
הלכה למעשה:
להלכה פסק החיי אדם (כלל טו סע' יא) כהט"ז שחנות פטורה ממזוזה, אולם רבים חולקים וסוברים וכדעת היד הקטנה שחנות חייבת במזוזה בלא ברכה, וכ"פ בקיצור שו"ע (סימן יא סע' יד), וערוך השולחן (סי' רפו סע' כו, ועי' סע' כה), ולמעשה יקבע בלא ברכה [עי' בן איש חי (שנה ב, פרשת כי תבוא, אות כב) שיקבע ללא ברכה].
וחנויות ומשרדים הפעילים 24 שעות ביממה - יש לקבוע בהם מזוזה בברכה.
נסיעה באוטובוס מבלי לשלם
שאלה: האם מותר לנסוע באוטובוס בלי לשלם, והאם יש בזה היתר משום זה נהנה וזה לא חסר.
תשובה: אין בזה את ההיתר הנ"ל, וצריך לשלם.
מקור: אף שהיה מקום לדון שלא צריך לשלם מכיון שהאוטובוס בלאו הכי נוסע וא"כ הוא "זה נהנה וזה לא חסר" שדינו שפטור מלשלם, אעפ"כ יש לחייב משום כמה חילוקים:
א - מבואר בגמ' (ב"ק כא, ובתוס' ד"ה כהדיוט) שאם בעל הבית לא מסכים שהוא ישתמש בלי לשלם, צריך לשלם אף אם זה דבר שלא עומד להשכרה, וכן מבואר בשו"ע (חו"מ סי' שסג סעיף ו), וכיון שהחברות לא מסכימים שישתמשו באוטובוס בלי לשלם, צריך לשלם.
ב - מבואר בגמ' (ב"ק כ:) שאף לדעות שזה נהנה וזה לא חסר פטור, הדר בחצר חברו שלא מדעתו חייב לשלם, משום שחרוריתא דאשייתא [השחרת הכתלים בעשן מחמת השימוש]. ומבואר בתוס' (שם כא. ד"ה ויהבי, וכן בתוס' כתובות ל: ד"ה לא, אמנם עי' רמ"ה, הו"ד בנמו"י כג.) שאף אם חיסר רק מעט צריך לשלם על כל מה שנהנה. וי"ל כן אף באוטובוס, כיוון שיש בלאי, ולפעמים אף נצרך יותר דלק עקב אותו נוסע, לכך צריך לשלם על כל מה שנהנה, ואף אם החיסרון הוא פחות משווה פרוטה.
ובטעם הדבר שאם חיסר חיסרון מועט צריך לשלם את כל מה שנהנה, יש לומר שהוא משום שהטעם שאינו משלם על ההנאה כשאין חיסרון הוא משום שהנאה כזו נחשבת רק הנאה מהחפץ ולא הנאה מהבעלים, כיון שאינו מחסר כלל מהבעלים. אבל אם כן מחסר קצת, נחשב שנהנה מהבעלים, וחל עליו חובת תשלומין, ולכן צריך לשלם כפי כל מה שנהנה.
ג - מבואר בגמ' (ב"ק שם ובתוס' שם ד"ה טעמא, וכן בב"ב ה. תוס' ד"ה טעמא) שאם מגלה דעתו שטוב לו הנאה זו אף אם היא כרוכה בתשלום, צריך לשלם. וכן י"ל לענין אוטובוס, שכיון שאם יבוא מבקר הרי הוא ישלם, משום הכי נחשב שגילה דעתו שניחא ליה לנסוע אף אם בסוף יצטרך לשלם, ולכך צריך לשלם. ויש לעיין בטעם זה.
ד - יש לדון שכיון שאין הבדל בין הנוסעים, ואם כל אחד יאמר טעם זה שהאוטובוס ייסע בלאו הכי, נמצא שאף אחד לא ישלם, ולפיכך לא שייך לומר טעם זה.
ובענין הנדון אם הנוסע ללא תשלום גוזל את המדינה או את החברה – כיוון שהחברה היא חברה פרטית ויש לה מניות שנסחרות, חשיב שגוזל את החברה. ואף שיש לחברות הסכם עם המדינה שהכסף הולך למדינה והיא מחלקת אותו כפי ההסכם שביניהן, מ"מ מאחר והחברה היא פרטית, אסור לנסוע ללא תשלום.
[ולענין תשלום בדיעבד על נסיעות שנסע ולא שילם, נראה שאינו צריך לשלם. לא מיבעיא בחברות שהן עצמן אומרות שאין צריך לשלם, פשוט שהוי מחילה, אלא אף בחברות שכן דורשות לשלם - כיון שלפי הוראות משרד התחבורה אם כבר נסע אינו צריך לשלם, וכיון שכדי להפעיל חברת אוטובסים [שזה זכיינות ע"י מכרזים ואישורים של משרד התחבורה], לפיכך כל חברה פועלת על דעת ההוראות שלהם, וכיון שלפי הוראותיהם אין צריך לשלם, לכן אף שאיסור גמור לנסוע ללא תשלום, בדיעבד אם נסע - אינו חייב לשלם.
ויש לציין כי ההוראות משתנות מעת לעת, וההוראות דלעיל מעודכנות לתקופה זו [חשון תשפ"ד] בלבד].
איסור בל תשחית בדבר שיש בו תועלת
שאלה: האם מותר להשחית דברים שיש תועלת בהשחתתם.
תשובה: אין בזה איסור בל תשחית.
מקור: מבואר בגמ' (שבת קה:) שהמשבר כלים בחמתו נחשב כעובד ע"ז. ונראה שכיון שעושה זאת לצורך, אינו עובר על בל תשחית [אולם ברבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות פב) מבואר שעובר משום בל תשחית, וכן במהרש"א (שם) מבואר שהכלים כבר שבורים ואין בזה בל תשחית, וכמו המבואר ביומא (עח:)].
וכן מבואר בגמ' (ברכות לא. ובתוס' שם) ובשו"ע (או"ח סי' תקס) שנוהגים לשבור כוס זכוכית בנישואין, וביאר המהר"ץ חיות (ברכות שם) והפמ"ג (או"ח שם) שאין בזה משום בל תשחית כיון שהוא לצורך.
ומה שמצינו בגמ' (קידושין לב.) שרב הונא קרע בגדים לפני בנו כדי לבחון אותו אם יכעס, והקשתה הגמ' 'והא קעבר משום בל תשחית'. ולכא' אינו קשה, שהרי הוא עשה זאת לצורך. צ"ל שכיון שיכל לקרוע במקום שאפשר לתקן [וכמו שבאמת תירצה שם הגמ'] לכן יש בזה בל תשחית.
וצ"ע מהמבואר בגמ' (חולין ז:) שההורג פרדות לבנות המזיקות עובר משום בל תשחית, אף שעושה כן כדי שלא יזיקו.
וכן צ"ע מהמבואר במסכת מדות (פ"א מ"ב) שהלויים היו שומרים בבית המקדש, והיו שורפים את הבגדים של השומרים שישנו. ובפירוש הרא"ש (שם) הקשה מדוע אין בזה איסור בל תשחית, ויישב שהפקר בי"ד הפקר, ואין בזה איסור בל תשחית. וצ"ע לפי הנ"ל מהי קושיית הרא"ש, הרי אין בל תשחית כשזה לצורך [ועי' תפארת ישראל (מידות שם)].